דו"ח טכנולוגיהפחדנות של אינטל: האינטרס הכלכלי של המערב בסין יקר מזכויות אדם
דו"ח טכנולוגי
הפחדנות של אינטל: האינטרס הכלכלי של המערב בסין יקר מזכויות אדם
איומים מרומזים בסין כלפי אינטל, שביקרה באופן רפה את הפגיעה בזכויות האדם בשינג'יאנג, הספיקו כדי שהיא תתקפל ב-180 מעלות ותתנצל. זאת בגלל שאין לה מה להפסיד בארה"ב ולא יוטלו עליה ועל חברות שכמותה סנקציות
ב-1984 של ג'ורג' אורוול, העבודה של גיבור הרומן, וינסטון סמית, היא לשכתב את ההיסטוריה. כפקיד במחלקת המסמכים של מינסטריון האמת, סמית מופקד על התאמת כתבות עיתונות ומסמכים היסטוריים למציאות שמבקשת המפלגה לעצב.
אנשים שהועלמו נמחקים מהם, אויבים שהתחלפו מוחלפים רטרואקטיבית, תחזיות שהתבדו הופכות לתחזיות שהתגשמו, הבטחות שנכזבו להבטחות שמומשו. מבין הכל הדברים עוכרי השלוווה שממחיש אורוול ברומן, השכתוב המתמיד הזה של המציאות הוא אחד המטרידים שבהם.
או, לפחות, היה בפעם הראשונה שקראתי את הרומן, לפני קרוב ל-30 שנה כבר. כי מהפכת המידע שהתחוללה בשלושת העשורים שחלפו הופכת שכתוב היסטוריה שכזה לכמעט בלתי אפשרי.
כל יחידת מידע מועתקת ומשוכפלת מאות פעמים, נשמרת באינספור מיקומים שונים בכל העולם, נגישה למיליארדי אנשים בכל רגע נתון. אפשר לשנות, לשכתב, לערוך ולמחוק, אבל תמיד יהיה איפה שהוא עותק של הדבר המקורי, נגיש לכל מי שרוצה בכך. מדינות כמו סין יכולות להקים מערכי צנזורה ענקיים שיגבילו את היכולת של נתינים לגשת למידע חופשי, אבל פרט לניתוק מוחלט ומלא מהרשת העולמית, גם מערכים אלו לא יכולים למנוע לגמרי את הגישה למידע חופשי בעבור מי שמעוניין בכך.
לכן, המעשה של אינטל מסוף השבוע כל כך מגוחך, מביך, בעיקר מאכזב. כי כשענקים השבבים יצאה בביקורת מאוד מרומזת ועקיפה על סין, המדינה שעושה את המאמצים הגדולים ביותר להפוך לתאומה המודרנית של אוקיאניה של אורוול, תגובת הנגד בסין היתה כל כך חדה, ועמוד השדרה של החברה כל כך גמיש, שהיא מיהרה להתקפל ולנסות למחוק את הביקורת כמו לא היתה מעולם. אבל האינטרנט זוכר את הכל, והביקורת של אינטל והנסיגה המביכה שלה זמינים במרחק כמה הקלקות קצרות.
והנה הביקורת שהכניסה את אינטל למרכזה של תקרית בינלאומית. במכתב השנתי לספקים ולשותפים שפרסמה בשבוע שעבר, התייחסה אינטל בזהירות כה רבה עד שבקושי אפשר לקרוא לזה התייחסות למצב זכויות האדם המזעזע במחוז שִׂינְגְ'יָאנְג, ובפרט של האוכלסייה האויגורית שם, עליו כתבתי כאן במספר רב של הזדמנויות בשנים האחרונות: החל מסריקות ביומטריות שמגיעות עד לאברים הפנימיים, עבור ברישות רחובות ערים במערך של מצלמות זיהוי פנים, דרך שימוש בבינה מלאכותית לזיהוי גורמים קיצוניים ושליחתם למחנות חינוך מחדש, שליטה ברגשות דרך פיתוחים טכנולוגיים מגוונים, ואפילו מעצר על עבירות טרום-פשיעה. איפה שיש דיכוי, יש כמובן גם שימוש באוכלוסיות המדוכאות לעבודות כפייה , או בשם מדויק יותר: עבדות.
הצהרה רפה
אז מה היה לאינטל להגיד על מה שקורה שם? לא יותר מדי. "המשקיעים והלקוחות שלנו ביקשו לדעת אם אינטל קונה סחורות או שירותים מאזור שינג'יאנג בסין", כתבה החברה. "ממשלות רבות הטילו הגבלות על מוצרים שמקורם באזור שינג'יאנג. לכן אינטל נדרש להבטיח ששרשרת האספקה שלנו לא כוללת עבודה או סחורות שמקורם באזור שינג'יאנג". לא הרבה, רק הצהרה שלא תהיה פעילות עסקית מול אחד המקומות הבעיתיים בעולם ביחס לזכויות אדם. וזה הספיק להכניס את אינטל לעולם של צרות בסין.
