הקברניטלהטוט קטלני: כך עשתה ישראל קסמים עם מסוק הדיפנדר
הקברניט
להטוט קטלני: כך עשתה ישראל קסמים עם מסוק הדיפנדר
הוא נולד כצעצוע מעופף זריז להדהים, הציל חיים של לוחמי סיירת ועד מהרה הפך למחסל חשאי ומפתיע; מאין בא מסוק הדיפנדר הנהדר, איך הכניס סוג חדש של פחד לליבותיהם של המחבלים בלבנון - ומדוע כבר לא נמצא בצה"ל?
שלום, כאן הקברניט; בעולם הזה אין קסמים וכישופים. ישנם חוקי פיזיקה שרק במסגרתם אפשר לעבוד, ודי בכך. ולכן, בכל פעם שראיתם מישהו מכופף את החוקים ומחולל פלא, דעו שהרגע ראיתם להטוט: יד קצת יותר מיומנת, זריזה משלכם, שלרוב מנסה רק לבדר ולהפתיע. אך לפעמים המטרה אחרת, והטריק יכול לחרוץ גורלות. בטח כשבמקום מגבעת וחפיסת קלפים, אוחז הקוסם בהגאים של מסוק יחיד במינו.
סיפורנו מתחיל אי שם ב-1960, כשישבו גנרלים בארצות הברית והחליטו להמציא מחדש את המקצוע הצבאי שישראלים הכי אוהבים: הסיור. אצלנו הרי כל יחידה לוחמת ייעודית מכונה "סיירת", וזו מילה נרדפת לכל מה שמובחר, כל מה שעילית.
סיור הוא, בהגדרה, פתיחת שטח לכוח מתמרן - חי"ר, שריון והנדסה. זה אומר לנוע קדימה לפני הכוחות ולמצוא את כל המארבים שהכין האויב, את ריכוזי הכוחות שלו, ולפעמים גם להכווין אליו אש מרחוק או לתקוף בעצמך. כדי שלא יתגלו, ינועו הסיירים תמיד בצוותים קטנים, ומתוקף התפקיד יהיו רחוקים מסיוע, ותחת סכנה אדירה אם יקלוט אותם האויב.
זו הסיבה שהם מקבלים הכשרות מעמיקות בניווטים, הסוואה והישרדות - הכל כדי שיצליחו להגיע ליעד ולדווח מה קורה בחזית לפני שיחסלו אותם. הרפורמה בסיור עלתה כשהגנרלים ניסו להיערך למלחמה הבאה ודבר אחד היה ברור: לא משנה אם למדו ניווטים אצל נילס הולגרסון, הסוואה אצל דנידין ונינג'יטסו אצל מאסטר ספלינטר - סיירות קלאסיות לא ישרדו בה אפילו שעה.
העולם היה במצב די מטורף. שתי מעצמות שלטו בו, וחלשו על שטחי השפעה עצומים בהם מאות אזורי עימות וגזרות מתוחות; לכו תדעו איפה בכלל תפרוץ המלחמה, אפילו אם יש מפות מעודכנות של המקום. וכולם הבינו כמה קריטי יהיו כוחות סיור במלחמה כזאת, כמה רחוק יצטרכו להגיע וכמה מהר. ובאותה נשימה, הבינו שאין סיכוי שיצליחו לעשות את זה בלי כנפיים.
עוד בשתי מלחמות העולם ובמלחמת קוריאה נכחדו צוותי הסיור בקצב מסחרר, וכאן מדובר בעימותים הרבה יותר מסובכים בהם המודיעין אפילו יותר חשוב. והפיתרון שנבחר היה מסוק סיור - משהו מאוד קטן וחמקמק שיוכל להסתובב בגיא צלמוות, לחפש ולמצוא סדקים במערכי האויב.
כך נולד מכרז LOH, מסוק תצפית קל. שלוש חברות ניגשו אליו עם דולרים בעיניים: הזוכה תקבל הזמנה של 4,000 יחידות. המתמודדת הראשונה היתה חברת בל; ענקית המסוקים חוללה כבר מהפכה אחת עם היואי - שלא סתם טענתי בעבר שהוא ההליקופטר הכי חשוב בהיסטוריה. מבחינתה, אין בעיה לבנות משהו קטן יותר ולעשות כסף קל.
השנייה היתה הילר, עוד חברה משפיעה שנדבר עליה בעתיד. אך הזוכה היתה דווקא חברת יוז, שנכנסה למכרז די בקומבינה: המסוק שלה נקרא OH6 והוא פשוט סינוור את כולם.
