הקברניטקליעי הקסם: מעוף הפניקס - הטיל האיראני שמאיים על טייסי צה"ל
הקברניט
קליעי הקסם: מעוף הפניקס - הטיל האיראני שמאיים על טייסי צה"ל
כשפיתחה ארה"ב את טיל ה-AIM54 הקטלני, רצתה שיעזור לה לשחרר את אירופה מכיבוש סובייטי אפשרי. אחרי הרבה תהפוכות משונות, הפך הטיל הכי ומסוכן של האמריקאים לטיל הכי מסוכן של איראן. איך זה קרה, והאם לחיל האוויר יש סיבה לדאגה?
הקברניט - טיל יירוט פניקס F14
(ניצן סדן)
שלום, כאן הקברניט; המיתולוגיה היוונית מספרת על ציפור קסומה אדירה, נוצתיה אדומות וזהובות, שחיה אלף שנה. כשיגיע יומה למות, תפרוש כנפיים רושפות אש ותישרף לאפר - ואז תקום ממנו מחדש, לאלף השנים הבאות עד קץ הימים.
ביהדות היא ידועה בתור "עוף החול", במיתולוגיה המצרית - בתור "בנו", אך השם הכי מוכר הוא פניקס. וזה גם שמו של טיל אחד, הטיל היחיד של איראן שבאמת מאיים על חיל האוויר הישראלי.
סיפור מוזר מאוד יש לטיל הזה, שבמשך שנים רבות היה יחיד מסוגו בעולם, ונולד בארצות הברית כחימושו העיקרי של ה-F14 האדיר. כמו הציפור המכושפת, הטיל קם מן המוות אל חיים חדשים, וגם הוא נושא עמו סופת אש; סיוט של כל טייס.
לפני שנבין מאין הגיע ולמה, נבין רגע ביחד למה הוא כל כך מסוכן; טילי אוויר-אוויר מתקדמים ומודרניים לטווח ארוך יכולים לפגוע במטרות ממרחק של מאה עד 150 ק"מ בתנאים אופטימליים; הפניקס עושה את זה מ-200 ק"מ, מה ששם את היריב במקום מאוד בעייתי כי מי שיורה ראשון בהרבה מקרים מכריע את הקרב.
למה? כי כשיורים עליכם טיל צריך להחליט אם להתחיל לטוס בצורה הגנתית - לשנות גובה וכיוון, לתמרן ולברוח, או לתת גז ולצמצם טווח כדי להשיב אש. זאת, כשהיריב צפוי לירות טילים נוספים. זה אומר שעל הנייר, אי אפשר להתמודד עם פניקס כזה בלי לאבד מטוסים.
וזה ממש לא טיל רגיל. אנחנו מדברים על טיל שמשגרים מטוסי F14 רבי עוצמה, שיכולים לירות שישה כמעט בו זמנית על שש מטרות שונות. אנחנו מדברים על טיל שמטפס לגובה מאה אלף רגל, היכן שהתנגדות האוויר נמוכה והוא יכול לקרוע את השמיים בששת אלפים קמ"ש; את דרכו הוא מוצא באמצעות מכ"מ המטוס, וכשיתקרב לכדי 30 ק"מ - ידליק מכ"מ קטן משל עצמו, יסגור על המטרה ויגיע אליה.
ומה מגיע? מפלצת: קליע רותח במשקל מאות ק"ג, שאורכו כשל יונדאי ליסינג. וכשהוא פוגע, הוא משמיד: עם מטען נפץ של 60 ק"ג, יותר מפי שניים משל טיל ממוצע, נוצר פיצוץ רסס עצום. למשל, במלחמת איראן עיראק הושמדו כך שלושה מטוסים מפגיעת טיל בודד; הם פשוט טסו קצת קרוב זה לזה. גם מטוס רביעי נפגע, ובקושי הגיע לנחיתה. הפניקס פשוט אוכל מטוסים; מעולם לא תועד מקרה של טיל פניקס שפגע ישירות בכלי טיס ולא השמיד אותו. מאיפה הגיע הטיל הזה - ואם הוא מתוצרת אמריקאית, מדוע לא נמכר לישראל?
21 צפייה בגלריה
פניקס פוגע במטוס פאנטום שנשלט מרחוק בניסוי. שימו לב לגודל הפיצוץ מול גודל המטוס
(צילום: USN)
סיפורנו מתחיל באמצע שנות החמישים, כשארצות הברית קלטה שמלחמת עולם שלישית נמצאת מעבר לפינה, ושסביר מאוד שהיא תפסיד בה; הרי בשנות הארבעים שטף צבאו של היטלר את אירופה בקלות, השתלט על משאבים ומערכי ייצור ולגרש אותו חזרה לגרמניה היה גיהנום וחצי.
