דו"ח טכנולוגיכשהאזעקות צופרות הטכנולוגיה נאלמת
דו"ח טכנולוגי
כשהאזעקות צופרות הטכנולוגיה נאלמת
הטכנולוגיה והאינטרנט היו אמורים לקרב אותנו זה לזו, להפוך את העולם לקטן יותר; אבל גם עם רשתות חברתיות, ווטסאפ ושיחות וידאו - בחדר המדרגות, רגע אחרי אזעקה, הדיווחים האמינים ביותר מגיעים תמיד מהשכנים, ואני מרגיש רחוק מכל מי שלא נמצא בסביבה המיידית שלי. כך הטכנולוגיה ממשיכה להכזיב אותנו
בחדר המדרגות, המידע עובר יותר מהר מאשר ברשתות החברתיות.
הדיווח הראשון על פגיעת הרקטה באוטובוס בחולון ועל נפגעים באירוע הגיע מהשכן מקומה 7. לפני שהופיעו לו עדויות בפיד האישי בטוויטר או בפייסבוק, בוודאי הרבה לפני הדיווחים הרשמיים באתרי החדשות. הוא אמנם לא היה מדויק לחלוטין, השכן מהקומה החמישית דיווח לנו שמדובר בפיגוע והחזיר אותנו יותר מרבע מאה אחורה בזמן, אבל בהתחשב בנסיבות ובזמנים - מדובר בהצלחה.
ברגעים האלו, הטכנולוגיה מכזיבה אותנו. הדי פיצוצים עמומים נשמעים מבעד לקירות, בן ה-5 רועד על הברכיים, התינוק מנסה להירגע בזרועות אמו, והפיד לא תורם שום דבר שאתה לא יודע כבר. כולם מוצאים לנכון לדווח על האקסודוס הגדול לחדר המדרגות, או לשפשף את אפם של חסרי המזל בתמונות מהממ"ד המפנק שלהם. בשלוש בבוקר, בסבב השני של הלילה, הדבר האחרון שמעניין אותי זה כמה כיף לכך שדאגתם מראש להתקין טלוויזיה וראוטר במרחב המוגן הפרטי שלכם. אני רק מנסה לתפוס את הגדול שלא יחזור הביתה, כי הוא רוצה לישון ולא מבין עד הסוף מה קורה.
מדי פעם צץ בפיד סרטון של יירוטים. זה סוריאליסטי, כמו משחק המחשב הקלאסי מהאייטיז Missile Command (האם קראנו לו טילים כשהיינו קטנים? אני כבר לא בטוח. עברו כמעט 40 שנה מאז). זה לא מרגיש כאילו זה קורה באמת. אתרי החדשות, בינתיים, מעדכנים במשך דקות ארוכות רק שהיו אזעקות. על ערוצי הטלוויזיה אין מה לדבר - גם אם האות היה חזק מספיק הרעש וההד של עשרות אנשים בתוך חלל אטום ומוארך, כמו טיל מלא באנשים, גם ככה לא מאפשר לשמוע דבר.
הדיווחים האמינים ביותר מגיעים תמיד מהשכנים. איך הם שמעו על הבית שנפגע מרסיסים בגבעתיים? על הפגיעה הישירה ביהוד? האם זה הגיע קודם מקומה 3 או מקומה 8? אין לדעת. אבל ככל שנוקפות השעות, הרשת החברתית האנושית מתבררת כמהירה יותר, ומדויקת יותר, מזו המקוונת.
והטכנולוגיה ממשיכה להכזיב אותנו. עם הסמארטפון, ווטסאפ, שיחות וידיאו ושלל דרכים אחרים לתקשר זה עם זה, התרגלנו להיות במרחק של כמה לחיצות מכל מי שחשוב ויקר לנו בעולם. אבל מה כל זה שווה אם ברגע האמת היא לא עושה את מה שהיא אמורה לעשות? הבן הגדול של השכן מקומה 7 לא היה בבית בערב. בחוץ, ממש בחוץ. במשך דקות בלי נסבלות הוא לא מוצא אותו, מתקשר והבן אינו עונה. אין אפילו וי כחול בווטסאפ. דקות לא נגמרות, שבשביל אבא ואמא יכולות להיראות כמו שנים. בסוף, סוף סוף, הוא תופס אותו. הכל בסדר. תמצא מקום בטוח להיות בו, בחולון היתה פגיעה באוטובוס ויש פצועים, הוא אומר לו והלב שלי נשבר.
