הקברניטההגנה האווירית של איראן: מה השמדנו, מה נשאר, ומה הכי מסוכן?
הקברניט
ההגנה האווירית של איראן: מה השמדנו, מה נשאר, ומה הכי מסוכן?
מערך הנ"מ האיראני הוא מהגדולים בעולם, וכולל עשרות סוללות לטווחים ארוכים, מכ"מים שמגלים חמקנים, טילים נגד טילים ועוד. חיל האוויר פיצח אותו, השמיד ארבע סוללות בלבד - ושיבש הגנה של מדינה שלמה
שלום, כאן הקברניט; התקיפה הישראלית באיראן המשיכה לטלטל את המזה"ת עוד הרבה אחרי ששקע העפר, כבו השריפות ושלטונות איראן החליפו את הדיבור מ"לא קרה כלום" ל"נחזיר לישראל ונקמתנו תזיז הרים" הקלאסי שלהם. צה"ל לא חשף מה בדיוק נתקף - אך המתקפה העיקרית פגעה במערך ההגנה האווירית של האיראנים. כמה חמורה היתה המכה הזאת, מה נשאר לו אחריה, ומה זה אומר בשטח?
נתחיל במה שמותר לספר: בוצעה הבקעה חכמה ומדויקת של אחד ממערכי ההגנה הכי צפופים ומסוכנים בעולם, הושמדו בו רכיבים קריטיים - ואף מטוס ישראלי לא הופל. מכאן נכנסים לתזמורת שלמה של הערכות, ניחושים והנפצות; הרשתות מלאות בתצלומי אוויר מטושטשים עם סימונים צבעוניים, ואנשים שמתווכחים על האם כתם שחור הוא סימן חריכה או סתם צל. אבל דבר אחד ברור: איראן איבדה את מערכות הנ"מ הכי מתקדמות שלה.
הדבר השני שהושמד, אומרים הזרים, היה אתר מכ"מ זירתי גדול במערב איראן. אתרי מכ"מ הם לא רכב עם אנטנה מסתובבת כמו שרואים בסרטים; זה מתחם מרובע עם מערך אנטנות בגובה עשרות מטרים, סביבו מגברים ומעבדים, ציוד מחשוב - סנסור ענק.
והמכ"מ הספציפי שנפגע הוא דגם מתקדם שיודע לגלות תנועה אווירית מטווח של יותר מאלף ק"מ. הוא מספיק רגיש כדי לאתר חמקנים, לצפות מסלול של טילים בליסטיים, ואפילו לזהות לוויינים במסלול נמוך. ניטרול המכ"מ הזירתי היא מכה איומה למערך האיראני, שבעצם סוגרת לו את העיניים לכיוון מערב ומקצרת מאוד את זמן התגובה; ההגנה תצטרך להסתמך רק על הסוללות שפרוסות בשטח.
אז בואו נדבר עליהן: מה נשאר מההגנה האווירית האיראנית לאחר מתקפת חיל האוויר הישראלי? במילה אחת - "המון". מערך הנ"מ האיראני נחשב לחמישי בגודלו בעולם, וכולל עשרות אלפי לוחמים ועשרות סוללות.
המערך הוקם בשנות החמישים על בסיס תותחי נ"מ אמריקאיים ובריטיים; המערב ראה את הפוטנציאל של איראן כבת ברית, לאור הקרבה שלה לשטח בריה"מ ועושרה בנפט. גם איראן רצתה שותפות עם ארה"ב כדי לשמור על כוחה מול ההתפשטות הסובייטית.
הצבא האיראני קיבל הדרכה בשיטות המתקדמות ביותר בתחום ההגנה האווירית, מחשש ששטחם ישמש ראש גשר לכניסת בריה"מ למזרח התיכון. ביחד עם הידע, הגיעו גם מכ"מים חדשים, טילי הוק, והכוחות התאמנו ביחד עם האמריקאים עשורים שלמים.
