הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 עו"ד רחל ברגר־שכטר היא מומחית למשפט מסחרי. ככה, בכל אופן, היא הוגדרה באולפן תוכנית הבוקר של ערוץ 14 ביום שלישי. יש לה משרד עורכי דין קטן שעוסק בדיני מקרקעין, חברות, חוזים, דברים כאלה. כשמגיש תוכנית הבוקר שי גולדן פנה אליה במילים "רחל, דברי", היא נשאה מונולוג נוקב של כמעט שבע דקות (זמן נצח במונחי טלוויזיה). לא אצטט כאן את כולו, אבל ליקטתי פנינים מתוכו כי אני חושב שהן מתארות היטב את הנקודה בזמן שבה מדינת ישראל נמצאת כרגע.
"אנחנו באמת מדינת חוק. אסור לעשות מעשה סדום ומי שעשה מעשה סדום צריך לתת את הדין", אמרה ברגר־שכטר באופן ברור. אבל — אתם כבר מרגישים שמגיע אבל — היא מיד הוסיפה: "אבל גם אסור להתייפייף. נא לא להתייפייף. אנחנו במלחמה. מדובר בנאצים, ואנחנו לא יודעים מה היה שם. אני לא יודעת מה היו נסיבות המקרה".
ברגר־שכטר לא יודעת מה היו נסיבות המקרה, והיא עוסקת במשפט מסחרי, לא מומחית לדיני אסירים או לדין הבינלאומי או לדיני מלחמה, אבל כל זה לא הפריע לה להעלות השערות: "אולי זה היה במהלך חקירה? אולי רצו להוציא מידע על החטופים? אולי מידע על סינוואר? אולי מחבל התחצף? לא שאני מצדיקה את הדבר הזה, אבל צריך להבין, אולי היה שם איזה קנטור, אולי המחבל הזה אמר וצחק על החיילים איך הוא רצח ושיבח?" (כך במקור. לכו תבינו).
בהמשך המונולוג שלה — שכלל גם הצעה שהממשלה תקים בלב ים, מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל, מתקן להחזקת מחבלי חמאס ותנהג בהם כפי שהאמריקאים נהגו באסירים במתקן בגואנטנמו ותעשה "מה שצריך כדי להוציא מהם את המידע" — ברגר־שכטר הוסיפה: "אני הבנתי שבכלל אין שום מידע (לגבי ההתנהלות של החיילים כלפי האסירים — ש"א). אין להם ראיות, אין להם הוכחות, וגם אם יש אני לא יודעת אם ההוכחות האלה מפוברקות. איך אתם לוקחים כל דבר שהמחבלים האלה או היועצים המשפטיים שלהם שאנחנו מממנים…" וכאן דבריה נהפכו לבליל עוד פחות קוהרנטי, אבל הבנתם את הכוונה.
הדברים האלה מבטאים היטב את הסנטימנט של חלק לא קטן מהציבור, אולי אפילו מחצית ממנו, ועיקרו — אנחנו לא מאמינים לכם. אנחנו לא מאמינים לפצ"רית (השלטים השבוע אפילו השוו אותה לנוחבה), אנחנו לא מאמינים לבג"ץ, אנחנו לא מאמינים למערכת המשפט. אנחנו לא מאמינים למילה שיוצאת לכם מהפה. וכל ההתייחסות שלנו לחוק, לשמירה עליו, לאכיפה שלו, נגזרת רק מזה.
אני חושש שככה מתחילות מהפכות אמיתיות. ואני חושש שמאחר שהמונופול על הפעלת הכוח נמצא בידי הממשלה, כל מתנגדי המשטר, מקטן ועד גדול, נמצאים בסכנה ממשית
2 ברגר־שכטר היא כשלעצמה לא דמות מעניינת, ודאי לא חשובה, בציבוריות הישראלית. אבל בואו נסתכל רגע על דברים שאומרים אנשים שמכהנים כחברי כנסת. לימור סון הר־מלך, למשל, הגיעה לבסיס שדה תימן ואמרה לחיילים: "אנחנו איתכם, אנחנו נגן עליכם. לא ניתן לפצ"רית הפושעת הזו לפגוע בכם. אותה פצ"רית שדואגת למחבלי הנוחבה ולזכויות שלהם במקום לדאוג ללוחמים שלנו, שמחלישה את לוחמינו — אותה פצ"רית תיתן את הדין. ההיסטוריה תשפוט אותה, וגם אנחנו נשפוט אותה".