היה לו גוף פצפון ואווירודינמי ביותר, בו אפילו המגלשיים שויפו כך שיקטינו גרר. הצורה היתה ביצתית וסימטרית, הקווים - נקיים וחלקים ביותר; אם אפל היתה מעצבת הליקופטר, כנראה שכך היה נראה. לאוויר הוא עלה בעזרת רוטור קל בן ארבעה להבים, מאחוריו מנוע קטנטן ופשוט מאוד אבל חזק.
וכשהתחיל ה-OH6 לטוס, אף אחד לא חשב בכלל על המתחרים: המסוקון ריחף ביציבות מפתיעה, ותמרן בזריזות השמורה לדמויות מצוירות. הוא רקד באוויר כבלרינה מיומנת, שייט במהירות, וכל הדגמה הסתיימה במחיאות כפיים.
עוד דבר אחד שיחק לטובת המסוקון של יוז: כל מי שהסתכל עליו היה חייב לחייך. המסוקון היה פשוט משובב נפש; גם מכונות יכולות להיות חמודות, אפילו אם מטרתן מאוד לא-חמודה. אני לא יודע אם הוא דומה יותר לצעצוע שיצא מביצת הפתעה או לביצה עצמה.
הפרויקט של היצרנית החל להתעכב ולהתייקר, והצבא התחיל להזיז תקציבים: ההזמנה ירדה ל-1,400 יחידות, עדיין חוזה מאוד מכובד ומכניס. יוז הסתערה על פסי הייצור וב-1965 קיבל הצבא את ההליקופטרים הראשונים. הוא קרא להם קאיוס, על שם שבט אינדיאני שחי במרחב וושינגטון ואורגון - שבט שהצבא רצח וכמעט הכחיד ב-1848.
עד מהרה הגיעו המסוקונים לחזית וייטנאם, לטבילת האש הכי קשוחה שיכול לקבל מוצר צבאי. החיילים בשטח נדלקו על המסוקון, אבל לא אהבו את השם. תחת זאת, ראו LOH והחליטו לקרוא לו בקיצור לוץ'.
25 צפייה בגלריה
לפעמים יוצאים החוצה כדי לראות יותר טוב. כמו כאן, מעל כביש 1 שמוביל לעיר הואה
(צילום: אי-פי)
מסוקי התצפית הפכו לראשונים שנכנסים לכל זירת לחימה, מושכים אש ומגלים היכן מונחים מארבי הווייטקונג. כשהגיעו מסוקי הסער ופרקו לוחמים, נשארו הלוצ'ים באוויר, איתרו תגבורות אויב ושפכו עליהן כדורים.
זה לא תמיד הועיל; אמצעי התצפית הכי מתקדם של המסוק היה העיניים של הטייסים, לא אופטימלי כשהאויבים הם לוחמי גרילה, שיחים שמחופשים לשיחים. וגם אם איתרו מטרה, החימוש לא היה מדויק מספיק: מצידי הביצה המעופפת נתלו מקלע 7.62 מ"מ רב קני או מטול רימוני 40 מ"מ - והכוונת שלהם היתה מתואמת בצורה רופפת למדי.
לעיתים קרובות הפכה משימת מסוק הסיור לטירוף: האויב נח בשיחים בלי להזיז שריר, נתן לכוחות להתקרב ולנחות ורק אז פתח באש והסתער בהמוניו.
במקרים הללו נדרשו טייסי ה-OH6 גם להתחמק מהירי בעצמם, גם להבין בדיוק מאין יורים, גם לוודא שחיילים על הקרקע לא צועדים ישירות אל תוך קו הירי, גם להכווין ארטילריה למקום הנכון, לרוב כבר נפגעו לוחמים כך שהיה צריך להכווין מסוקי חילוץ לאזור, וזה בהנחה שהלוץ' לא חטף חזק במכת האש הראשונה ובכלל נשאר באוויר.
לא פעם שבו המסוקים לבסיס כשהם מחוררים כמו פומפיות, אך הצוותים מאוד אהבו אותם - וכך גם הגנרלים: מסוקי הסיור באמת הצליחו לגלות כוחות, להכווין אש למקום הנכון, לחשוף מארבים ולייצר מודיעין חיוני. אם היו נשלחים צוותי סיירת רגליים למשימות הללו, היו חוזרים בארונות.
הצבא הטיל על טייסי הלוצ'ים משימות מיוחדות רבות - משתילה ואיסוף של סוכנים דרך מבצעי ריגול, ולא התאכזב. יכולתם לקפץ כקופים בין מחסות כעצים וגבעות הקשתה גם על תותחני הנ"מ המיומנים ביותר, וכך הפך המסוק לבן לוויה קבוע לכוחות מיוחדים; חבר של קבע בסיירת.