עתה יושב באירופה יריב הרבה יותר חזק, עם מטוסי סילון ופצצות אטום כשיותר מחצי יבשת כבר בידיו: אם ברית המועצות רק תרצה, כל הפאבים בלונדון יגישו רק וודקה סטולי וכל הבראסרי בפריז יגישו רק בליני עם קוויאר.
אם אירופה תידרס תחת מגף קומוניסטי, יהפכו נושאות המטוסים של ארה"ב לקריטיות: רק הן יוכלו לשגר כוח שיכתוש נקודות פלישה מתאימות, רק הן יוכלו להניח ראש-גשר לפלישה ושחרור היבשת. וזו חתיכת בעיה: לרוסיה יש מפציצים כבדים שנושאים טילי שיוט ואוניה של 300 מ', סביבה צי של עוד עשרים כלי שיט זה לא משהו שאפשר להסתיר.
כל מהלך אמריקאי יאותר בקלות וייבלם בקלות; טיל אטומי אחד והלך הצי, כשצוללות סובייטיות יטפלו במה שנשאר. זה אומר אלפי הרוגים בבת אחת; די באסון כזה כדי לערער את הציבור האמריקאי, ולדחוף את השלטון אל שולחן המו"מ. אז איך לא מפסידים במלחמת העולם השלישית? צריך בסך הכל לעצור כל מפציץ וכל טיל שיוט ממרחק של מאות קילומטרים, קלי קלות.
כלומר, רק אם יש לכם דג זהב מכושף שמרגיש מאוד נדיב: מפציצים מגיעים בגובה רב, וכדי להפיל אותם צריך לטפס במהירות עד אליהם, להיצמד ולירות בהם בתותחים. קל לשכוח שמטוס הסילון היה המצאה שטרם הגיעה לגיל בת-מצווה, והטיל המונחה נגד מטוסים טרם נכנס לשירות. אף מטוס בקטלוג לא יספיק להגיע למפציצים לפני שטילי שיוט יהפכו את נושאת המטוסים ממנה המריא לאחוזת קבר תת ימית.
האמריקאים, כהרגלם, ניסו לפתור את הבעייה עם כסף: סופר-מטוס סופר-מהיר שיטוס פי שלושה ממהירות הקול וישתמש בסופר-טילים לטווח של מאות ק"מ. כל זה גם סופר-קשה לפיתוח, ושני פרויקטים - האחד נקרא XF108 והשני - גרסה חמושה של "הציפור השחורה" - הניבו אפס מטוסים מבצעיים. אבל פרויקט הסופר-טיל דווקא התקדם בהתמדה, ונראה הרבה יותר מעשי.
הטיל המיועד תוכנן להיות מונחה מכ"מ - שזו השיטה היעילה ביותר כשצריך למצוא מטרה ממרחק גדול, להבין לאן היא מתקדמת, והיכן לפגוש אותה באוויר עם הצד שמתפוצץ. טילים כאלה ניתן להנחות בשתי דרכים: הראשונה היא "להאיר" את המטרה באלומת המכ"מ של המטוס המשגר - כשהטיל נע לעברה כשהוא בתוכה.
לטיל כזה יש אנטנה רגישה בחרטומו, שתדע לחפש החזרי גלי מכ"מ מהמטרה ולתקן את המסלול בהתאם לכיוון ההחזרים. היא נקראת הנחיית מכ"מ פאסיבית, משום שהטיל נשען על המכ"מ של מי ששיגר אותו ודוגרי, לא יודע בעצמו לאן ללכת; לכן, חייב המטוס המשגר להמשיך ולהאיר את המטרה עד לפגיעה. המפורסם מכולם בקטגוריה זו היה ה-AIM7 ספארו האמריקאי.
הדרך השנייה היא להאיר את המטרה במכ"מ המטוס, ואז לירות את הטיל כשהוא בעצמו נושא מכ"מ קטן. הטיל יטוס לכיוונה הכללי של המטרה כשהוא מקבל עדכוני נתיב מהמטוס שירה אותו, וכשיתקרב ידליק מכ"מ בעצמו - ובנקודה זו כבר יעבוד בצורה אוטונומית; המטוס שירה אותו יכול לעוף משם. השיטה הזו, הנחיית מכ"מ אקטיבית, מתקדמת ויקרה בהרבה - אבל נותנת יותר חופש פעולה וגמישות.