למה חברת הכנסת מתכוונת כשהיא אומרת שהפצ"רית תיתן את הדין? איזה דין? זה שקובע שאם יש חשדות לכך שחיילי צה"ל עברו עבירה היא מוכרחה לחקור אותם? לא, סון הר־מלך מתכוונת לדין אחר — לדין שלה. וזה דין שנמצא מעל החוק שלפיו הפצ"רית, וכל מערכת המשפט, מתנהלות. זה דין עליון, שלסון הר־מלך ודומיה יש, מתברר, איזו בעלות עליו. סון הר־מלך היא לא רק מחוקקת, היא גם השופטת, היא המשפט העליון שמעל בית המשפט העליון.
וגם כמחוקקים, הם חותרים לאיזה חוק עליון יותר, טוב יותר מהקיים. לא כדי לשפר את חייהם של אזרחי ישראל הסובלים, אלא כדי להרוג. הנה, למשל, ח"כ צביקה פוגל, על רקע האירועים במחנה שדה תימן: "אם היו נותנים לי לחוקק עונש מוות למחבלים, לא היו צריכים לשלוח חיילים לשמור עליהם בשדה תימן".
זה נראה במבט ראשון כמו עוד הטרלה, אבל לדעתי נדרשת כאן התייחסות רצינית. למה פוגל מתכוון? אם "היו נותנים לו" (מי מנע ממך?) לחוקק חוק עונש מוות למחבלים, מה בדיוק היה קורה? איך התהליך היה עובד כך שלא היה צורך לשלוח חיילים לשמור על המחבלים במחנה שדה תימן? כי אפילו אם היה חוק עונש מוות למחבלים, עדיין היה צורך לתפוס את המחבלים האלה בחיים, לחקור אותם, לאסוף את כל הראיות נגדם, לבנות תיק משפטי, ואז לנהל משפט תקין, אולי ביותר מערכאה אחת; רק בסוף, אם בית המשפט היה מוצא אותם אשמים וגם גוזר עליהם מוות, היה אפשר להוציא אותם להורג. התהליך הזה בוודאי לא היה קצר, ובכל מקרה היה צורך לשמור עליהם במחנה שדה תימן.
העניין הוא שפוגל לא באמת מתכוון לזה. בדבריו יש מסר עמוק יותר: אם "היו נותנים לו" לחוקק חוק עונש מוות למחבלים, כלל לא היה צורך בהליך משפטי. מחבלים דינם מוות, וזהו, עוד לפני שבכלל נקבע שהם מחבלים, עוד לפני שהורשעו, כלומר — פלסטינים שנעצרו דינם מוות. מה יש פה לבלבל את המוח עם כל מיני הליכים.
המשמעות היא כמובן שהיו מוציאים אנשים להורג ברחובות על ימין ועל שמאל, אף חטוף לא היה חוזר בחיים, אף מדינה מתוקנת בעולם לא היתה רוצה שום עסק איתנו. היינו בקריסה מוסרית ובקריסה כללית. אבל כל זה לא משנה לפוגל. העיקר שהמסר יחלחל: אתם — השמאלנים, התקשורת, בתי המשפט — מונעים מאיתנו את הזכות המוסרית לעשות מה שאנחנו רוצים.
2 צפייה בגלריה
יריב לוין. פורצים לבסיסי צה"ל, והוא מדבר על "עיוות ערכי ומוסרי שמתחיל מבית המשפט העליון"
(צילום: עמית שאבי)
2 צפייה בגלריה
לימור סון הר־מלך בשדה תימן. לה יש דין משלה, שנמצא מעל החוק של כל מערכת המשפט
(צילום מסך מעמוד X של לימור סון הר־מלך)
3 אם אתם חושבים שזה מתחיל ונגמר בשוליים של המערכת הפוליטית והציבורית, אתם טועים. הנה ציוץ של שר הכלכלה ניר ברקת על רקע הפריצה לשדה תימן ולבית ליד: "אני מגבה את הלוחמים שלנו וקורא לשר הביטחון לבלום באופן מיידי את משפט הראווה הבזוי נגדם (…) במקום לאמץ את טענות מחבלי הנוחבה השפלים, מוטב שהפרקליטות הצבאית תפעל למצות איתם את הדין על מעשי הזוועות שביצעו ביהודים. מוטיבציית היתר לפעול נגד לוחמי צה"ל מעוררת שאלות קשות".
והנה סגן ראש הממשלה, שר המשפטים יריב לוין: "הזדעזעתי לראות את התמונות הקשות של מעצר חיילים בשדה תימן, בדרך שמתאימה למעצר פושעים מסוכנים (…) מה שראינו היום הוא תוצאה נוספת של עיוות ערכי ומוסרי מתמשך שמתחיל מלמעלה, מפסקי דין והחלטות של בית המשפט העליון. רבים־רבים משמיעים היום את הדרישה לשינוי המצב מן היסוד. הגיע הזמן שהזעקה הציבורית המוצדקת תמצא אוזן קשבת אצל חברי הכנסת שנמנעו בעבר מלתמוך בביצוע השינויים הדרושים".
