בלעדיחוק ההסדרים: תחום הטיפול בפסולת ייצא מהמשרד להגנת הסביבה
בלעדי
חוק ההסדרים: תחום הטיפול בפסולת ייצא מהמשרד להגנת הסביבה
לפי טיוטת חוק ההסדרים לשנת 2025, משרד האוצר דורש להוציא את התחום מידיו של המשרד להגנת הסביבה, לאחר שנים שבהם כשל בטיפול בתחום. תוקם רשות פסולת עצמאית, שאף תנהל את קרן הניקיון - אשר תורחק מאינטרסים פוליטיים
השבוע טסה השרה להגנת הסביבה עידית סילמן לסיור רב משתתפים בצפון איטליה במטרה לחזות במתקנים מתקדמים לטיפול בפסולת. אולם לפי טיוטת חוק ההסדרים, משרד האוצר דורש להוציא את תחום הטיפול בפסולת מהמשרד להגנת הסביבה, לטובת רשות פסולת עצמאית. גם ניהול קרן הניקיון, המאגמת את היטלי ההטמנה של הרשויות המקומיות, תעבור לניהולה של אותה רשות וכך תורחק מהפוליטיקאים.
לצפייה בטיוטת חוק ההסדרים לחצו כאן
המשרד להגנת הסביבה כושל מזה שנים ארוכות בטיפול בפסולת וביצירת פתרונות הנהוגים במדינות המפותחות להתמודדות עמה. כך, 80% מהפסולת של הישראלים נטמנת באדמה (לעומת ממוצע של 42% ב-OECD), והופכת למקור לזיהום קרקע, מים, אוויר ופליטת גזי חממה. לאורך השנים, מתקנים מתקדמים לטיפול בפסולת בקושי קמו, וכיום ישראל מצויה במצב של מצוקת הטמנה – שכן השטחים הפנויים במטמנות הולכים ואוזלים, והמשרד להגנת הסביבה נאלץ להגדילם שוב ושוב. בנוסף, גורמים עברייניים רבים פועלים בתחום הפסולת כמעט באין מפריע, וכך פסולת רבה מדי שנה נשפכת בשטחים הפתוחים ונשרפת באופן בלתי חוקי, תוך שהיא גורמת לזיהום אוויר כבד.
גם היטלי ההטמנה שמשלמות הרשויות לא מהווים תמריץ מספק למציאת פתרונות אחרים, והם נערמים בקרן הניקיון (כ-92% מהסכום בקרן מקורו בכספי היטל ההטמנה). נכון להיום, נצברו בקרן עודפים בסך של כ-4 מיליארד שקל, והיא משמשת בעיקר כמקור להלוואות ללא ריבית לכיסוי צרכיו של משרד האוצר.
אחת הסיבות המרכזיות לכישלון המשרד להגנת הסביבה בטיפול בענף הפסולת, היא גחמות משתנות של השרים המתחלפים במשרד, וכך גם אינטרסים פוליטיים שלהם מול ראשי רשויות שונים. זהו תחום הנמצא בסמכותו הבלעדית של המשרד, והשרים המתחלפים נוטים לבטל תוכניות פסולת של קודמיהם, "להמציא את הגלגל מחדש", ולהוביל את התחום לכישלון - כשמדובר בתחום שבו הכרחי תכנון ארוך טווח רציף ויציב.
הצעת המחליטים שמבקש משרד האוצר לאשר במסגרת חוק ההסדרים לשנת 2025, שואפת לשנות מן הקצה אל הקצה את הטיפול בפסולת בישראל. ראשית כל, ההצעה דוחה יעדים שהציב המשרד להגנת הסביבה בשנים האחרונות. בעוד שהמשרד התחייב עוד לפני ארבע שנים להטמין רק 20% מהפסולת בישראל כבר בשנת 2030, כעת נדחה המועד ל-2050, כך שלמעשה הממשלה מודה שישראל תמשיך להטמין כמויות גדולות מאוד של פסולת בעשורים הארוכים הבאים.
