פרשנות קללת "המדינה המצורעת" הולכת ומתגשמת לנגד עינינו
פרשנות
קללת "המדינה המצורעת" הולכת ומתגשמת לנגד עינינו
חוות הדעת של האג מאתמול משקפת את תפיסת המשפט הבינלאומי המקובלת: ישראל היא מדינה כובשת וללא אופק מדיני של הסדר קבוע – חובתה לצאת מהשטחים, להפסיק את מדיניות ההתנחלויות ולפנות את המתנחלים. וגם אם הווטו האמריקאי יגן עלינו - ייתכנו נזקים, כלכליים ואחרים
ג'נוסייד ואפרטהייד, השמדה וכיבוש. אלה ההאשמות המוטחות בישראל בידי מערכות המשפט הבינלאומי בתוספת לצווי מעצר שנשקלים נגד ראש ממשלתה ושר הביטחון שלה. מדינת ישראל קמה ב-1948, בין היתר כדי להציל את שארית הפליטה ולמנוע מהיהודים שואה נוספת. ועתה, היא ניצבת, כמעט כמו גרמניה בנירנברג, על ספסל נאשמים בינלאומי. על כמה ספסלים - גם בבית הדין הבינלאומי לצדק (בשני הליכים) וגם בבית הדין הבינלאומי הפלילי. ג'נוסייד ואפרטהייד, השמדה וכיבוש. פשעי מלחמה. איך הגענו לזה? גם אם נניח, כמו שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו, שהכל אנטישמיות ושנאת ישראל – גם אז אנחנו מחויבים לבירור הזה ולא רק בגלל התוצאות וההשלכות הכלכליות והבינלאומיות, אלא גם כדי לבדוק אם בכל זאת, אולי, בלי ששמנו לב, גם אנחנו לא הכי בסדר.
מדינת ישראל שקמה ב-1948 בין היתר כדי להציל את שארית הפליטה ולמנוע מהיהודים שואה נוספת, ניצבת עתה, כמעט כמו גרמניה בנירנברג, על ספסל נאשמים בינלאומי
תחילה להבדל בין ההליכים. תביעת הג'נוסייד היא תביעה של דרום אפריקה לבית הדין הבינלאומי לצדק על התגובה הישראלית לטבח ה-7 באוקטובר. ישראל יצאה למלחמה נגד ארגון דתי-רצחני שמוטמע באוכלוסייה אזרחית ואין אפשרות לפגוע בו, בוודאי לא להסירו כאיום, ללא פגיעה בלא מעורבים, גם אם ממדיה והיקפיה של הפגיעה הזו כה גדולים עד שהם מאפשרים לדבר על פשעי מלחמה. אבל, בוודאי שלא ג'נוסייד, כי לישראל אין כוונה להשמיד את אוכלוסיית עזה. מצד שני, יש בין מנהיגיה - שרים, חברי כנסת, קציני צבא – שמדברים על מלחמת מצווה, מלחמת נקם, מלחמה לשיטוח עזה, מלחמה להקמת התיישבות יהודית על חורבותיה. תוסיפו את זה לדיונים על הסיוע ההומניטרי - עד כמה הוא מספיק, עד כמה יש בתוכנו שמנסים לסכל אותו בהשראת שרים בממשלה. אלה מקצת העובדות שמאפשרות לתביעה מופרכת מלכתחילה על סעיף הג'נוסייד להפוך לעול מוחשי ומכביד. לעול שהפך אותנו מקורבנות של טבח אכזרי לתוקפן שמפר את המשפט הבינלאומי
לא כך הסיפור החדש – חוות הדעת המייעצת מאתמול (שישי) של בית הדין לבקשת עצרת האו"ם מלפני שנה וחצי לבחון את נוכחות ישראל בשטחים. כאן אין באמת הפתעות למעט העובדה שהצלחנו להימלט מהמסקנות האלה 57 שנה. לכך חשוב להקדים בכמה מילים את סיפור המסגרת. ישראל, ב-1967, יצאה למלחמת מגן מוצדקת בדיוק כמו היום שבסופה השתלטה וכבשה את רמת הגולן, סיני והגדה המערבית שהפכה במהרה ליהודה ושומרון. חצי האי סיני הוחזר בהסכם שלום עם מצרים, רמת הגולן סופחה לישראל. הגדה/יו"ש לא זכתה לגורל דומה - לא להחזרה במסגרת הסכם, ולא לסיפוח (מלבד ירושלים). השטחים הציתו את הלהבה המשיחית, את חזון ארץ ישראל השלמה, את חלומות בית המקדש השלישי. וכל זה תחת דיני הכיבוש, ותחת הפרה מרכזית בוטה של המשפט הבינלאומי – העברה נרחבת של אוכלוסיית המדינה הכובשת, המתנחלים וההתנחלויות, לשטח הכבוש, תוך יצירת משטר משפטי שונה לשתי האוכלוסיות, היהודית והפלסטינית. במלים פשוטות: אפרטהייד. חשוב לומר שלישראל יש הסבר משפטי שמכשיר את המצב הזה, אבל מלבדה אין לו קונים בעולם. חוות הדעת של האג מיום שישי משקפת את תפיסת המשפט הבינלאומי המקובלת: ישראל היא מדינה כובשת וללא אופק מדיני של הסדר קבוע – חובתה לצאת מהשטחים, להפסיק את מדיניות ההתנחלויות ולפנות את המתנחלים.