המשפט האחרון של לוין, שמנצל את האירועים כדי להאיץ את החקיקה המשפטית, הוא השורה התחתונה של הסיפור. אם לפני המלחמה החקיקה המשפטית נראתה כניסיון לחזק את הרשות המבצעת על חשבון זו השופטת (הרשות המחוקקת מזמן כבר משרתת את המבצעת), עכשיו מתברר שבעיני אנשים רבים, מסון הר־מלך ופוגל עד ברקת ולוין, הדמוקרטיה הישראלית בכלל לא צריכה כל כך הרבה רשויות. הרי אם לא היו כל כך הרבה רשויות, לא היה צריך להקפיד על הפרדת רשויות. בנסיבות קיצוניות כמו אלה שאנחנו נתונים בהן כעת, מלחמה קיומית על הבית, כולנו יכולים להיות המחוקקים, השופטים והתליינים גם יחד.
4 הרטוריקה הפופוליסטית של "אנחנו" נגד "הם" שנבחרי הציבור שלנו משתמשים בה זה שנים חלחלה עמוק־עמוק, ונהפכה למציאות. זה כבר באמת אנחנו והם. ואנחנו לא מאמינים לכם יותר, נקודה. אסור לאנוס, זה ברור (אלא אם כן זה באסדה בלב ים), אבל מי אמר שאנסו? אולי זה היה אונס מוצדק? למה אתם מתייפייפים? מדובר במחבלים (כולם, גם אם לא הורשעו). למה אתם משתמשים בכספי ציבור כדי להגן על מחבלים? מחבלים צריך להרוג, נקודה.
למען האמת, זה עניין הרבה יותר גדול מאיך להתייחס לעצירים או למחבלים. עבור רבים במדינת ישראל, כולל שרים, וחברי כנסת, ואוכלוסיות שלמות, ומנגנוני שלטון ועובדים במערכת אכיפת החוק — החוק הוא המלצה. בישראל יש חוק גיוס חובה, אבל הצבא עצמו מכופף את החוק ומתעלם ממנו כשמדובר בבני הישיבות. בישראל יש חובת תשלום מס, אבל לשלם למישהו בשחור בלי חשבונית זו פעולה נורמטיבית לחלוטין, כי ממילא המדינה לא עושה דברים טובים עם כל המסים האלה. בישראל אסור לעקוף בפס לבן או לפני צומת, אבל יאללה יאללה הכביש של אבא שלכם? סע, סע כבר.
למעשה, במדינת ישראל יש כמה מערכות חוקים. חלק מהן פורמליות, חלק דה פקטו. בשטחי יהודה ושומרון, למשל, יש מערכות חוקים אחרות. הריבון שם הוא אלוף פיקוד מרכז, ומשרדי הממשלה פועלים שם באמצעות המינהל האזרחי, שהוא יחידה צבאית. וזה עוד לפני שהזכרתי את האוכלוסייה הפלסטינית, שעליה חלים חוקים אחרים. אבל גם בתוך שטחי מדינת ישראל הריבונית לחרדים יש חוקים משלהם, לבדואים אלימים בדרום חוקים משלהם, למשפחות הפשע בצפון חוקים משלהן. לטייקונים מעלימי המס, למושחתים בשלטון המקומי, לחונים על המדרכה באין מפריע, לגנבי הרכב, לאיתמר בן גביר. ואלה לא רק מערכות חוק שונות, אלה תפיסות מוסריות שונות, עולמות מוסריים נפרדים כל כך שאי אפשר לגשר על הפער ביניהם.
ברגר־שכטר, ההיא מתוכנית הבוקר של ערוץ 14, מגדירה את עצמה "פעילה למען השבת אמון הציבור במערכת המשפט". זו, ולא המומחיות במשפט המסחרי, ההגדרה שהכניסה אותה לפאנל. והיא אמרה השבוע, ביום שלישי בבוקר, עוד משהו שנשאר איתי: "בדיוק ככה מתחילות מהפכות אמיתיות. אבל לא המהפכות הממומנות של קפלן עם השלטים המודפסים. ככה מתחילות מהפכות. כשבאים אזרחים ואומרים את הדברים שלהם מול בג"ץ בפנים. כשהם לא יכולים לשאת את זה יותר. כשאזרחים צרים, ואני מתנגדת לזה, לפריצה הזו לבסיס, אבל אזרחים לא יכולים להכיל את זה יותר...".
אני חושש שהיא צודקת. אני חושש שבדיוק ככה מתחילות מהפכות אמיתיות. ואני חושש שמאחר שהמונופול על הפעלת הכוח נמצא בידיים של הממשלה, כל מתנגדי המשטר, מקטן ןעד גדול, נמצאים בסכנה ממשית.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