לאחר המהפכה השיעית ופתיחת מלחמת איראן-עיראק, הפך מערך ההגנה האווירית לחיוני במיוחד: לעיראקים היה חיל אוויר מאוד התקפי, מגוון ומיומן, ולאיראנים - שטח גדול להגן עליו והמון נכסים רגישים. קל לשכוח שאיראן עצומה, ושטחה הוא פי 74 משל ישראל.
בשנים הראשונות הצליחו העיראקים לחדור ולפגוע במטרות, אך הניסיון הוא המורה הטוב ביותר, ובהמשך המלחמה השתפר המערך ביירוטים והתמחה בלוגיסטיקה המסובכת של הפעלת הרבה מאוד סוללות ולוחמים. עם הזמן הושגו והונדסו לאחור טילים מרוסיה וסין, כמו גם ציוד אמריקאי שנשאר אחרי המהפכה.
אז בואו נכיר את מערכות הנ"מ במערך האיראני, ונתחיל עם סוללות הטילים לטווח ארוך. סדרת הטילים המסוכנת ביותר בארסנל המקומי נקראת סיאד. זהו טיל והוא פותח כגרסה מקומית ל-RIM66 סטנדרט האמריקאי. המקור הוא נשק מאוד ותיק; הוא פותח במקור בידי ג'נרל דיינמיקס ונכנס לשירות ב-1969, אך תוכנן היטב והיווה בסיס נוח לשדרוגים. עד היום, רוב טילי הנ"מ והטילים נגד טילים של חיל הים האמריקאי מבוססים על טיל הסטנדרט.
דגמי סיאד 3 וסיאד 4 האיראניים מונחים מכ"מ ופיקוד רדיו מהקרקע, ויכולים לפגוע במטרה מ-300 ק"מ; מהירותם המירבית עומדת על יותר ממאך 5.
הסיאדים משוגרים ממערכות ניידות שונות, כמו הבוואר 373 והטלאש 2, שנבדלות זו מזו ממספר הטילים שנושא כל רכב, ובאיכות המכ"מ הצמוד שלהן ובקרת האש. הסוללות הללו נחשבות כשקולות ל-S300 פחות או יותר, ולטענת היצרן אף עולות על המערכת הרוסית.
טילי הטווח הארוך של איראן פותחו להתמודדות עם הציוד המערבי המתקדם ביותר: ה-F15 של סעודיה, ה-F35 של צה"ל ומטוסי הביון של ארה"ב למיניהם. צוותי הסוללות מתאמנים לעיתים קרובות, כולל ירי חי.
בגזרות אחוריות, רגישות פחות, אפשר למצוא את טיל ה-S200 הוותיק, שנכנס לשירות עוד ב-1967. קשיש ככל שיהיה, מדובר בטיל מהיר ורב עוצמה, ששופר מקומית ומגיע לטווח של 350 ק"מ. צה"ל מכיר אותו היטב: בשנים האחרונות שוגרו כאלה מסוריה לעבר מטוסינו, וב-2018 אף פגעו והפילו לנו F16.
חשוב לזכור שלאחר הגילוי, נ"מ הוא בהרבה מקרים משחק של מספרים; מטוסי קרב לא יודעים להתגונן בו זמנית מפני כמה טילים שבאים מכמה כיוונים. ולכן, מערכי הגנה ארציים ייבנו כך שרדיוס הירי של סוללה אחת יחפוף את של שכנתה; כל מה שמתגלה, יותקף במקביל.
נמשיך לנ"מ לטווח בינוני: אלו מערכות הגנה ניידות וגמישות יותר שמגבות את הטילים ארוכי הטווח, וסוגרות פינות באזורים רגישים. האיראנים מסתמכים על סוללות בוק רוסיות לטווח של עד 40 ק"מ, ועל הרבה שדרוגים מקומיים שעשו לחימוש שלהן. התוצאה היא טיל בשם תאר 2, שנורה מרכבים שונים לטווח של 60 ק"מ ויותר.