חברת יוז היתה מאוד גאה בלוץ' שלה, ועוד ב-1967 השיקה גרסה אזרחית שלו שנקראה יוז 500 - עם שיפורי מבנה ומנוע. הוא הפך ללהיט עולמי: רשתות טלוויזיה, כוחות משטרה, גופי יערנות וכיבוי אש, חקלאים וסתם חובבי טיסה התדפקו על משרדי המכירות; כ-4,700 נפלטו מהמפעלים.
ואז קלטו בחברה: יש פה הזדמנות נדירה לעשות אפילו עוד כסף - אם יקחו את דגם 500 ויתנו לו כוונת מדויקת וחימוש כבד, יהפכו אותו למיני-מסוק קרב. עדיין יהיו לו יכולות סיור ותצפית, אך מטרתו העיקרית תהיה חיסול כוחות אויב. הזריזות תהפוך אותו לקטלני ביותר והפשטות שלו - לסופר-זול; בדיוק מה שצריכים צבאות עם בעיות תקציב.
כאן נולד מסוק הדיפנדר - מסוק הקרב הייעודי הכי קטן בעולם. הביצה קיבלה שיניים: משני צדי הגוף נתלו מארזים לארבעה טילי TOW נגד שריון, שמסוגלים לפצח טנק מארבעה ק"מ וחצי. בעת הצורך, היה אפשר להחליף אותם בכוורות רקטות או מארזי מקלעים ותותחים. תת דגם נוסף הפך לצייד צוללות עם מערכת גילוי ימית עם מצופי סונאר, ושתי טורפדות מתחת לגחון.
צבא ארה"ב מאוד שמח לקראת המסוק הזה, אבל לא בתור קליינט: באותם הימים דיברו כל ההערכות על פלישה סובייטית שמתבשלת באירופה, בה ישתתפו רבבות טנקים. ולכן, רצו האמריקאים כמה שיותר מסוקי קוברה זמינים: הם נשאו הרבה טילים, היו ממוגנים וחזקים, ואולי יוכלו לשבש את המתקפה הרוסית המתקרבת.
עד כדי כך, שמספר הקוברות שהותר לייצוא הוגבל משמעותית. והנה, מדינות חסות אמריקאיות שמבקשות קוברה יוכלו עכשיו לקבל דיפנדרים במקומן. הפשרה היתה גדולה והדיפנדר נשא פחות חימוש, הטווח שלו היה קצרצר, ומיגון לא היה לו. אבל עדיין היה מסוגל לאתר ולבלום טורי שריון - וההזמנות החלו להצטבר אצל יוז.
אחת מהן הגיעה ממדינת ישראל: צה"ל ראה בתחילת העשור מה קורה כשצבאות אויב שוטפים את רמת הגולן ומרחבי סיני, והחליט שחובה לפתח יכולת ציד טנקים. כך נרכשו מספר מסוקי קוברה וכשהדוד מאמריקה סגר את הברז - גם דיפנדרים.
בארץ קיבל המסוק אגזוז חדש שיקשה קצת על טילים מונחי חום - ואת הכינוי להטוט. וכמו שאמרה פעם נעל מצוירת - זה לא רק שם, זה גם אופי: טייסי חיל האוויר פשוט עשו קסמים עם המסוק הקטן.
הזריזות שלו איפשרה לצוותים ממש לרצד בשדה הקרב - לצוץ משום מקום, לתקוע למטרה טיל בול בפוני ולהיעלם בוואדי; רוטור בן חמישה להבים עזר לו להיות שקט במיוחד, להתגנב ולהפתיע אויב מטווחים קרובים; ומיפוי מעולה ומעמיק של ואדיות, רכסים ועמדות אש הפך את זירת הלחימה למגרש המשחקים של הטייסים.
המבצע הגדול הראשון שלהם יצא ב-8 ביוני 1982: נסתרים כנינג'ות, דילגו המסוקים עד לעיירה דאמור שמדרום לביירות. שני מכ"מים סוריים הוצבו בסביבתה, ונופצו בטילי הדיפנדר. הסורים תהו מה פשר המתקפה, ולמחרת קיבלו את התשובה: כ-90 מטוסי קרב ישראלים פשטו על מערך סוללות הנ"מ המוגזם לגמרי ששתל אסד בלבנון והשמידו את כולו.