שנית, תוקם רשות פסולת והתחום ייצא מידיו של המשרד להגנת הסביבה, הכושל בהסדרתו. האחריות ליישום חוק משק הפסולת תוטל על רשות רגולטורית עצמאית חדשה (״רשות הפסולת״), ומשק הפסולת יהפוך למשק סגור. רשות הפסולת תהווה יחידת סמך ממשלתית, ותנהל בעצמה את קרן הניקיון, הנשלטת היום על ידי המשרד להגנת הסביבה. המשמעות – הוצאת הקרן מידי המשרד להגנת הסביבה, והרחקת השיקולים הפוליטיים מתקציבה. מנגד, המשרד להגנת הסביבה יחסר מקור תקציבי. זאת, שעה שתקציבו דל ונמוך, והוא משתמש בחלק מכספי קרן הניקיון למימון עבודתו השוטפת. כך למשל, פקחי משטרה ירוקה וניידות לניטור זיהום אוויר. כלומר, יתכן כי הוצאת הקרן מחזקתו, תפגע במקור תקציבי קריטי עבור המשרד.
הרשות תקבע תעריפים ומחירים וכללים לעסקאות בין בעלי רישיון עיסוק בפסולת ובין בעלי רישיון ליצרני פסולת, ותהיה אמונה גם על יצירת תחרות במשק הפסולת. עוד תחת אחריותה – ניהול משק הפסולת במצבי חירום, התערבות בשירות רשות מקומית במקרים חריגים כמו משבר תברואתי או פשיעה סביבתית. הרשות גם תהיה אמונה על תכנון תוכנית פיתוח למשק הפסולת, בהתאם לצורכי המשק ובהתבסס על ״שיקולי תועלת משקית״ (אולם ללא התחשבות בהיבטי ליבה, כמו צמצום הנזק הסביבתי והבריאותי, כך לפי ההצעה).
החלטה ללא ניתוח צרכים
באופן חריג, הצעת משרד האוצר קובעת בפירוט גם את סוגי המתקנים שיוקמו, הנפח שלהם, כמות המתקנים ושנות יעד להקמתם. יש בכך טעם לפגם, שכן ההחלטה נעשתה מבלי שהתקיים דיון רחב או עבודה משמעותית, מקצועית ואנליטית לניתוח הצרכים המדויקים של ישראל בתחום. כך, בין היתר, קובעת ההצעה כי יוקמו עד שנת 2045 מתקנים להשבת אנרגיה מפסולת (כלומר, שריפת פסולת), כשכלל לא ברור אם לישראל יש צורך במתקנים כמו רבים, והאם זוהי החלופה הטובה ביותר, על פני למשל יצירת פתרונות ייעודיים לפי אזור. זאת, שעה שמתקני השבת אנרגיה מפסולת גם הם מזהמים, ואחד מתוצרי הלוואי שלהם למשל, הוא אפר מרחף, היוצר מפגע סביבתי וזיהום אוויר, שלו יש למצוא פתרון.
בטווח הקצר, דורשים במשרד האוצר להקים צוות שיקבע סטנדרט לקומפוסט מחומר אורגני, אשר יכול לשמש למטרות שאינן הטמנה, ״מבוסס על איכות החומר ולא על תהלי ייצורו״. זאת, שעה שבישראל כל הפסולת האורגנית – ללא יוצא מן הכלל – מועברת להטמנה אף היא לאחר טיפול, המפחית את פוטנציאל הנזק הסביבתי שלה.
לדברי פרופ׳ עדי וולפסון, מומחה לקיימות מהמכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון, ״אין ספק שהגיע הזמן לבצע שינוי משמעותי באופן ניהול הפסולת בישראל ולקדם מערך ניהול, איסוף וטיפול סביבתי וכלכלי יותר, שתכליתו להפחית את ייצור הפסולת במקור מחד גיסא, ומאידך גיסא להחזיר את משאבי החומר והאנרגיה למשק על פי עקרונות הכלכלה המעגלית. המשרד להגנת הסביבה כשל במשימה במשך שנים, ויש הגיון להקים רשות פסולת ייעודית, מקצועית וא-פוליטית. אבל אין לנו זמן לבזבז ולהיכשל. לכן חייבים להכין תוכנית לאומית המבוססת על ידע מדעי וניסיון מוכח, בשיתוף השלטון המקומי, תוך מיפוי הצרכים ברמה המקומית ושילוב בין פתרונות קצה חדשניים לתקני סביבה מחמירים. עם זאת, מהצעת האוצר נראה שהכל כבר נקבע מראש והיעדים להפסקת ההטמנה המזהמת נדחו שנים קדימה, כך שמשבר הפסולת החריף שאנחנו כבר בעיצומו רק יגבר וישאיר אותנו עם פתרונות ישנים ונחותים. הגיע הזמן שמשרד האוצר יפנים שפסולת היא לא מפגע אלא משאב, ושבמדינה מפותחת טיפול יעיל בפסולת הוא שירות בסיסי״.
