גיימריסטMonster Hunter Rise: משחק יותר עמוק ממה שנראה במבט ראשון. לטוב ולרע
גיימריסט
Monster Hunter Rise: משחק יותר עמוק ממה שנראה במבט ראשון. לטוב ולרע
עם אנציקלופדיית מפלצות בלתי נגמרת, ממשק לא ידידותי ועקומת למידה אכזרית, מדובר במשחק שלא טורח להנגיש את עצמו לקהל הרחב. אבל בדיוק כמו שקורה עם האויבים הענקיים שלו, אם מבינים מאיזה כיוון לתקוף אותו - זה משתלם
הנה משחק שעוסק בדבר אחד ובדבר אחד בלבד, והוא מבקש להבהיר את זה כבר מהכותרת: מה שעושים ב-Monster Hunter: Rise זה לצוד מפלצות (ומדי פעם, יש להניח, לעלות). מי שמעוניין לצוד מגוון עצום של מפלצות פנטסטיות – מכונפות, זוחלות, עם קשקשים, בלי נוצות, עם שלושה זנבות, נושפות אש, יורקות חומצה – זה המשחק בשבילו. כל מי שמעוניין להעביר את 100 שעות המשחק הבאות שלו בכל דבר שאינו לצוד מפלצות, מתבקש לעבור הלאה.
בעצם, יש עוד דבר לעשות ב-Monster Hunter: Rise: להתעסק עם תפריטים. רוצים לשתות שיקוי בזמן קרב? הנה תפריט. רוצים למצוא את הנפח בכפר על המפה? בבקשה, תפריט. רוצים להכין שריון מהלטאה האחרונה ששיפדתם לפני חמש דקות? שני תפריטים. בעוד מעצבי UI שוברים את הראש ימים ולילות איך להפוך את הממשקים שלהם לברורים ונגישים יותר, המפתחים של Monster Hunter: Rise, אנשי חברת המשחקים האגדית Capcom (סטריט פייטר, רזידנט איוול ועוד ועוד), מאמינים בתפריטים. ובאייקונים כמה שיותר קטנים, ואם הם יכולים להיות ממש בלתי קריאים על הצג של הנינטנדו סוויץ' - נהדר. פעם אחר פעם, זה יוצר תסכולים מיותרים בליבו של משחק אקשן עמוק, סוחף וממכר.
במובן מסוים, Monster Hunter: Rise – לו עקומת למידה תלולה יחסית – להיבריד משונה של שני סוגי משחקים. הוא משחק מאתגר ולא כל כך נגיש, עם ממשק לא ידידותי, ואלמלא הגרפיקה המצוינת שלו הייתה נוטעת אותו באופן מובהק ב-2021, היה אפשר לחשוב שמדובר במשחק גם מלפני 15 שנה. זה יכול בעת ובעונה אחת גם לתסכל מאוד וגם להיות טריפ נוסטלגי לימים היפים בהם משחקים לא התחשבנו עם השחקנים שלהם וסירבו להחזיק להם את היד כל הדרך אל כתוביות הסיום. יחד עם זאת, ברגעים אחרים הוא מרגיש ממש כמו משחק קז'ואל לטלפון, ספציפית באופן בו הוא מותאם מאוד לפרצי משחק קצרים. עשרים דקות זה כלום במשחק מיינסטרים ארוך ופטפטני עם יומרות הוליוודיות, אבל ב-Monster Hunter: Rise, עשרים דקות זו אחלה קפסולת זמן לתקתק בה בוס או שתי משימות צד. העובדה שהוא יצא באופן בלעדי לנינטנדו סוויץ' מחזקת את זה: מדובר במשחק שפורח הרבה יותר, מבחינת חווית משחק, במצב הנייד של הקונסולה מאשר כשהיא מחוברת לטלוויזיה. להוריד לציפור ענקית גרזן בראש זו דרך הרבה יותר טובה להעביר את הדקות לפני שנרדמים מאשר עוד גלילה חסרת שחר בפיד. מצד שני, מי שינסה לשחק בו באגביות בה משחקים משחק קז'ואל יגלה שגם המפלצת הצנועה ביותר תעשה ממנו קציצות.
3 צפייה בגלריה
יופי שמצדיק טלוויזיה, אבל יורד בגרון הכי טוב במצב הנייד של הסוויץ'
(מתוך Monster Hunter: Rise)
זה לא משחק קז'ואל, אבל
משחקים רבים, במיוחד משחקי עולם פתוח, מקיימים איזושהי הבדלה בין משימות למשימות צד. משימות נמצאות שם בראש ובראשונה על מנת לקדם את העלילה ולייצר דרמה. הן גדולות ומורכבות. משימות צד הן כל אותן פעולות הממלאות בפועל את 100 השעות של השחקן במשחק. כל דבר החל מ"תאסוף חמישה פרחים ותביא אותם לבת של הירקן" ועד "לך תצוד את עשרת עכבישי הענק ביער". שחקנים מגיעים למשחקים, לכאורה, בשביל המשימות – שם האקשן האמיתי – אבל רובם מעבירים שעות במשימות צד: בשביל לחזק את הדמות, לנוח בין המשימות הגדולות או מתוך צורך כפייתי לראות את כל התוכן שיש למשחק להציע. Monster Hunter: Rise הוא משחק שמורכב כל כולו ממשימות צד והוא לא מתבייש בזה. אין לו שום יומרה לעלילה (יש איזה כפר שצריך להגן עליו ממפלצות, או משהו כזה), למתח או לחוויה יותר מורכבת מ"הנה מפלצת ממש גדולה, עכשיו תבין מה הדרך היעילה ביותר להרוג אותה". לחלק לא מבוטל מהגיימרים דבר כזה נשמע כמו סיוט רפטטיבי. לאחרים, מדובר בהתגשמות חלום.
Monster Hunter: Rise הוא "יופי של משחק, אבל". הוא יופי של משחק, אבל הוא דורש הרבה יותר למידה ועיון ממה שנראה במבט ראשון, ומי שמצפה פשוט לרוץ לתוך קרב עם הדרקון התורן בעודו מנופף בענף גדול ולקוות לטוב, יגלה כי הוא צפוי להפוך שוב ושוב לארוחת צהריים. הוא יופי של משחק, אבל למרות הקושי, הדרך הטובה ביותר לשחק בו היא דווקא בביסים קטנים, מה שהופך את דרך ההתקדמות הטובה ביותר בו למעט פרדוקסלית. הוא יופי של משחק, אבל הממשק שלו ארכאי ומסבך שלא לצורך דברים שהיו יכולים להיות הרבה יותר ברורים ונגישים. הוא יופי של משחק, אבל מי שלא מתאהב בו בתוך שעה-שעתיים יכול כנראה לעבור הלאה ולדעת שהוא לא פספס שום דבר. ובכל זאת, יופי של משחק.
Monster Hunter: Rise. זמין לנינטנדו סוויץ' בלבד
