שוברת קודיםהעגלות החכמות יכולות להביא הרבה יותר תועלת לקונים
שוברת קודים
העגלות החכמות יכולות להביא הרבה יותר תועלת לקונים
שמענו בלי סוף על עגלות סופרמרקט “חכמות”. הן גייסו הון, נכנסו לנאסד”ק, דילגו על התור, והיום גם יש להן AI. אלא שהן לא החליפו עבודה, רק העבירו אותה ללקוחות, כשיש דרך להשתמש בה באמת לטובת הציבור
על עגלות “חכמות” שמעתם? רוב הסיכויים שכן. הכותרות בידיעות הטכנולוגיה לא הרפו. חברות של עגלות “חכמות” הסורקות מוצרים שמוכנסים אליהן גייסו עשרות מיליוני דולרים; חברות עגלות “חכמות” נכנסו לנאסד”ק; עגלות “חכמות” הגדילו את הרווח; עגלות “חכמות” אפשרו ללקוח לדלג על התור לקופה; עגלות “חכמות” הן העתיד (“שהוא בעצם ההווה”); ולאחרונה וברוח התקופה - האם שמעתם על העגלות ה”חכמות” ה”מונעות באמצעות בינה מלאכותית”?
מבלי להיכנס לאפקטיביות של עגלות חכמות, לשאלה אם הן יחסכו זמן או מהו הערך הכלכלי שלהן לקמעונאיות, שינויים בתחום אפרורי ויומיומי כמו עגלות סופרמרקט, גם אם טכנולוגיות במיוחד, אמורים להיכנס לחיינו ללא כל רוח וצלצולים. שהרי היתה כבר שורת פיתוחים נחמדים ושמישים במיוחד שלא ניסו למכור לנו כטרנספורמטיביים — כך למשל כששילבו במקררים חיישנים שמצפצפים אם השארנו את דלת המקרר פתוחה למשך זמן ארוך מדי, או כשהשיקו מגהצים ללא כבלים, כשהוסיפו לחן קלאסי לסופה של פעילות מכונת הכביסה או כשפיתחו עכבר מחשב ללא חוט. לכן זו אינה מקריות שהעיסוק המרובה וחסר הפרופורציה בעגלות סופרמרקט הפך אותן למקרה בוחן קלאסי, דוגמה למוצר שמייחסים לו ערך מוגזם, מקרה של חשיבות עצמית מנופחת.
1. אובססיה לאוטומציה
ההתעקשות למכור לציבור הרחב סיפור על עגלות “חכמות” היא חלק מהאובססיה הקיימת לאוטומציה. אך האמת היא שאוטומציה היא מוגבלת למדי. כבר נכתב ותועד בהרחבה על כך שממשקים שנועדו לייצר חוויות “חסרות חיכוך” לא באמת מעלימים עבודה אנושית או מסירים חיכוך, אלא רק משנים אותם, ו”החידוש” במובנים אלו הוא לגרום לו להתרחש במקום אחר. כך, למשל, רוצים להגיד לנו כי עגלת סופר מצוידת בחיישנים אוספי מידע וחיבור לאינטרנט, שמסכמת עבורנו את מחירי סל הקניות, היא “חכמה”. עגלה כזו, אומרים לנו, תבטל את עבודת הקופאי (או את התור המייגע אליו). אלא שבפועל העבודה לא נעלמה, מי שעושה אותה במקום העובדים בקופה הם הלקוחות. הם לא רק יבצעו את העבודה בעצמם, הם גם יעשו זאת בחינם. הטכנולוגיה רק מסתירה את העבודה האנושית, את מה שהיא משווקת שהיא עושה באופן אוטונומי. אולי זה מהיר יותר, אולי זה חוסך עובדים בתשלום, אבל זו אינה החלפה של אדם במכונה, זו אינה אוטומציה. זה גם לא העתיד, זה פשוט אחר.
הסופרת והאמנית אסטרה טיילור כינתה תהליך זה Fauxtomation (או “זיופומציה”) והסבירה כי לאוטומציה המזויפת הזו יש גם גרעין “מרושע” - הסתרת עבודה מתחת לממשק גורמת לנו להיות אדישים לעובדים, ומחזקת את הרעיון שלעבודה אין ערך (אם לא משלמים עליה). הבעיה היא שחוסר הסקרנות הכללית שלנו לגבי האופן שבו פלטפורמות ושירותים שונים פועלים, היא מוסיפה, גורם לכך שלעתים קרובות אנחנו פשוט קונים את ההייפ, ונותנים לאוטומציה יותר קרדיט ממה שמגיע לה. ככה אנו לא רואים את העבודה האמיתית שמבוצעת וטועים לחשוב שהמכונה, ובכן - היא חכמה. מנגנון זה הביא אותנו לנקודת זמן נוכחית זו שבה אנו משוכנעים ברעיון של מכונות חכמות שמחליפות עובדים, שמביאות אוטומציה, יעילות, מהירות ואת העתיד. זאת אף על פי שמה שעומד לפנינו הוא בסך הכל עגלת סופרמרקט עם חיישנים ומסכים על גבם שמשדרים לנו כל הזמן פרסומות. עבור ה”עתיד” הזה והחדשנות הייחודית הזו, מסבירים, צריך לפעול באגרסיביות - להוריד רגולציה, להסיר חסמים, להעניק הקלות במסים, למשוך השקעות זרות ומוחות מבריקים.
