דוח טכנולוגי מהומה על לא מאומה: האנושות תשרוד בלי אייפון חדש כל שנה
דוח טכנולוגי
מהומה על לא מאומה: האנושות תשרוד בלי אייפון חדש כל שנה
אפל ושאר ענקיות הטכנולוגיה הכניסו אותנו ללופ אינסופי של שדרוגים מינוריים ולכמיהה אי ראציונלת לדגם החדש ביותר. גם אייפון 14, אותו תחשוף החברה הערב, הוא בסופו של יום אייפון 13 עם כמה תוספות קלות שהמשתמש הממוצע לא זקוק להן
היום ב-20:00 יתכנסו חובבי טכנולוגיה וכלי תקשורת נואשים לאייטמים שמחים במה שהפך בעשור האחרון לטקס שנתי: אירוע השקת דגם האייפון החדש של אפל. מה לא יהיה שם – אייפון חדש, כמובן, אולי אפילו כזה עם תמיכה בתקשורת לוויינית, אוזניות איירפודס פרו משודרגות, אפל ווטש פרו עם מסך גדול ויקר יותר. כל המי ומי של אפל יעלו על הבמה, יציגו את המוצרים ויתלהבו מהפיצ'רים החדשים שהם ממש, אבל ממש, מהפכניים. מעריצי אפל ישתגעו מהתלהבות, התקשורת (כן, גם אנחנו בכלכליסט) תדווח בהתרגשות. בערוצי הטלוויזיה יספקו וידיאו מהאירוע ושל המוצרים, וכתב הטכנולוגיה ידווח איך השדרוגים החשובים צפויים לשנות את חיינו. אף אחד לא יעצור לרגע וישאל שאלה פשוטה: למה?.
למה אנחנו צריכים את כל זה? נכון, האייפון הוא מוצר מהפכני והכרחי, האיירפודס אוזניות נוחות ושימושיות, ואפילו לאפל ווטש יש את השימושים שלו, אבל השאלה היא לא למה אנחנו צריכים את המוצרים עצמם, אלא למה אנחנו צריכים גרסאות חדשות שלהם כל שנה? למה לעבור את הטקס השנתי הזה שוב ושוב, שנה אחר שנה? למי זה טוב? את מי זה משרת?.
אם בוחנים את דגמי האייפון לאורך השנים (או דגמים של יצרניות אחרות כמו סמסונג, לצורך העניין), רואים שפרט לכמה מקרים נקודתיים הדגמים החדשים הביאו רק עדכונים מינוריים לעומת דגמי השנה שעברה. מעבד מהיר יותר ומצלמה טובה יותר בדרך כלל, שזה נחמד מאוד אבל בינינו המעבדים והמצלמות כבר רשמו כזו קפיצת דרך בעשור האחרון שגם אלה הקיימים במכשיר בן שנתיים ואפילו יותר עושים עבודה מעולה. העדכונים המשמעותיים ביותר מגיעים לא פעם ברמת התוכנה, ואז הם זמינים גם לדגמים ישנים יותר, לא רק לזה העדכני.
לפעמים יש שדרוגים מהותיים ברמת החומרה, כמו תמיכה בדור מעודכן של אינטרנט סלולרי, גדלי המסך המשופרים של האייפון X, או התמיכה בתקשורת לוויינית והעיצוב המעודכן של הדגם שייחשף הערב, אבל אלו לא מתרחשים כל שנה, אפילו לא כל שנתיים. לרוב, אם קניתם מכשיר חדש בשנה או בשנתיים האחרונות, הדגם שייחשף לא יציע מספיק חידושים על מנת להצדיק שדרוג.
יש טענה שאפל וחברות אחרות מעצבות את המכשירים עם מנגנון מתוכנן, מין ג'וק כזה שנועד לשבש ולקלקל את פעילות המכשיר אחרי שנה או שנתיים של פעילות כדי לאלץ לקוחות להחליף את הגרוטאה הישנה בחדשה ולכן צריך להציג כל שנה דגם חדש, שיהיה מה למכור, אבל מדובר באגדה אורבנית. מניסיון אישי, מכשירים של אפל, ובפרט אייפונים ומקים, פועלים מצוין לתוך השנה החמישית והשישית שלהם, ואפילו מעבר לכך, כשאפל ממשיכה לספק להם עדכוני תוכנה ואבטחה.
אז אם מכשיר בן שנה או שנתיים עובד מצוין, למה צריך דגם חדש כל שנה? לכתב Cnet, אלי בלומנטל, יש הסבר שראוי להתעכב עליו. "אולי אתה מרגיש בסדר עם הטלפון שלך היום, אבל אתה רק בן אדם אחד", הוא אמר. "יש הרבה אנשים שקנו את הטלפון שנה לפניך או שמסתובבים עם מכשיר שהפילו על המדרכה או באסלה וצריכים מכשיר חדש. אולי הם רוצים טלפון חדש ויכול להיות שזה הזמן בשבילם. החברות האלה רוצות לוודא שיש להן מוצר בחוץ, כך שכשאדם מחפש טלפון חדש יש אופציה". ולדבריו, גם אם אין צורך אמיתי לשדרג את הטלפון, לפעמים אתה מרגיש שאתה רוצה ליהנות ממצלמה משופרת או ממסך גדול יותר.
