הקברניטאנטומיה של איום מעופף: כך עובד כטב"מ מתאבד
הקברניט
אנטומיה של איום מעופף: כך עובד כטב"מ מתאבד
האבאביל שמכה ביישובי הצפון, הסמאד שמגיע אלינו מתימן, השאהד 136 שנשלח מאיראן - כולם פועלים באותה הצורה. "הקברניט" נכנס עמוק לקרביים שלהם כדי להראות איך כל רכיב הופך אותם לכל כך מסוכנים, וכיצד יכול גם המחבל הכי זוטר לשגר אחד ולפגוע בול מאלף ק"מ
שלום, כאן הקברניט; מזה חודשים שזמזומי הכטב"מ המתאבד מהדהדים בשמי הצפון ומחרידים את התושבים, מאיימים על אילת ומאתגרים את סוללות כיפת ברזל וטייסי הקרב שלנו. זה כמעט מפתיע; מהו כטב"מ נפץ? בסה"כ טיסן רדיו מגודל, עם מערכות נחותות בהרבה משל כל רחפן חובבים. מה עושה אותו לכל כך יעיל וקטלני? כדי להבין זאת, היום נכיר אותו מבפנים.
מבחוץ, כטב"מי הנפץ מתוצרת איראן הם מאוד שונים: הסמאד 2 והאבאביל T שתוקפים מלבנון, הסמאד 3 שמגיע מתימן, השאהד 136 ששולח מאיראן והשאהד 101 שבא מעיראק נראים כאילו אינם קשורים זה לזה. אך מאחורי כולם עומד אותו היגיון הנדסי מבריק - וכשמסתכלים מתחת למכסה המנוע, רואים בדיוק איך כל רכיב ורכיב עוזר להפוך אותם לכזו צרה צרורה.
ישנן שתי קטגוריות עיקריות של כטב"מ נפץ קל (על הכלים הכבדים, שהם סילוניים, נדבר בפעם אחרת) - מל"ט אוטונומי שמטיס את עצמו ומל"ט מנוהג, שנשלט מרחוק.
לכל קטגוריה יש יתרונות משלה; האוטונומי זול להפליא, פשוט טכנית יותר מהמכשיר באמצעותו אתם קוראים את המאמר הזה, וקל מאוד להפעלה ושיגור. ממש כל אחד יכול - הניווט הלווייני עושה את כל העבודה, אבל זה בא עם מחיר: הוא הרבה פחות מדויק בפגיעה.
כטב"מ נפץ מנוהג מצריך מפעיל שידע להטיס אותו, הוא יקר וכבד יותר, ואת התקשורת בין הכלי ומפעילו אפשר לגלות ולפעמים גם לחסום. אבל הדיוק שלו יכול להגיע לרמה של הפצצות הכי חכמות, וביכולתו לפגוע גם במטרות ניידות.
בנוסף, יש לו יתרון התגנבות: הכלים האוטונומיים יודעים היכן הם בעולם ומה הגובה שלהם מפני הקרקע, אך אינם רואים מכשולים ובקלות יישתלו באיזה עץ. כדי להימנע מכך, מגדירים להם שיוט קצת יותר גבוה - מה שעושה אותם קצת יותר קלים לגילוי. לעומתם, את הכטב"מ המנוהג אפשר להטיס ממש בין הצמרות, ולהגיע למטרה בהפתעה.
15 צפייה בגלריה
סמאד 3 תימני מנוהג. שימו לב לאנטנה השחורה בגבו, ולכיפה בחרטום שמכילה מצלמה
(צילום: תיעוד חות'י)
בואו נעבור לאנטומיה ונבין איך הכטב"מ עובד בשטח. לכל כלי מתאבד מתוצרת איראן יש כמה רכיבים עיקריים: מנוע בנזין קטן, שמקורו בעיצובים גרמניים ואיטלקיים שהונדסו לאחור; מיכל דלק שתופס את רוב נדל"ן הכטב"מ מבפנים; סוללה שמספקת אנרגיה למערכות; מכלול בקרת טיסה ובו מדי גובה, תאוצה וכיוון, טייס אוטומטי ובקרי הגאים; ומערכת ניווט לווייני שכוללת 2 עד 4 אנטנות ומכשור לצמצום השפעת הטעיות ושיבושי GPS.