משתמשי מדיה חברתית במדינה פתחו בקמפיין ביקורתי נגד החברה, שבשיאו אחד משגרירי המותג של החברה בסין – הזמר הראשי של TFBoys, אחת מהלהקות הפופולריות במדינה, וָאנְג ג'וּנְקָאי, הודיע על ניתוק כל הקשרים העסקיים שלו עם אינטל. "האינטרס הלאומי נמצא מעל הכל", הוא כתב במדיה חברתית. העיתון המאוד עצמאי Global Times האשים את אינטל ב"נשיכת היד שמאכילה אותה". ושר החוץ של סין, גָ'או לִיגְ'ייֵן, תקף במסיבת עיתונאים: "אינטל צריכה לכבד את העובדות. הטענות על עבודות כפייה כביכול הן המצאה מוחלטת של כוחות אנטי-סין בארה"ב, שנועדה לפגוע במוניטין של סין. המוצרים שמיוצרים בשינג'יאנג הם באיכות טובה, וחברות יסבלו מהפסד עם יסרבו להשתמש במוצרים משינג'יאנג".
אמירות מרומזות אלו, היה בהן די על מנת לגרום לחברה לבצע תפנית של 180 מעלות, והיא מיהרה לפרסם התנצלות בחשבונות המדיה החברתית שלה בסין. "אנחנו מתנצלים על הצרות שנגרמו ללקוחות השותפים והציבור בסין", היא כתבה. "כדי להבהיר, הפסקה במכתב של שינג'יאנג נועדה רק לבטא את הכוונה המקורית שלנו לעמוד בדרישות החוק, ולא את כוונתנו או עמדתנו".
אינה הראשונה שמתקפלת בפני סין
אינטל גם ניסתה לעשות מעשה 1984, ומחקה את הפסקה המדוברת מהמכתב, כמו לא היתה קיימת לעולם, והשאירה רק אמירה גנרית יותר שגורסת שהיא מצפה מספקים ל"איסור על סחר בבני אדם או עבודות כפייה כמו עבודה בכפוף לחוב, עובדת אסירים, עבדות או קשירה בחוזה נצלני, לכל אורך שרשרת האספקה המורחבת שלכם". לצערה, המציאות היא עדיין לא 1984, אין משרפה שאליה אפשר להשליך את הנוסח המקורי, והוא זמין לעיון לכל המבקש בכך' מצבת עולם לאקט הפחדנות של אינטל שהתקפלה מול סין גם בפני אמירה חלבית כל כך כמו זו המקורית.
אינטל כמובן אינה הראשונה שמתקפלת בפני סין, ואפילו לא הראשונה שמתקפלת מולה סביב הפשעים נגד האנושות שמבצעת המדינה בשינג'יאנג. אבל ההתכופפות של החברה בולטת במיוחד לאור המאמצים המתקדמים של סין להגיע לעצמאות בפיתוח וייצור שבבים, מאמצים שאם יזכו להצלחה מלאה יהפכו את אינטל למיותרת בעבור המדינה. סין נמצאת בדרך המהירה להפוך את המוצרים של אינטל לבלתי-נחוצים בגבולותיה, והחברה עדיין כל כך רועדת ומשקשקת מפעולת תגמול כלשהי שהיא עדיין ממהרת להשתיק, להעלים ולהתנצל אפילו לגבי אל-ביקורת עדינה ומלטפת.
לו היה צדק בעולם, אינטל היתה משלמת במערב על הפחדנות שלה מחיר גדול יותר מכפי שהיתה משלמת בסין אם היתה עומדת מאחורי הדברים. דוברת הבית הלבן, ג'ן פסקי, אמנם ביקרה בעקיפין את החברה. "חברות אמריקאיות לא צריכות להתנצל על כך שהגנו על זכויות אדם או התנגדו לדיכוי", היא אמרה בתדרוך לעיתונאים. "המגזר הפרטי והקהילה הבינלאומית צריכים להתנגד לניסיון של סין להשתמש בשווקים שלה ככלי נשק לחניקת התמיכה בזכויות אדם".
סין, כבר עמדתי על כך רק לפנים שבועיים, משחקת מלוכלך, לא לוקחים שבויים ולא מפחדת להפר חוקים, תקנות ונורמות בינלאומיות בדרכה להשיג מטרות שהיא רואה כחשובות. אינטל יודעת את זה, ולכן מיהרה החברה להתקפל. היא גם יודעת שאין לה מה להפסיד מהתקפלות, כי למעט ביקורת עוקצנית הממשל האמריקאי לא יעניש אותה על כך.
בניגוד לסין, משבר זכויות האדם בשינג'יאנג לא נתפס במדינות מערביות כסוגיה מהותית, כזו ששווה לצאת להלחם עליה בכל האמצעים הלגיטימיים וגם הפחות-לגיטימיים. דוגמה מעולה לכך היא הדיווח בבלומברג על התקרית, שמיסגר את אינטל כמי שנקלעה ל-Spat, מריבה קלה, יש אפילו יגידו מריבת אוהבים, בין שתי מעצמות-על.
אבל, כמו שבסין מבינים היטב, זה לא Spat על קרב על נשמתו של העולם, מאבק שיחליט האם אינטרסים כלכליים יגברו וירמסו זכויות מיעוטים, האם מדינה שיש לה כוח כלכלי תוכל להשתמש בו כשוט להעניש ולשלוט בכל גורם שחורג מהנרטיב השקרי שהיא מבקשת לקדם. סין נלחמת עם להביורים בשעה שממשלות מערביות משיבות ברובי מים. ולא הסופר-סוקר השווים אלא הפושטים האלו שקיבלנו כילדים בשנות ה-80. כל עוד לא מדינות וחברות מערביות ימשיכו לקדש את האינטרס הכלכלי קצר הטווח על פני כל שיקול אחד, במיוחד שיקול מוסרי ואנושי, כל עוד חברות לא יפחדו מתגובת נגד בארה"ב כמו שהן מפחדות מתגובת נגד בסין, הקרב אבוד מראש.