21 צפייה בגלריה
למעלה: המטוס מאתר את המטרה ומאיר אותה במכ"מ, הטיל מתביית על ההחזרים. למטה: המטוס מאתר, הטיל מאיר בעצמו
(צילום: blueprints)
הסופר-טיל הראשון שנכנס לפיתוח היה ה-AMMN10 איגל (עיט) ב-1958, שנועד להישלט ידנית מהמטוס המשגר עד לנקודה מספיק קרובה למפציץ האויב, ואז יופעל המכ"מ שבחרטומו. התוכנית היתה לקלוע ככה במטרה ממרחק של 300 ק"מ, והיתה לא ריאלית; מערכות יחסית בסיסיות של לוחמה אלקטרונית סיכנו את התקשורת בין המטוס והטיל, ובקלות היו יכולות לשלוח אותו לסיבוב דאווין אקראי במקום להתקדם ליעדו.
הפיתוח נועד עבור מטוס אחר, F6D, והוא בוטל ביחד איתו מטעמי תקציב. במקביל, פיתחה חברת יוז את טיל ה-AIM47, שנועד להגיע לטווח של 160 ק"מ, והיה הרבה יותר מאתגר טכנולוגית: הוא תוכנן לעבוד ביחד עם מערכת בקרת אש ומכ"מ שיישא המטוס המשגר, ויבטיחו שהטיל יגיע לאזור המטרה גם בלי שליטה ידנית בשום שלב. בתחילת שנות השישים בוצעו שיגורי ניסוי, שהציגו מספרים יפים: שש פגיעות בול בשבעה שיגורים, והשביעי נכשל בגלל תקלה טכנית ולא ליקוי בתכנון הטיל.
עם ביטול הסופר-מטוסים עבורם תוכנן ה-AIM47, החלה חברת יוז לחשוב מה אפשר לעשות עם טיל מרשים שכזה, והציעה לשדך אותו גם לפרויקט ה-F111 של חברת ג'נרל דיינמיקס בתחילת הסיקסטיז. במרכזו עמד מטוס שנועד להתאים גם לחיל האוויר האמריקאי וגם לחיל הים, גופים בעלי דרישות שונות מאוד.
יוז התעלתה על עצמה: החברה היא שפיתחה את המכ"מ עבור ה-F111, ובנתה טיל שידע לעבוד איתו בצורה מושלמת, ובו רמת אוטומציה חסרת תקדים. טיל גדול וכבד אבל חזק ביותר: ה-AIM54 פניקס נולד. הטיל נבחן בעזרת מפציץ A3 שהוסב לנשיאת החימוש והמכ"מ, והניסויים הראו שכל המאמצים השתלמו.
ואולם, מהר מאוד נראה שגם ההמצאה הזאת תרד לטמיון: ה-F111 התגלה ככבד מדי עבור הצי, וחיל האוויר עשה ממנו בכלל מפציץ. עדיין נותר צורך קריטי להגן על נושאות המטוסים של חיל הים; שוב לקחה חברת יוז את הפיתוחים שלה ושוב ניסתה לשדך אותו למטוס חדש: ה-F14 טומקט של חברת גראמן. הפעם, כפי שאנחנו יודעים, זה עבד. הטומקט והפניקס היו פשוט חומוס וטחינה, שמשון ויובב, זיווג משמיים.
מטוס הקרב רב העוצמה והטיל המפלצתי שלו היו אימת השמיים במשך שנים רבות והגנו על צי ארצות הברית מפני אויביו. שבפועל, היו דמיוניים: לברית המועצות לא היתה כל כוונה להטביע נושאת מטוסים אמריקאית, ולו רצתה, כנראה שהיתה מעדיפה להשתמש בצוללות ולא במפציצים. בפועל, לאורך המלחמה הקרה כולה ארה"ב ירתה פניקס רק בתרגילים - ושיגור חי היה נדיר מאוד; מדובר בטיל שעלה 477,000 דולר באותם הימים (שכיום שקולים ליותר משני מיליון דולר).
אבל בסוף הסבנטיז מכרו האמריקאים 80 מטוסי F14 לאיראן, ואיתם 274 טילי פניקס. ובניגוד לארה"ב, איראן ירתה פניקסים חופשי: עם פרוץ מלחמת איראן-עיראק ב-1980, תוך יומיים הושמדו בעזרתם 12 מטוסי אויב בקרבות אוויר.
לצוותי המיג 23 והמיראז' F1 של עיראק לא היה סיכוי; טילי ה-F14 פשוט קטפו אותם מהשמיים. עד סוף המלחמה הופלו בטילים אלה 62 מטוסים, בין היתר מקצה גבול הטווח, וכפי שסיפרתי - בכמה מקרים השמיד טיל אחד יותר ממטוס אחד.