25 צפייה בגלריה
מימין: דיפנדרים באוויר ומכ"מ P15 שהוצב בדאמור כחלק ממערך הגילוי בלבנון
(צילום: ארכיון חיל האוויר, USAF)
בהמשך מלחמת לבנון הופעלו דיפנדרים נגד עמדות אש"פ ואף חיסלו טנקים ונגמ"שים של הצבא הסורי. כמו האמריקאים, גם בצה"ל הצוותים אהבו את המסוק, אף שידעו שהזריזות היא אמצעי ההגנה היחיד שלהם: החלק הכי ממוגן בדיפנדר היה הקסדה של הטייס.
המבצע הכי יצירתי יצא לפועל באוגוסט 1984: המודיעין איתר פעילות מסוכנת בבסיס מחבלים שנמצא הרחק בצפון לבנון, בצמוד למחנה הפליטים נאהר אל בארד. במקום התבססו יחידות עילית שתכננו פיגועים בדרך הים, והוחלט להשמיד את האיום הזה.
אבל לא בכל מחיר: חיל האוויר יכול היה להרים עשרה פאנטומים שירצפו את כל האזור בפצצות, אך מתקפה כזו תהרוג חפים מפשע במחנה הפליטים הצפוף. אבל אצלנו לא עובדים ככה, ולכן הוחלט להשתמש במסוקי קרב. באותם הימים, רק להם היתה יכולת לפגוע במדויק במטרות שכאלה בלי לגרום נזק סביבתי איום ונורא.
בעייה ראשונה: בסיס האויב שוכן 170 ק"מ מהגבול, מעבר לטווח פעולה של מסוק שצריך לזגזג בוואדיות כל הדרך. בעייה שנייה: הבסיס מוגן היטב בעמדות תותחים, כך שאם המסוקים יעשו עצירת תדלוק, הם עלולים להתגלות ולספק למחבלים התראה מוקדמת.
הפיתרון שנמצא הגיע מחיל הים: ספינות הטילים מדגם חוחית קיבלו משטח נחיתה למסוקים, במטרה להפעיל כאלה לחילוץ וגילוי צוללות. הדיפנדרים הקטנים יכולים לעלות לספינה בזוגות, וכך להגיע לטווח תקיפה בדרך הים. כך נולד מבצע "נקודת זינוק", מכה אווירית-ימית ראשונה מסוגה בצה"ל.
הצוותים התאמנו בנחיתה על פלטה שרוקדת ואלס בין הגלים - כשכל טעות קטנה או רוח מפתיעה יכולות להסתיים בהתנגשות קטלנית.
כשהבשילו התנאים, יצאו הדיפנדרים למשימה. המריאו כמתוכנן מהספינה "גאולה", טסו כמתוכנן, וקשה לדמיין את הפתעת המחבלים כששמעו זמזום עמום ואחריו נדלק להם כל הבסיס.
ההלם היה מלא: הרבה תותחי נ"מ ישבו שם, אך האויב לא הצליח לירות ביעילות. המבצע הוכתר כהצלחה מסחררת ונחשב לשיא בשיתוף הפעולה שבין הכחולים והלבנים.
ב-10 ביולי 1985 יצא צה"ל שוב לתקוף את הבסיס בנאהר אל בארד: המחבלים החלו לפעול ממחסנים באזור אחר של החוף, וגם כאן עלה צורך במתקפה כירורגית. טייסת הדיפנדרים שוב נקראה למשימה.
המבצע נקרא ערבי נחל 4, והוא היה בערך ההיפך מקודמו: הפעם, המחבלים היו מוכנים ונערכו למתקפה שכזאת, תרגלו מענה עבורה - וחיכו לצה"ל בין כוונות.
איך שנשמע זמזום הרוטור וצצו הדיפנדרים, הדליק האויב את השמיים באש מקלעים מכל סוג, תותחי נ"מ 23 מ"מ על משאיות, ותותח 57 מ"מ שדי בפגיעה ישירה אחת ממנו כדי לפצח מסוק.
במאמצים אדירים הצליחו הטייסים לחמוק ממש בין הפגזים, לשחרר טילים ולהשמיד את המטרות. כשפנו חזרה אל הים, לכיוון הספינה, הפכה אש התותחים למסוכנת אפילו יותר: מסוקי קרב מסוגלים להיעלם לרודפיהם מאחורי רכסים ובתוך ואדיות, ואלו דברים שתוכלו למצוא מול חופי לבנון רק אם הגעתם בצוללת.
