דו"ח טכנולוגיחסימה ברשתות החברתיות: מטאטאים הבעיות מתחת לשטיח
דו"ח טכנולוגי
חסימה ברשתות החברתיות: מטאטאים הבעיות מתחת לשטיח
הרשתות החברתיות חוסמות משתמשים רבים ללא הסבר; לפי דיווחים, הממשלה ביקשה לחסום את הגישה של האזרחים לרשתות בזמן מבצע "שומר החומות"; ומשתמשים ממהרים לחסום אחרים במקום לעודד שיח עמוק יותר. הגיע הזמן להפסיק עם החסימות - ולחפש פתרונות יצירתיים
אם יש דבר אחד שהובהר בימים האחרונים זה שמשהו באקוסיסטים של הרשתות החברתיות שבור, לא מתפקד. ושהגיע הזמן לפתרונות יצירתיים. בוודאי יצירתיים יותר מהפתרונות האחרונים, שהרעיון מאחוריהם דומה: לחסום, ועכשיו.
את השבוע שעבר עלינו אפשר לתאר כשבוע החסימות. כולם חסמו או רצו לחסום. פייסבוק חסמה משתמשים יהודים וערבים, ימנים קיצונים ופרו-פלסטינים, ממשלת ישראל רצתה לחסום את פייסבוק ושאר הרשתות החברתיות. החסימה הפכה לברירת המחדל, לפתרון הקסם לכל בעיה. גם בשעה שלא בטוח שיש בעיה, או שהחסימה גורמת לבעיות חריפות יותר.
ההתרחשות העדכנית ביותר בסאגת החסימות התקבלה אתמול. לפי דיווחים של וואלה והארץ, במהלך מבצע שומר החומות התגבשה בממשלה יוזמה לחסום את הגישה של גולשים ישראלים לרשתות חברתיות, ובראשן פייסבוק, טוויטר וטיקטוק, על רקע ההסתה החריפה לאלימות שהתפשטה בהן מצד יהודים וערבים כאחד. הפרסומים חלוקים בשאלה האם היוזמה לחסימה הגיעה מהמשטרה וממערכת הביטחון וראש הממשלה (היוצא?) בנימין נתניהו הסכים לה, או שמא היה זה נתניהו עצמו שהעלה את ההצעה בשתי הזדמנויות שונות. הרעיון נתקל בהתנגדות של גורמים משפטיים, השב"כ וגורמי ביטחון אחרים ומעולם לא קודם משמעותית, אך הוא מצביע על ליקויי מאורות קשים בשנים תחומים: טכני ועקרוני.
קל לעקוף את השיטה
בתחום הטכני, להצעה כזו אין היתכנות מעשית. הדרך המקובלת בישראל לחסימת אתרים, שמכונה חסימת DNS, קלה במיוחד לעקיפה. שרת DNS הוא מעין רשימת אנשי קשר של הרשת. כאשר אנו מקלידים כתובת אתר, זו לא הכתובת האמיתית של האתר אלא רק הכינוי או השם שלו. הכתובת האמיתית היא רצף של מספרים, שמכונה כתובת IP. שרת DNS מתרגם את שם האתר לכתובת IP, כמו שרשימת אנשי קשר מתרגמת שם של איש קשר למספר הטלפון שלו, ושולח את הגולש לאתר המבוקש. כל ספקית אינטרנט מפעילה שרת DNS משלה, והדרך הפשוטה ביותר לחסום אתרים היא להורות לספקיות לשנות את כתובת ה-IP שאליה מצביע שם אתר מסוים, כך שיוביל לכתובת IP של אתר אחר (לרוב, אתר סטטי שפשוט יציג אזהרה שהאתר המבוקש חסום).
זו השיטה המקובלת על מנת לחסום אתרי הימורים או הורדות פיראטיות בישראל. הבעיה? כל מה שצריך לעשות כדי לעקוף אותה הוא לשנות את שרת ה-DNS שאתו עובדים – פעולה קלה במיוחד לביצוע שדורשת כמה הקלקות פשוטות בדפדפן או התעסקות בסיסית מאוד בהגדרות הראוטר. גולשים רבים בישראל כבר ביצעו השינוי הזה, במטרה להגיע לאתר ההורדות הפיראטיות סדרות שארגון זיר"ה מנסה מזה שנים להשבית את פעילותו ללא הצלחה. המשך הפעילות והשגשוג של האתר הם עדות לכישלון שיטת חסימה זו.