כנראה שקואליצייה ישראלית שמבוססת על סמוטריץ' ובן גביר אינה נחשבת כמי שפניה למו"מ. גם נתניהו שדיבר פעם על פתרון שתי המדינות לא נתפס עוד כפרטנר להסדר כזה
בית הדין קבע את מסקנותיו לאחר שדחה שתי טענות חשובות – את הטענה שאין לו סמכות ומדובר בסוגיה פוליטית ואת הטענה לפיה חוות דעתו תפגע בסיכויים לקדם משא ומן ישיר בין ישראל לרשות הפלסטינית. כנראה שקואליצייה ישראלית שמבוססת על סמוטריץ' ובן גביר אינה נחשבת כמי שפניה למשא ומתן כזה. גם נתניהו שדיבר פעם על פתרון שתי המדינות לא נתפס עוד כפרטנר להסדר כזה. לבן גביר וסמוטריץ' מאמינים, לנתניהו לא מאמינים, אבל התוצאה זהה – מהאנשים האלה לא יצמח פתרון מדיני. ליבם גס וקשה בחטופים מבני עמם, אז איזו חמלה ופתיחות ניתן לצפות מהם כלפי הפלסטינים – הן כנתיני משטר כיבוש והן כשותפים להסדר מדיני של פשרה וחלוקה.
ישראל תוקפת את מסקנות בית הדין שכורכות את השטחים עם עזה. מעזה יצאנו, את גוש קטיף פינינו, אבל עדיין נשארנו על ה"שיברים" לרווחתה. ועם זאת, עזה נשלטת בידי החמאס להבדיל מהשטחים שבהם אנו והמתנחלים עדיין שם. ישראל תוקפת גם את ההטיה שנוצרה ממעמדו של לבנוני, נואף סלאמה, כנשיא בית הדין הבינלאומי לצדק. ואכן, יש משהו גרוטסקי בעובדה שישראל נשפטת בידי בית דין שנשיאו בא ממדינה שממנה נורים עליה, ללא כל פרובוקציה והצדקה, אלפי טילים. התשובה היא שסלאמה הוא פונקציונר של האו"ם ולא נציג של לבנון, ועדיין צדק צריך גם להיראות, לא רק להישמע.
בשורה התחתונה, חטפה ישראל את חוות הדעת המייעצת הגרועה והחמורה ביותר. כדי לתרגמה לסנקציות יש לאשרה במועצת הביטחון, ושם יגן עלינו הווטו האמריקאי. אבל, ייתכנו נזקים, כלכליים ואחרים, אם מדינות וחברות בינלאומיות ישתמשו בחוות הדעת כדי לפגוע בישראל, להימנע מקשר עמה ובהמשך אפילו לעצור את בכיריה אם וכאשר בית הדין הבינלאומי הפלילי יאמר את דברו.
לנגד עינינו הולכת ומתגשמת קללת "המדינה המצורעת" שרבים הזהירו מפניה. בגלל ההפיכה המשטרית, בגלל שיתוף הכהניסטים בשלטון, בגלל הגיבוי הממשלתי להתעמרות המתנחלים בשכניהם הפלסטינים, בגלל סירוב הממשלה להפסיק את הלחימה ולהצטרף לציר אזורי בהובלת ארה"ב וסעודיה, בגלל סירובה של ישראל לשתף את הרשות הפלסטינית ב"יום שאחרי" בעזה. ועכשיו קיבלנו את חוות הדעת שמסמנת אותנו רשמית כ"מדינה מצורעת".