יש כאלו שיחזיקו בדעה שההשלכות על שוק הקמעונאות הן אדירות, יכולות להוביל לחיסכון עצום בעלויות של רשתות קמעונאיות ובעלות ערך שלא יסולא מפז עבור הלקוחות עצמם. אבל אם למישהו עוד היו תהיות לגבי מהן באמת “איכויות טרנספורמטיביות” בתחום, הגיע פרופ’ איאן ג’ונס מאוניברסיטת ליברפול וטרף את כל הקלפים.
על פי מחקר שהציג ג’ונס בשבוע שעבר, עגלות סופר זיהו סיכון לשבץ מוחי אצל 39 אנשים מבין 2,155 לקוחות של רשת הסופרמרקטים סיינסבורי. כל מה שהלקוחות המבוגרים היו צריכים לעשות הוא להחזיק את הידיות של עגלות הסופר למשך 60 שניות והחיישנים בעגלה סימנו למי יכול להיות פוטנציאל לפרפור פרוזדורים. המחקר נועד להראות כי אין שום בעיה להגיע לקהילות מסוימות ולדאוג לאבחונן המוקדם. “לא קשה להגיע אליהם; פשוט קשה לגשת אלינו”, אמר ג’ונס בשיחה עם “הגרדיאן”. “על ידי אימוץ סוג זה של גישה (לבדיקת בריאות), הפכנו להיות נגישים יותר, ולכן יש לנו סיכוי גבוה יותר לזהות בעיות בריאות”. ג’ונס וצוות המחקר שלו לקחו את המוצר היומיומי והשמיש שהוא עגלת הסופרמרקט, והפכו אותו לבעל ערך אמיתי לחיים. ממש מוצר מציל חיים. העגלה החכמה של ג’ונס לא זוכה לאותה תשומת לב כמו העגלות החכמות בשופרסל או וולמארט, זאת אף על פי שהיא בדיוק הדברים שהיינו מצפים ואותם אנו מדמיינים שניתן לעשות עם טכנולוגיה ואף היכולת שלה להיות כוח לטובה.
2. מה קורה כשנגמרים הכסף והקסם
אנו חיים בתקופה של אי־שוויון היסטורי, השקעות ציבוריות הולכות ונשחקות, היעלמותן של משרות טובות משוק העבודה, נגישות הולכת ופוחתת לשירותים זמינים איכותיים כמו רפואה וחינוך וקושי מתגבר לבצע מוביליות חברתית וכלכלית. מציאות זו נוצרה לא מעט בגלל מגזר הטכנולוגיה, שאף מתחזק את המגמות האלו בעזרת תפיסת עולם שבה ממסגרים מחדש בעיות חברתיות לאורם של פתרונות טכנולוגיים למטרות רווח.
יש בעיה עם התחבורה הציבורית? אובר תציע תעריפים מוזלים הפסדיים עד שיגיע עתיד של מוניות אוטונומיות. מערכת החינוך קורסת? יש לנו אפליקציה של מורים פרטיים. שוק השכירות חונק? Airbnb יאפשר לך להשכיר חדר בדירה. אין זמן לבשל? תזמין וולט. יותר מדי זיהום אוויר? קנה טסלה. אין לך מספיק גיוון בכוח העבודה? יש לנו סטארט־אפ גם לזה. הפליאה הראשונית והאימוץ המסיבי מסובסדים על ידי קרנות הון סיכון, וכשנגמר הקסם או הכסף, הן יזרקו את החברות ואת כל הבעיות שלהן חזרה לציבור. אז אובר תעלה מחירים, Airbnb תעלה מחירים, וולט תעלה מחירים. כולם יעלו מחירים. האם מצבנו יהיה טוב יותר? האם הכלכלה, החברה, החינוך והשירותים הציבוריים שחברות אלו נשבעות להחליף ביעילות יהיו טובים יותר? בינתיים לא. אולי הייאוש נעשה יותר נוח כשבקצהו אפליקציה שדרכה ניתן להזמין אוכל ממסעדה בתוך 20 דקות.
כל השירותים אלו, לרבות עגלות חכמות, מתעלמים מהבעיות הבסיסיות שקיימות בחברה שלנו. האפליקציות לא יצילו אותנו משוק עבודה רווי משרות גרועות, משעבוד לעבודה, מבעיית מחסור בזמן פנוי ומשירותי בריאות ותחבורה ציבורית גרועים. אך מדי פעם יכולה להגיע עגלה חכמה באמת, שיכולה לתקן בעיות חברתיות. לייצר גישה לשירותי בריאות היכן שהגישה עד כה היתה מוגבלת. להציע פתרון שלא מבוסס על יעילות או יצירת רווחים, אלא הוא כלי לעשיית טוב.