אפשר, כמובן, להפעיל שיטות חסימה מתוחכמות וקשות יותר למעקף. סין מפעילה חומת צנזורת רשת משוכללת שקשה מאוד להבקיע. אבל במערכת זו הושקעו עשורים של פיתוח, היא נבנתה והתפתחה ביחד עם הרשת המודרנית, ומאות מיליונים, אולי אפילו מיליארדי דולרים. לממשלת ישראל אין את הכסף הזה, בטח לא למטרת חסימה זמנית בגלל אירועים נקודתיים, וגם אם תחליט להשקיע אותו היכולות הטכניות הלא מרשימות של הממשל מבטיחות כישלון כמעט ודאי לפרויקט שכזה. וזה עוד בלי לדבר על נזקים עקיפים ולא צפויים שיכולים להיות לחסימה שכזו אם תצליח (כשרוסיה ניסתה לחסום בעבר את טלגרם, היא שיתקה בטעות את מרבית האינטרנט במדינה).
מועדון מפוקפק של מדינות שחוסמות תדיר
זה הצד הטכני. אבל ליקוי המאורות החמור יותר נוגע לצד העקרוני. דמוקרטיה מערבית, כמו זו שישראל מתיימרת להיות, לא נוקט בצעד הדורסני של השתקת כלי התקשורת והביטוי המרכזי של מרבית האזרחים – וזה מה שהרשתות החברתיות הן כיום. חסימת הגישה של מיליוני אנשים לרשתות חברתיות על מנת להתמודד עם הסתה של כמה אלפים לכל היותר היא לא רק ניסיון לחסל זבוב עם פצצה גרעינית, היא פגיעה בערכי היסוד הבסיסיים ביותר של מדינה דמוקרטית, מהווה פגיעה ישירה בחופש הביטוי ובזכות לבקר את הממשל, ופגיעה עקיפה בחופש העיסוק, בחופש ההתארגנות, בחופש התנועה, תלווה בפגיעה כלכלית משמעותית ומיידית ובפגיעה תדמיתית קשה לטווח הארוך.
חסימה כזו היתה מציבה את ישראל במועדון מפוקפק של מדינות כמו טורקיה ופקיסטן, שנוהגות תדיר לחסום אתרים שונים, יוטיוב הוא יעד פופולרי, שכוללים תוכן שלא נוח לממשל. היא שגויה בכל הבט עקרוני ומעשי, ואף שלא יצאה לפועל עצם העובדה שעלתה לאוויר היא מטרידה. זו רעיון שמי שמעלה אותו לא מבין באמת את החשיבות של גישה חופשית ופתוחה לרשת למדינה דמוקרטית, או מה מבדיל בין דמוקרטיה בכאילו לדמוקרטיה אמיתית. והעובדה שמי שהעלה אותה קרוב מאוד לראש פרמידת השלטון בישראל, אולי אפילו הוא זה שעומד בראשה, כבר מפחידה מאוד.
על אירוע החסימה הגדול האחר מהשבוע האחרון, החסימה של פייסבוק מווטסאפ את כ-30 פעילי ימין קיצוני – ובהם ברוך מרזל ואיילה בן גביר (רעייתו של חבר הכנסת שלא ראוי להיות חבר כנסת, איתמר בן גביר) – וחוסר השקיפות שנלווה אליו כתבתי כאן בשבוע שעבר. בפייסבוק בטוחים שהצדק אתם, שכאשר יתבררו כל הנסיבות שהובילו לחסימה הם יצאו כשידם על העליונה.
ואולם, עו"ד גיא אופיר, שיחד עם עמיתתו עו"ד איריס אדרי עתיד השבוע לתבוע את פייסבוק בשם החסומים, סבור שהמצב שונה לגמרי. "מה שעושים פה פייסבוק ו-ווטסאפ זו שערורייה ברמות", הוא אמר לי אמש. "גב' בן גביר לא כתבה שום דבר שמתקרב להסתה לגזענות או משהו בסגנון הזה. לסגור לה את הווטסאפ זה אקט אנטי-דמוקרטי, אנטי-חופש ביטוי בצורה קיצונית".