גם כאן נבדלות המערכות ביניהן במספר הטילים וביצועי המכ"מ. הפוטוגנית ביותר נקראת סבום חורדאד - רכב זריז שמותאם היטב למדבריות של המדינה, ונושא שלושה עד ארבעה טילים. ביכולתו לעקוב אחר מאה מטרות בו זמנית ולשגר את הטילים שלו כל אחד למטרה נפרדת. סוללת סבום חורדאד יכולה לשאת גם טילי סיאד 2 משופרים, ולהגדיל את טווח היירוט לכ-100 ק"מ.
מערכות אלה יכולות לפעול בצורה עצמאית ומוצמדות לסוללות ארוכות טווח, או פרוסות סביב אתרים רגישים כשדות תעופה, מתקנים צבאיים ותשתיות לאומיות. הנ"מ הבינוני של איראן מצויד גם בסנסורים אופטיים - חיישני אינפרא אדום שיכולים לאתר כלים חמקנים וכטב"מים, מטווח לא ידוע.
זהו איום משמעותי על מטוסינו, משום שהוא מאוד דינמי; רכבי סבום חורדאד יכולים לדלג במהירות ולאתר כלי טיס בלי להפעיל מכ"מ, על בסיס המצלמות בלבד.
בטח שמתם לב שחיל הנ"מ האיראני אוהב מגוון: יש הרבה מאוד תצורות שונות למערכות הטווח הבינוני - למשל כזו בשם התשיעי בחורדאד שמתמחה בהפלת טילי שיוט, ועוד אחת שנקראת זובין ואמורה להיות טיל ייעודי נגד טילים, שביצועיו לא ברורים. בואו נגיד שאת החימושים של צה"ל טרם הצליח לעצור.
עוד אמצעי מעניין שמופעל באיראן הוא טיל ההוק הוותיק מתוצרת ארה"ב; האיראנים הינדסו לאחור את המשגר שלו והצמידה לו מכ"מ חדש ומערכות שליטה מודרניות. המשגר החדש נקרא קמין, ולצד טילי הוק משופרים שעוד אפשר למצוא בגזרות משניות, ביכולתו לירות טילים חדשים לטווח של 100 ק"מ ויותר. אלו לא מערכות ניידות במיוחד, שפרוסות באזורים פחות מאוימים.
מה הלאה? משגרי נ"מ לטווח קצר. אלו הם אמצעים שנועדו לנוע ביחד עם הכוחות בשטח ולהגן עליהם מפני מתקפות, או לשבת בצמוד לסוללות כבדות ולהשמיד מה שמתקרב אליהן.
באיראן מופעלות סוללות פנציר ו-TOR מסוכנות מתוצרת רוסיה, שיודעות לשגר טילים תוך כדי נסיעה ולהפיל מטוסים, כטב"מים, פצצות וטילים מכ-20 ק"מ. בנוסף, מופעלות גרסאות מקומיות של סוללות הקרוטל מתוצרת צרפת, גרסה שהגיעה דרך סין וקיבלה שיפורים כמו סנסור אופטי חדש.
אבל טילים הם רק חצי סיפור: אל תשכחו את מערך הגילוי האיראני. יש בו תחנות מכ"מ זירתיות בשם קאדיר שיודעות לגלות כל תנועה באוויר ממרחקים גדולים. התחנות המתקדמות הללו פשוט לא מצטיינות מול מטרות שמתגנבות נמוך - ולכן מגובות במכ"מי סוללות הנ"מ. ביחד איתן, מפעילים האיראנים מכ"מים ניידים רבים שנחשבים לעמידים להפרעות, החזרי אותות מהקרקע ולוחמה אלקטרונית.