הדברים של בלומנטל מבארים יפה למה אנחנו עומדים כל שנה לטקס הזה - וגם מה כל כך שגוי בו. יש כאן כמה נקודות להתעמק בהן. ראשית, איזוטרית לחלוטין: אם הפלתם את האייפון לאסלה, תוציאו אותו משם בזהירות ותשטפו אותו טוב טוב. זהו. המכשירים העדכניים עמידים למים. אין סיבה שהוא לא יעבוד כמו שצריך, אלא אם הדחתם אותו למטה (ובמקרה הזה כדאי שתתקשרו לשרברב, כי המכשיר בטח נתקע בכיפוף S של השירותים). שנית, גם מי שקנה סמארטפון לפני שנתיים לא בהכרח צריך כבר לשדרג אותו.
אבל הסיבה המובהקת ביותר שעולה מהדברים היא הצורך להציג דגם חדש ללקוחות אפשריים. אנחנו כלואים בסחרור צרכני שבמסגרתו בכל פעם שאנחנו יוצאים לקנות מוצר חדש, אנחנו חייבים שהמוצר הזה לא רק יהיה חדש (כלומר, לא מחודש או יד שנייה), אלא גם העדכני ביותר שיש. לא משנה אם ההבדל לעומת הדגם הקודם הוא מינורי, לא משנה שהדגם החדש יכול להיות יקר בעשרות ואפילו מאות דולרים, לא משנה אפילו שהדגם בין השנה או השנתיים יהיה לרוב רלוונטי גם בעוד שנתיים או שלוש - אנחנו רוצים את החדש ביותר. למה? כי זה הכי חדש שיש, הכי טוב. וזה מה שהרגילו אותנו לחשוב: אם זה לא הכי חדש, זה כבר לא שווה כלום.
לתאגידי הטכנולוגיה יש אינטרס ברור לעודד את הלך הרוח הזה. הם מרוויחים ממכירת מכשירים ויש מספר מוגבל של אנשים שאפשר למכור להם. אז מוכרים יותר מכשירים לאותם אנשים ואחת הדרכים לעשות את זה היא להשיק דגם חדש מדי שנה, לשכנע את הציבור (בעידוד התקשורת) שזה הדבר המהפכני ביותר מאז לחם פרוס, ולהגביר את הלחץ על צרכנים להחליף מכשיר גם אם זה שבידיהם מצוין ועונה על צרכיהם במלואם, והחדש לא יספק להם יכולות משופרות משמעותית.
ב-Cnet ציינו שלפעמים הצרכן פשוט מרגיש שהוא רוצה לשדרג את הטלפון גם אם הוא לא באמת צריך. זו הרגשה שכולנו יכולים להזדהות איתה, אבל היא לא נולדה מהאוויר. היא מלובה ומעודדת על ידי כמה מהתאגידים העשירים בהיסטוריה האנושית, שיודעים בדיוק על אילו כפתורים ללחוץ כדי לעורר אותה. הם מתמרנים ומכוונים אותנו לרצות לשדרג גם כשאנחנו לא באמת צריכים וטקס החשיפה השנתי - העדכון השנתי של מכשירים בשיפורים מינוריים ושוליים - הוא חלק מרכזי בכך.
אפשר להגיד "נו, מה רע? אנשים קונים מוצרי צריכה, התוצר גדל, הכלכלה צומחת והכל עובד כמו שצריך. קפיטליזם במיטבו". אבל לקפיטליזם במיטבו יש נזקים מוחשיים מאוד. צריכה מוגברת משמעה משאבי ייצור גדולים יותר, שמביאים לפליטות מוגברות של גזי חממה ומחמירים את משבר האקלים. זה נכון לאייפון, אבל גם לכל מוצר צריכה חדש שאנחנו קונים. בדרך מחומרי הגלם אלינו הוא פולט כמה טונות של גזי חממה ולפעמים גם מייצר נזקים סביבתיים נוספים (כמו למשל, כתוצאה מהפעלת מכרות לכריית כל המתכות והיסודות הנדירים שדרושים לייצור אייפון). אחר כך יש גם את הנזקים שנגרמים מהשלכת המכשיר הישן שלנו, במקרה שלא מוחזר כראוי – כלומר, ברוב המקרים.
חברות כמו אפל אמנם משקיעות משאבים משמעותיים בצמצום פליטות גזי החממה שלהן, אבל הדרך הטובה ביותר לצמצם פליטות היא להפחית צריכה - וזה, כמובן, לא בא בחשבון בכלכלה קפיטליסטית. אפשר לחשוב גם על השפעות מוחשיות פחות. למשל: צריך כוח פיתוח משמעותי ויקר על מנת להנדס ולייצר מכשיר חדש כל שנה. האם השימוש הכי טוב מבחינת האנושות במהנדסים המוכשרים של אפל הוא ליצירת מצלמה טובה יותר ומעבד מהיר יותר לאייפון? ממש לא בטוח שהתשובה היא כן.
כל זה כמובן לא משנה בסופו של יום. היעד להמשיך לצמוח, להגדיל תמיד הכנסות ורווחים, לאחוז בתפיסה לפיה חברה שלא גדלה היא חברה גוססת - כל אלה מייצרים מערכת לחצים שמחייבת חברות להשקיע משאבים ניכרים בייצור ובשיווק מוצרים שאף אחד לא באמת צריך כדי לרצות את בעלי השליטה ובעלי המניות. אנחנו, בין אם נרצה בכך ובין אם לא, נעולים במעגל שדרוגים שנתי שאין לנו צורך אמיתי בו ושלאף גוף אין אינטרס לשבור אותו.