והטיל סיפק לאיראנים הרבה אפשרויות להשמיד את היריב, משום שיש הרבה דרכים לשגר פניקס: למשל, אפשר להתביית על מטרה בודדת, להאיר לו את הדרך במכ"מ של ה-F14 ולהשיג את הטווח הכי ארוך.
אפשר לנעול ולשגר גם כשהמכ"מ במצב חיפוש - מצב בו האויב לא יוכל לדעת שנעלנו עליו, ויגלה את הטיל רק כשיודלק מכ"מ הפניקס, זמן קצר לפני הפגיעה. ואפשר להגדיר לפניקס שישתמש במכ"מ שלו עצמאית מרגע הירי, מה שמתאים לקרב אוויר קצר טווח.
המהפכה השיעית באיראן יצרה נתק מובן בינה ובין ארה"ב, והשיעים התקשו להשיג חלפים וציוד עבור מטוסי ה-F14. גם רשתות הברחה עולמיות שהקימו לא סיפקו את הסחורה, אז הפניקס פשוט הונדס לאחור. כיום איראן מייצרת אותו בעצמה, תחת השם פאקור 90. לא ברור מה שווה הגרסה המקומית והאם קיבלה את כל יכולות המקור, אך המנוע והעיצוב לא השתנו - וכנראה שמהירותו הקטלנית השתמרה.
ב-1999 סוף סוף קיבלה ארצות הברית הזדמנות להשתמש בעצמה בטיל החזק שלה בקרב, נגד מטוסים עיראקיים שהפרו את מגבלות איסורי הטיסה בסביבת בגדד. השיגור הראשון, בינואר, נכשל: שני טילים נורו ופשוט לא פעלו כמו שצריך. השיגור השני, בספטמבר, נכשל אף הוא: מטוס המיג 23 נגדו נורה הפניקס חמק ממנו בקלות. קל לשכוח שלעיראק היה ניסיון עצום בהתמודדות עם טילים כאלה - יותר מלכל צבא בעולם.
21 צפייה בגלריה
שר הביטחון האיראני אמיר חתמי (במרכז) חונך את פס הייצור של הטיל ב-2018, מלווה במפקד חיל האוויר וראש משמרות המהפכה
(צילום: Tasnim)
ניתוח של ההחטאה גילה שלפניקס יש בעיה שאף אחד לא צפה מראש: הוא מגיע למטרתו במהירות עצומה והוא בעצמו גדול וכבד, מה שמאוד מקשה על תמרון. וזה טיל שנולד כדי לתפוס מפציצים מסורבלים, שמטבע משימתם טסים לעברו. מטוסי קרב מודרניים יכולים לתת לפניקס להתקרב, ואז להתהפך ולצלול בחדות; הטיל יוריד את האף בעקבותיה, היכן שהחזרי מכ"מ מהקרקע יקשו על המכ"מ הקטן שלו. בנקודה זו, קל לטייס לשבור ולחמוק.
אז רגע, אם הפניקס התגלה כמוגבל ובעייתי עוד ב-1999, מה מסוכן בו עכשיו, ולמה עשיתי ממנו כזאת מפלצת? הרי צה"ל בכלל לא משתמש במפציצים כבדים ואטיים, ומפציצי קרב כמו ה-F15i יכולים לתמרן בחדות ולחמוק ממנו. ובכן, קבלו טוויסט: מטוסי קרב הם בכלל לא המטרה של הפניקס ואחיו האיראניים.
מערך הקרב בחיל האוויר האיראני עובד במתאר הגנתי, שמתמקד בשיבוש מתקפות אויב. צוותי F14 כנראה לא יישלחו לתפוס את הכלים התוקפים; לא, אותם משאירים לסוללות הנ"מ המתקדמות מדגם S300. ה-F14 של איראן יישלחו לחסל מטוסי תדלוק ומטוסי שליטה ובקרה שעליהם מכ"מים גדולים. אלו נשענים על מטוסי נוסעים ומטוסי מנהלים, ואף שהם חגים הרחק מזירת הקרב, עדיין צריכים להיות די קרובים כדי להשפיע עליו בעת הצורך; למשל, כמה מאות ק"מ.
מטוסים כאלה לא יוכלו לחמוק מהפניקס, והשמדתם תהיה חתיכת מכה: מה יעשה כוח לוחם אחרי שחיסלת לו מטוס תדלוק שבלעדיו החזרה הביתה תהיה על אדי דלק, ומי יודע אם בכלל תתאפשר? מה יעשה אם יקופד המכ"מ המעופף שמייצר לו תמונת איומים? יש סיכוי טוב שיבטל מיד את המשימה.