בעודם טסים באפס מחסה, שרקו פגזי הנ"מ בין המגלשיים של המסוקים - ששבו בשלום בזכות כישורי הצוותים, בצירוף מזל נדיר. המבצעים האלה ואחרים איפשרו למסוק לחולל שינוי גדול מאוד בשטח, שינוי פסיכולוגי בלתי צפוי. כל טרטור הליקופטר הכניס את האויב למתח מתיש; הדיפנדרים גרמו למחבלים להתחיל לפחד מהשמיים.
הרי קולות מסוקים נשמעו בלבנון כל הזמן: יסעור עם מטען תחמושת לאיזה מוצב, אנפה עם משלוח דחוף של בלוני חנקן למערכות תצפית, סייפן עם מח"ט חדש שרוצה לראות את הגזרה מלמעלה ועוד.
אבל הדיפנדר היה זה ששם להם את הפחד בלב: משהו שיכול להופיע ברגע אחד, לפגוע בול ולהיעלם בלי שמצליחים לפגוע בו. צה"ל הכיר היטב את ההרגשה הזאת, יעיד כל לוחם שעמד פעם בעמדה וידע שסאגר או כדור צלף יכולים לערוף אותו בכל רגע. והנה, עתה טעם גם האויב מהמנה המרירה; כל מה שהיינו צריכים הם מסוק זריז ושקט וטייסים שיודעים לנצל זאת.
אי אפשר לדעת במדויק איך השפיע המתח שיצר כזה מסוק-נינג'ה על כשירות האויב וביצועיו. אך אין להמעיט בכוחו של פחד כנשק פסיכולוגי, ובאיך שיוכל להשפיע על הקצאת משאבים, כוחות ותכנון משימות. הרי כולם יודעים שהפחד הוא קוטל הבינה.
על הדיפנדרים ואנשיהם עברו עוד חוויות מסמרות שיער במלחמה; למשל, אחד המסוקים נפגע מפיצוץ פגז של טנק - פגז שירה כוח ישראלי שחשב שזה מסק"ר סורי. הלהטוט צלע לנחיתת חירום בשטח אויב, וטייסיו חולצו. גם המסוק עצמו נאסף בידי יסעור שהניף אותו בחזרה לישראל. במבצע דין וחשבון של 1993 נשלחו המסוקים למבצעים ברחבי לבנון, והפגינו דיוק בתקיפות. קצת לאחר מכן תלה הדיפנדר את הטילים, ועבר לפנסיה במוזיאון חצרים.
אז אם המסוק הזה כל כך נהדר, למה צה"ל הוציא אותו לפנסיה? הסיבה הראשונה היא שהטכנולוגיה השתנתה: כבר אין צורך בכלי פצפון שיזגזג בוואדיות כל הדרך לאויב, יפתיע אותו עם טיל ויברח. זו משימה מאוד מסוכנת, שאפשר לעשות עם טיל מדויק מרחוק. ומשימת איגוף כוחות השריון עברה לכטב"מים, שיכולים להשלים אותה בלי לסכן טייסים.
הסיבה השנייה היא שהעולם השתנה: מתקפת שריון נרחבת כבר פחות סבירה בגזרתנו, ומשימות לוחמה בטרור בשטח בנוי שמות מסוק כזה בסכנה עצומה. הצוות יצטרך לטוס נמוך מאוד ולזגזג בין בניינים, מה שיחשוף אותו לאש מאסיבית בלי יכולת לחמוק. האמריקאים למדו את זה בדרך הקשה ב-1993, בסומליה. שני מסוקים נפלו, חיילים נהרגו, ואנחנו קיבלנו את הסרט הנפלא בלאק הוק דאון.
פה בצה"ל, עברו משימות הלוחמה בטרור למסוקי האפאצ'י האדירים; לצד קפיצת אייר ג'ורדן בכוח האש, יש להם יכולות תצפית ומודיעין מתקדמות בהרבה, שעוזרות לצמצם את הסיכוי לפגיעה בחפים מפשע. כך שבעצם, מה שהחליף את הדיפנדר היה האנטי-דיפנדר: כלים חזקים, כבדים ויקרים.
על הדיפנדרים של צה"ל אספר לכם עוד בעתיד, ואם אתם אוהבים סיפורים כחול-לבן על מסוקי קרב, אולי תרצו לעזור לחברי עמותת "קסם הצרעה" שמוציאים בימים אלה ספר חדש. הוא יציג שורה של עדויות מתאי הטייס ומההאנגרים של יחידות מסוקי הקרב מהדיפנדר הראשון ועד לאפאצ'י של ימינו. השלמת הספר תלויה כרגע בקמפיין הדסטארט בלינק הזה, ואני מאוד מקווה שנצליח ביחד לתת כתף ולהשלים אותו. טיסה נעימה!