הטכנולוגיה והאינטרנט היו אמורים לקרב אותנו זה לזו. להפוך את העולם לקטן יותר, את הגבולות לחסרי חשיבות. זה לפחות החזון שהבטיחו לנו אבות ואמהות האינטרנט, אי-שם בימים החלוציים והנוסטלגיים של סוף המאה הקודמת, כשהכל היה אפשרי. אבל ברגעים האלו, אני מרגיש רחוק מכל מי שלא בסביבה המיידית שלי. לא יכול אפילו לקרוא את ההודעות בקבוצת הווטסאפ המשפחתית.
הרשת אולי חיברה אותנו לאנשים במדינות מעבר לים, פתחה בפני עסקים דלתות לשווקים בחו"ל, מאפשרת לי לראיין אנשים מסין, איחוד האמירויות, אירופה וארה"ב, לעשות בקלות דברים שלפני 25 שנה היו בלתי-אפשריים או קשים מאוד. אבל היא כשלה במשימה החשובה ביותר: לחבר אותנו, אותי, לאנשים שחולקים אתי את אותה רצועת אדמה צרה, מרחק 80 ק"מ בלבד. אפילו פחות.
לא רק ברמת גן, בתל אביב, בראשון לציון ובשדרות יש משפחות שיושבות בממ"ד, במקלט או בחדר המדרגות. לא רק כאן יש הורים מודאגים שלא יודעים מתי הבן שלהם יענה לטלפון, אם יענה. כל מה אני מרגיש עכשיו, אבות ואמהות ברצועת עזה מרגישים כמה עשרות מונים יותר, בתכיפות גדול הרבה יותר, ופעמים רבות בתוצאות הרסניות הרבה יותר. אנחנו והם, אנחנו הקרבנות של אותו סכסוך, פיונים במשחק של גורמים שהאינטרס האמיתי שלהם הוא לא בהכרח לספק לנו ביטחון.
אבל הם רחוקים ממני. למרות שהם במרחק שעת נסיעה, קרובים יותר מקרובי המשפחה בחיפה, הם רחוקים הרבה יותר מקרובי המשפחה בארה"ב. הרשת לא שברה שום גבולות, לא הורידה מחסומים. לא את אלו שחשובים באמת.
אנחנו כבר יודעים איך זה ייגמר, עברנו את הסיפור הזה מספיק פעמים. בסוף, מצרים או קטאר יתווכו הפסקת אש, מישהו יעביר כמה מאות מיליונים לחמאס, יחתמו הסכמות כלשהן שלא שוות את הנייר שעליו הן כתובות, השיגורים והאזעקות הליליות ייפסקו, והשגרה המעוותת שלנו תחזור לקדמותה. השאלה היא לא איך זה ייגמר, אלא מתי. השאלה היא כמה עוד שיגורים נעבור בדרך, כמה מהלומות הדדיות נחליף, כמה אנשים ימותו, כמה הורים יחפשו את הילדים שלהם רק כדי לא למצוא אותם, כמה פעמים נשמע את ראש הממשלה - שממוגן יותר מכל אדם אחר במרחב הקרוב, שלא צריך להתמודד אישית עם ההשלכות של ההחלטות שלו, שלא צריך לשדל בשלוש וחצי בבוקר את בנו בן ה-5 לשוב מחדר המדרגות למיטה שלו, שלא צריך להבטיח לו שהכל יהיה בסדר ושאבא ואמא ישמרו עליו למרות שהם יודעים שאין להם דרך אמיתית לעמוד בהבטחה הזו - כמה פעמים עוד נשמע אותו אומר "נגיב בעצמה רבה, מי שבחר להסלים ירגיש את נחת זרוענו". כמה פעמים עד שנחזור בדיוק לנקודת ההתחלה?
אז אולי הפעם, כשכל זה ייגמר, יהיה זה הזמן לנסות ולשבור את המחסומים האלו. החשובים באמת.