אם מדובר בכלי מנוהג, תהיה לו גם מצלמה בחרטום, משדרים, אנטנות ולפעמים גם מערכת הצפנה, וסוללה גדולה בהרבה שתאכיל את כל הציוד הזה באנרגיה שהוא צריך. מספר האנטנות משתנה בהתאם לסוג המשדר, טווח וסוג השידור - אך לרוב יותקנו 1-2 מהן.
שימו לב שבחרטום בדרך כלל יש חלל פנוי, למקרה שיבחרו המחבלים להתקין מערכות הנחיה נוספות - למשל, אנטנה שמגלה שידורי מכ"מים ומתבייתת עליהם, לחיסול סנסורים.
ומה עם הפצצה? מטען הנפץ יתפוס חלק מאוד קטן מהכטב"מ בכל תצורה ועיצוב, וימוקם בחלקו הקדמי או האמצעי; רוב המקום הפנוי יישמר לדלק, שיכול לשבת במיכל בגוף ובשורש הכנף כדי להשיג טווח ארוך יותר.
15 צפייה בגלריה
פצצה מול דלק. מימין: שאהד 101, אבאביל T, סמאד 2 ושאהד 136
(צילום: פרויקט הקברניט CC0)
לכל כטב"מ נפץ איראני יהיה שטח כנף כמה שיותר גדול, שנועד לאפשר עילוי מקסימלי גם בגובה נמוך וטיסה מאוד יעילה: השאהד 101 הקטן יכול לפגוע במטרה מ-700 ק"מ, ואילו השאהד 136 - מ-2,500 ק"מ.
הכטב"מ הכי פחות יעיל בגזרה הוא האבאביל T של חיזבאללה, בעל טווח של עד 200 ק"מ, וגם זה די והותר כדי לאיים מדרום לבנון גם על תל אביב.
איך משגרים כטב"מ נפץ? אם הוא אוטונומי, יתכבד המפעיל, יחבר מחשבון ייעודי או טלפון עם אפליקציה למעבד של הכטב"מ, יזין לו נקודות ציון של מטרה ושל נתיב בדרך אליה, ויגדיר נתיב טיסה, יקבע גובה לכל מקטע וזהו - אפשר לשגר.
אם זה כלי מנוהג, התהליך יעבוד אותו הדבר, בצירוף נקודת יצירת קשר: הכלי יטוס מאות ואלפי ק"מ, ויתחבר אל המפעיל כשצריך - למשל, בסביבה שהיא מורכבת מבחינת ניווט או מכשולים, או כשהיעד בטווח ראיה. ואז אפשר לתפוס שליטה ידנית, ולהטיס עד לפגיעה.
איך ממריאים? כטב"מ נפץ איראני לא רץ על מסלול, אין לו צורך בכך. השילוח יתבצע באמצעות מסילות שכוללות מעוט שעובד על לחץ אוויר - או מיתרים גמישים שנמתחים כמו רוגטקה.
השיטה הזו זולה, אך מאוד מגבילה את המחבלים: המסילות לרוב גדולות וכבדות יותר מהכטב"מ עצמו, הן מצריכות בלוני חנקן או גז דחוס אחר, ולוקח זמן להרכיב אותן בשטח - מה שחושף את החוליה לגילוי ואש.
שיטה יותר נוחה ומהירה היא שימוש ברקטות קטנות. הן אמנם יקרות יותר ממסילה וגם חד פעמיות, אבל מספקות למחבלים גמישות גדולה בשטח.
גודלן כשל בקבוק קולה וחצי, ואפשר לנייד ולהסתיר אותן בקלות, וכך גם לצמצם את היקף הצוות הנדרש לשילוח האווירון. אבאביל T ממוצע שוקל כ-85 ק"ג, ובמקום מסילה משגרת, הוא יצטרך רק סטנד מתכת קטן שאפשר להצמיד לקרקע עם שקי חול. גם שני אנשים יכולים לעשות את זה, תוך דקות ספורות.
אוקיי, השילוח הצליח והכטב"מ נמצא בדרכו למטרה; איך יצליח כזה כלי קטן לגמוע אלפי ק"מ בלי לסטות או להתרסק בגלל השפעת רוחות וזרמי אוויר?
הוא משייט מלכתחילה בגובה ונתיב בהם השפעת הזרמים פחות דרמטית, והסיכון הכי גדול עבורו הוא מכשול בלתי צפוי - כמו שקרה לשאהד 101 הזה, שיצא מעיראק לישראל ובדרך נתלה לייבוש.