אופיר אינו צד אובייקטיבי בפרשה הזו, אבל התקדים ההיסטורי הולך לטובתו. לא מדובר הרי בפעם הראשונה שפייסבוק חסמה קבוצה מונוליטית של משתמשים בחוסר שקיפות. באוקטובר 2019 תבעה פייסבוק את מפתחת תוכנות הריגול הישראלית NSO, בטענה שזו ניצלה פרצה בווטסאפ על מנת להחדיר את תוכנת הריגול שלה למספר רב של מכשירים, כמאה מהם של עיתונאים ופעילי זכויות אדם.
ברגע האמת פייסבוק לא תוכל להצדיק את החסימה
התביעה לוותה בחסימה של חשבונות פייסבוק ואינסטגרם פרטיים של מספר עובדי NSO בעבר ובהווה, כאשר היא רומזת שהחשבונות שימשו למתקפה אך כמו במקרה הנוכחי לא מתנהלת בשקיפות ולא מספקת הסברים או גיבוי לטענות שהיא מעלה. שמונה מהנחסמים תבעו , ובסופו של דבר פייסבוק החזירה לפעולה את כל החשבונות והגישה בקשה למחיקת התביעה) – שוב מבלי הסבר מספק לשינוי בעמדתה.
"פייסבוק לא טענה, שהמבקשים עשו שימוש לרעה בחשבונות הפרטיים שלהם, שנחסמו", כתב שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, רחמים כהן, באחת מהחלטות הביניים בתיק. "המצהיר מטעם פייסבוק, מר (טיילר) הרמון, נשאל באופן מפורש בחקירתו הנגדית, האם יש לו ראיה כלשהי למעורבות אישית של מי מהמבקשים בהפרה הנטענת כלפי פייסבוק והשיב בשלילה (...) פייסבוק לא הגישה כל ראיה לנטען על ידה כלפי קבוצת NSO, לא כל שכן כלפי עובדיה, המבקשים, באופן אישי".
אופיר, בסבירות גבוהה, ישתמש בתקדים זה בכתב התביעה שלו נגד פייסבוק. ויש לא מעט קווי דמיון בין המקרים, המרכזי שבהם הוא שפייסבוק חסמה קבוצת משתמשים על בסיס מה שנראה כשיוך ארגוני, בהליך נטול שקיפות כאשר לנחסמים עצמם לא הוסבר מדוע נחסמו ולא ניתנה להם אפשרות לערער על החסימה ולשטוח את טענותיהם. חסימת עובדי NSO היתה אמנם אקט נקמני במקצת של פייסבוק, מה שכנראה לא המקרה כאן, הנחסמים בונים על כך שההליך המשפטי יתנהל בצורה דומה ושברגע האמת שוב התברר שפייסבוק לא יכולה לגבות את החסימה שלה בצידוקים או עדויות.
ההתנהלות של פייסבוק בינתיים לא מוסיפה לה כבוד ולא עושה לחיזוקה, והחברה עושה מאמצים ניכרים לא להסביר את עצמה. לא רק בתגובה לפניות עיתונאים, אלא גם בתגובה לפניות מצד החסומים עצמם. ביום רביעי שלחו אופיר ואדרי פנייה לפייסבוק בשם בן גביר והנחסמים האחרים. "מחשבה כאילו הינכם 'עסק פרטי', אשר יכול בצורה חד צדדית לחסום משתשמים משימוש בוואצפ (כך במקור, ע"כ), ללא שימוע, ללא התראה, וללא בסיס, הינה שגויה", הם הבהירו לחברה. "עסקינן בשירות חיוני... גם עסק פרטי, אשר מעניק שירות חיוני, חל עליו כללי המשפט ציבורי. חסימת מרשינו עולה כדי הפלייתם לרעה על רקע השקפותיהם ו/או השתייכותם הפוליטית כפי שהיא נחזית בעיניכם, ומהווה אף תיוג (פרופיילינג) פסול".
פייסבוק התבקשה להסיר את החסימות, לנמק את הסיבות לכל חסימה וחסימה, לפרט מה ההליך שבוצע טרם החסימות, וכן אילו אוכלוסיות נוספות נחסמו לאחרונה. זו הזדמנות נהדרת לעשות את זה. להציג את כל המידע למען ישפטו הנחסמים, פרקליטיהם והציבור, להצדיק את עצמך ולצאת גדולה. במקום זאת, פייסבוק יצאה קטנה. הכי קטנה שאפשר. בתגובה ששלח ביום חמישי עו"ד ד"ר יואב אסטרייכר ממשרד עוה"ד מיתר הוא לא מתייחס לאף אחת מטענות הנחסמים, לא מציע הסבר או צידוק אחד למהלך. במקום זאת, באופן די מילולי הוא שולח אותם לחפש. את ווטסאפ.