ועדיין, תמיד יש סיכוי שאיראן תחליט בכל זאת לסכן את מטוסי ה-F14 המעטים שלה גם מול מטוסי קרב, ולנסות למחוק את ההילה של צה"ל כבלתי מנוצח באוויר; אם יצליח הפניקס להגיע מבעד למסך הלוחמה האלקטרונית הישראלית ולגמור F15 או F16, יהיה זה ניצחון תודעתי חשוב, שיזכיר גם לסוריה ויריבות אחרות שהשמים לא שומרים נאמנות לאיש.
בקיצור, איך שלא מסובבים את זה - הפניקס והפאקור הם איום רציני מאוד. וזה מעלה שאלה מעניינת: למה לא הצטיידה ישראל בטיל בעל טווח ארוך שכזה?
ראשית, שנים רבות שבכלל לא היה אחד בנמצא; כל חילות האוויר המערביים הסתפקו בטילים מונחי מכ"מ אקטיבי בעלי טווח בינוני - בעיקר ה-AIM120 האמריקאי. מדובר בטיל קל יותר, פשוט יותר לתחזוקה, שאפשר לירות מהמון סוגים של מטוסים.
מדגם לדגם שלו, השתפר הטווח וטיפס מ-75 ק"מ למאה ויותר. כמו כן, מדובר בטיל אמין בהרבה מהפניקס - והוא החימוש העיקרי של חיל האוויר בטווחים גדולים. גם ארצות הברית עצמה הוציאה את הפניקס משירות ב-2004, ועד צאת ה-F14 לגמלאות ב-2006, נשא טילי AIM120.
שנית, קל לשכוח שטיל לטווח מאות קילומטרים הוא דבר שרוב המדינות לא צריכות, פשוט בגלל איך שנראות מלחמות ב-50 השנים האחרונות: לרוב הצבאות יש יריב שחולק עמם גבול, ומטבע הדברים, ימקם בסיסים אוויריים בטווח שהוא מחוץ להישג ידם של תותחי ארטילריה, אך עדיין קרוב לחזית. מי צריך טיל לטווח 200 ק"מ, כשהאויב גר 80 ק"מ ממך?
ולכן, לא ניסתה ישראל להשיג טילים לטווח ארוך, וגם לא היה ממי להשיג כאלה. ועדיין, לימדה ההיסטוריה, הסתדר צה"ל גם עם טילי מכ"מ לטווח בינוני; בטח יש בסוריה לא מעט טייסים לשעבר שעד היום מתעוררים בלילה מסיוטים על מה שהעביר אותם חיל האוויר במלחמת לבנון הראשונה.
21 צפייה בגלריה
מיגים סוריים. הרבה המריאו במלחמת לבנון; כמה נחתו? פחות
(צילום: אתר משרד הביטחון הסורי )
ואולם, בעשור האחרון שוב מתבצע מאמץ מערבי לפיתוח טיל לטווח עצום; למה? כי סין כבר הצליחה, וטיל ה-PL15 שלה נועד להשמיד מטוסי תדלוק מ-300 ק"מ. גם לרוסיה יש טילים עם טווח כזה ויותר, וגם הודו ודרום קוריאה מפתחות. המענה האמריקאי נקרא AIM260 והשנה יתחיל לבצע ניסויי טיסה, במטרה להיכנס לשירות בשנתיים הקרובות.
ואולם, יכול להיות שישראל כלל לא תצטייד בו. כל עוד מפעיל האויב מטוסים רגילים, אפשר להסתפק בטילים רגילים. הרי סין, רוסיה וארה"ב כולן בונות על לחימה במגרשים גדולים - מאלסקה ועד לים הצהוב, ופה אצלנו בשכונה הספיק עד כה גם טיל של פחות ממאה ק"מ.
נראה כבר מה יחליט צה"ל לעשות. פתרון מעניין יכול להיות הדרבי ER - טיל ארוך טווח שפיתחה רפא"ל, ולא נרכש בארץ מטעמי תקציב. אפשרות אחרת תהיה טילים עם תשתית תוכנה גמישה, שתקל עליהם להתאים עצמם להתנהגות האויב ולהשיג שיעור פגיעות טוב גם מטווח ארוך. בינתיים, מפעיל חיל האוויר שורת אמצעים מתקדמים ומתאמן בפרקטיקות הטעייה וחמיקה מטילים; הפניקס האיראני אינו חף ממגבלות, שכוחותינו יודעים לנצל. טיסה נעימה!