הסוללות והסנסורים פועלים ביחד בכל גזרה; נבחרת עירנית ודרוכה שמוצאת ומעבירה מטרות מגורם גילוי לגורם אש, וכך יכולה לשבש הרבה סוגים של מתקפות. אז רגע - אם נשארו לאיראנים כל כך הרבה מערכות נ"מ וגילוי מכל הסוגים והמינים, מה בדיוק השגנו בתקיפה של ה-26 באוקטובר? מה מדאיג את האיראנים, ולמה לבשו את החליפה של האיומים?
הרבה מאוד, ואני אסביר: סוללות ה-S300 הגנו על שטח עצום במערב ומרכז איראן, ושטח מאוד רגיש. תחת הגנתן יושבים בסיסי טילים ושדות תעופה, מערכי ייצור נשק אסטרטגי, תשתיות חיוניות וגם מתקני גרעין. והסוללות הוצבו שם לא כי זכו בהגרלה: הן נחשבו לציוד הכי איכותי ומתקדם בקטלוג האיראני. מה יקרה בלעדיהן?
איראן חייבת להחליף את האמצעים שהושמדו ולהציב סוללות טילים אחרות. וזה יבוא על חשבון אזורים אחרים, כאלה שהיו מס' 2 בחשיבותם - כך שגם החלשה שלהם תהיה אסון וחור גדול; הגנה אווירית היא תמיד שמיכה מאוד קצרה, ולכל פשרה יש מחיר כבד.
ולא רק: זיכרו שהושמד, לפי דיווחים, גם מכ"מ זירתי. וזה דבר שאי אפשר להזיז, רק לבנות חדש וזה סיפור של שנים ומיליארד דולר בקלות.
במילים אחרות, המתקפה הישראלית יצרה חור גדול באיראן, שאפשר לכסות רק במחיר של יצירת חורים נוספים, וגם אז לא ייפתרו פערי הגילוי; חיל האוויר יוכל להגיע ולתקוף את האויב הרבה יותר בקלות, ולהסב נזקים יותר גדולים יותר מהר.
רגע, אבל ה-S300 הוא סוללה מתוצרת זרה; מה ימנע מפוטין מלשלוח לחמינאי כמה סוללות S300 חדשות, שיחליפו מה שנהרס? ובכן, העובדה שגם אצלו יש חורים בהגנה, וכטב"מים אוקראיניים מזמזמים בשמי מוסקבה כבר שנתיים.
רוסיה מתקשה מאוד לתחזק את סוללות ה-S300 הקיימות שלה, וייצור סוללות חדשות הוא אתגר הרקוליאני; וגם אם ייבנו, לא יגיעו אירנא: כל רוגטקה ברוסיה מוקצית להגנה מפני מתקפות מאוקראינה - שלא מזמן קיבלה מטוסי F16 וטילים לטווח ארוך. לרוסים לא חסרות צרות מעופפות: מטילים נגד מכ"מים ועד כטב"מים עשויים מקרטון.
ומה עם חיל האוויר האיראני? סיפרתי לכם עליו - יש לו גם מטוסי קרב מסוכנים, גם נשק מסוכן כמו טיל הפניקס וגם היסטוריה מפתיעה של יוזמה והתקפיות. האיראנים בחרו שלא להפעיל אותו בגזרה המערבית; מטוסי F14 הוזנקו בצפון המדינה ולא נשלחו לרדוף אחר חיל האוויר הישראלי - יתכן ששיגרנו חימוש מטווח ארוך מכדי שיהיו רלוונטיים.
אז בשורה התחתונה, איראן איבדה נכסים רגישים וחשובים ונשארה עם סדק גדול בחומת ההגנה שלה. המערך עדיין מאוד מסוכן ומאתגר, אבל החולשה שלו תאפשר לנו להכיר לאויב את כל קטלוג החימושים שלנו, אם רק יתן לנו סיבה. ולא רק: עכשיו יהיה קל יותר גם למדינות אחרות שמתנגדות לאיראן להצטרף לקמפיין ההפצצה, ולסכן פחות אנשים וציוד. נקווה שינהגו האיראנים בחכמה, ויסיימו את צחצוח החרבות הזה. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