"פייסבוק היא ישות עצמאית ונפרדת מווטסאפ", טוען אסטרייכר. "פייסבוק אינה מפעילה או שולטת בשירות ווטסאפ עבוור משתמשים המתגוררים בישראל, אוו בכל מקום אחר בעולם. אני ממליצים כי תפנו דרישות אלה לווטסאפ במשרדיה". ואז, רק כדי להדגיש את הפאתטיות של התגובה, מספק הפרקליט כתובת למשלוח התביעה, שנמצאת בתוך קומפלקס המטה הראשי של פייסבוק במנלו פארק, לפי גוגל מפות בהצטלבות הרחובות Willow Rd ו-Facebook Way. ווטסאפ, מסתבר, כל כך לא קשורה לפייסבוק שהיא יושבת במטה שלה, סמוך לרחוב שקרוי על שמה.
מצחיק? לא במיוחד, כי מדובר כנראה בטקטיקה של פייסבוק שנועדה להאריך את הדיונים בתיק ולמרוח את הנחסמים בטיעונים משפטיים שונים ומשונים, במקום להתמודד עם הטענות שבלב התלונה (ובקרוב גם התביעה) שלהם. כל זה מעלה חשד ברור שלפייסבוק יש משהו להסתיר, שהיא לא באמת מעוניינת להוציא את העובדות החוצה כי אולי הצדק לא כל כך אתה כמו שהיא רומזת.
פעילי ימין קיצוני לא היו היחידים שנחסמו בווטסאפ על רקע האלימות המשתוללת. לפי דיווחים, גם 17 עיתונאים בעזה גילו שחשבונותיהם נחסמו, בהם עיתונאים באל-ג'זירה. וכמו שנחסמו בלי הסבר, חלק מהחשבונות הוחזרו לפעולה ללא הסבר. במקביל, לפי דיווח של הווושינגטון פוסט, לאורך העימותים פייסבוק וטוויטר חסמו או הסירו בשוגג מיליוני פוסטים וחשבונות של משתמשים שהביעו תמיכה בפלסטינים. בחברות טענו שמדובר היה בשגיאה במערכות הבינה המלאכותית שלהן, טענה שנשמע מוכרת מאוד לפעילים אפרו-אמריקנים שבמשך שנים התבשרו שפוסטים שלהם נחסמו בגלל בעיות במערכות AI.
לכל המקרים האלו, על הפאקים הפרטניים שלהם, יש שורש משותף: התאהבנו יותר מדי בחסימות כפתרון קל לכל בעיה ברשתות החברתיות. מישהו כותב לנו דברים שמעצבנים אותנו או מבקר אותנו בטוויטר? נחסום אותו (פוליטיקאים ועיתונאים מסוימים אוהבים במיוחד את כפתור החסימה). מישהו אומר דברים שנראים לנו לא בסדר? נבקש מפייסבוק לחסום אותו. מתנהל שיח שנראה לפלטפורמה בעייתי? עדיף לחסום אותו ואת מי שלוקח בו חלק. יש דיונים מסוכנים ברשתות החברתיות שאולי מביאים לאלימות ברחובות? נציע לחסום את כולן, לכל המדינה, רק כי זה נראה לנו מתאים.
אף אחת מהחסימות האלו לא באמת פותרת את הבעיות השונות, הן רק מטאטאות אותן מתחת לשטיח או מעבירו אותן למקום אחר. זה לא שחסימה לא יכולה להיות פתרון נכון לבעיות שונות. אבל הרבה פעמים היא ברירת המחדל, הפתרון הקל במקום לנסות פתרונות מורכבים ויצירתיים יותר. במקום להתעמת עם הבעיות ישירות. במקום לנסות לייצר שיח חיובי, להתמודד באופן כנה עם ביקורת הוגנת, או להפעיל את רשויות החוק על מנת שיזהו ויעצרו מסיתים, או במקום פתרונות משוכללים יותר שאנשים חכמים יותר ממני יכולים לחשוב עליהם, פשוט חוסמים. כי זה קל ופשוט, וכי הבעיות שנוצרות כתוצאה נחשבות למשניות יחסית לבעיות שייפתרו. זה לא נכון. הבעיות ברשתות החברתיות מורכבות ומשתנות תדיר, וצריך יותר מבלוק גורף כדי להתודד אתן.