15 צפייה בגלריה
"הצעירים של היום! בזמני היו תולים שם מקסימום נעליים"
(צילום: תיעוד עיראקי; נערך באמצעות AI)
נתקדם: מה קורה כשכטב"מ הנפץ מגיע לסביבת המטרה? כלי אוטונומי צולל בצורה יחסית מתונה, בזווית של 30 עד 45 מעלות.
אמנם צלילה תלולה עד אנכית היתה מגדילה את המהירות ועוצמת הפגיעה, אך הכטב"מ לא נועד לחדור מיגון ובצלילה תלולה מאוד יהיה קשה יותר לבצע תיקוני מסלול בזמן ולפגוע במטרה. לעומת האוטונומי, יכול הכלי המנוהג לצלול איך שיבחר המפעיל.
15 צפייה בגלריה
אבאביל T צולל לפגיעה בערב אל עראמשה
(צילום: תיעוד מערב אל עראמשה, שימוש לפי סעיף 27א)
עתה תופעל הפצצה. בואו נכיר אותה קצת: יהיה בה לרוב מטען רסס היקפי, שמופעל עם מרעום הקשה - המגע במטרה הוא שמפוצץ אותה.
אפשרות נוספת היא מרעום גובה, איתו ניתן לפוצץ את המטען בנקודה בה כיסוי הרסס יהיה גדול יותר - שיטה אפקטיבית כשהמטרה לא ממוגנת ומפוזרת על שטח, או ניידת.
אפשר לשים על כטב"מים גם מטעני קלע, אשר מרכזים את עוצמת הפיצוץ לנקודה אחת במטרה לחדור שריון - אך כלים כאלה לא נשלחו אלינו בינתיים; חיזבאללה, למשל, מעדיף להשתמש בטילי נ"ט נגד יעדים ממוגנים.
בנוסף, למחבלים יש גישה למטענים תרמובאריים - פצצות דלק אוויר. זהו ראש שמפזר תרסיס נפיץ ומדליק אותו, כדי ליצור גל ניפוץ עוצמתי ונזק הדף. גם זו תצורה שלא הגיעה ארצה; כנראה שהמחבלים מסתדרים עם הראשים הפשוטים והזולים יותר.
אז הבנו כיצד פועל כטב"מ מתאבד, והגיע הזמן לענות על השאלה הבוערת: מה עושה את הכלים הללו לכזו מין מיגרנה בכל זירת לחימה?
ראשית, פרופיל הטיסה שלהם מסובך מאוד לגילוי ויירוט. הם טסים נמוך ולאט, ומכ"מים מתקשים לאתר אותם ולעקוב אחריהם - במיוחד אם שוגרו מטווח קצר, למשל מדרום לבנון.
שנית, כטב"מ מתאבד ניתן לשיגור בלי תשתית שניתן לחקור ולגלות מראש. אין פה איזה בור שיגור או רכב מיוחד; כל מחבל יכול לקחת אבאביל בטנדר ולשגר מהסבך הלבנוני או המדבר העיראקי - או אפילו לשגר אותו מהמרפסת אם הוא גר קרוב מספיק. שלישית, זהו נשק כל כך קל להפעלה, שגם מחבל שהוא טיפש מכדי לנהוג בטנדר מהסעיף הקודם עדיין יכול לשגר כטב"מ כמו אלוף.
ורביעית: העלות הממוצעת של כלים כמו האבאביל והסמאד נעה סביב 20,000 דולר. אתם קולטים? במחיר של שלושה-ארבעה מקלעים גם ארגון טרור מצ'וקמק יכול להפציץ תחנת כוח מאלף ק"מ. מחבלים יכולים להשתתף בזול ובקלות במלחמות שקודם לכן היו שומעים עליהן רק בחדשות. זאת חתיכת מהפכה בטרור העולמי ועוד נדבר עליה הרבה.
אבל הנדסה היא משחק של פשרות ואין דבר כזה, נשק מושלם; בעתיד אספר לכם עוד על דגמי כטב"מים ספציפיים שמגיעים לשטח ישראל, ועל מתווי ההפעלה שלהם בידי המחבלים - ותראו שאינם חפים ממגבלות וחסרונות, אותם אנו יודעים איך לנצל. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
