סגור
גיוס חרדים לשכת גיוס ירושלים 27.3.24
לשכת הגיוס בירושלים (צילום: רפי קוץ)

בג"ץ ההשתמטות: המתח המסוכן בין הדמוקרטיה לבין היהדות המשתמטת

בעוד העמדה הדמוקרטית קראה מאז ומתמיד לשוויון בנטל הגיוס, רבני החרדים דוחפים את צאן מרעיתם לבידול מהחברה הישראלית. אחרי 7 באוקטובר, העמדה הזו הפכה לסכנה קיומית כפולה: כלכלית וביטחונית

שאלת גיוס בחורי הישיבות התייצבה, כבר מקום המדינה, על התפר החוקתי שמגדיר את מדינת ישראל כ"יהודית ודמוקרטית". דוד בן גוריון פטר משירות כ־400 עילויים כדי שישמרו על גחלת התורה שכמעט ונכחדה בשואה, אבל האיכות הפכה לכמות, כפי שציין בג״ץ באחת העתירות. המספרים של לומדי התורה הפטורים משירות המריאו ממאות לאלפים ולעשרות אלפים. בשנתון גברים חרדי לומדים היום כ־14 אלף איש, כ־10% מפוטנציאל הגיוס בקרב הציבור הכללי בשנתון, והאחוזים האלה יוכפלו וישולשו בשנים הבאות.
כ־60 שנה שתפוח האדמה הלוהט הזה מתגלגל מהמגרש הפוליטי למשפטי ובחזרה. אינספור עורכי דין, שופטים, עתירות ופסקי דין שרק מחדדים את קוצר ידו של המשפט להסדיר את שדה מוקשים הזה - הערכי, החברתי, הצבאי, הכלכלי ובעיקר הפוליטי. אבל, תמיד מותר לצפות לתוצאה שהפעם תהיה שונה. אולי יעידו על כך צווי הביניים שבג"ץ הוציא ובו אסר "העברות כספים לצורך תמיכה במוסדות תורניים עבור תלמידי מוסדות תורניים שלא קיבלו פטור או דחייה משירות צבאי". את החרדים זה לא יביא בהמוניהם לבקו"ם, אבל אולי זה יתניע כדור שלג, במידה שיימצאו די חברי כנסת הגונים מ״הימין־על־מלא״ שלא יוכלו לשאת עוד את תחזוק המשתמטים ששולחים אחרים להיהרג עבורם.
האומנם זו הבשורה של היהדות? שרק חלק מהיהודים ימסרו את נפשם? שלא תהיינה אימהות חרדות בצד החרדי? השאלה מחזירה אותנו שוב למתח שבין שתי הקטגוריות שמכוננות את זהותה החוקתית של המדינה שרוצה להיות גם דמוקרטית וגם יהודית. העמדה הדמוקרטית ברורה: שוויון בנטל. כולם מתייצבים בבקו״ם בגיל 18 והצבא משבץ אותם לפי צרכיו. ומהי העמדה היהודית? יהודים לחמו (ועבדו) ללא כל מגבלה הלכתית כלשהי של רבנים בכל שנות קיומה של ריבונות יהודית - עד שקמה ב־1948 מדינת ישראל.
היחס לשירות הצבאי מתפצל היום בין שתי עמדות קיצון רבניות. מצד אחד, רבני הציונות הדתית, המתנחלים, המכינות וישיבות ההסדר שששים אלי קרב, אל מלחמת מצווה למחיית זכר עמלק והקמת מלכות ישראל השלמה מהים עד הירדן, כולל עזה וגם לבנון אם צריך. ומולם, בקצה השני, מתייצבים רבני החרדים שדוחפים את צאן מרעיתם לבידול מהחברה הישראלית. לרבני הציונות הדתית אין בעיה עם "עם לבדד ישכון", לעומתם רבני החרדים דוגלים ב"מגזר לבדד ישכון" - בקיום אורח חיים מסוגר ומנותק מהחברה שסביבו. בתנאי כמובן שהחברה הזו תגן עליו וגם תממן את לומדי התורה.
ועכשיו, אחרי 7 באוקטובר, העמדה הזו הפכה לסכנה קיומית כפולה: כלכלית וביטחונית. הנתונים מהמשך ההשתמטות הכפולה — מהנטל הכלכלי והצבאי — הם הרי אסון. המספרים שייגרעו מהתמ״ג ומיעדי הגיוס הנחוצים בשנים הבאות יהפכו לאיום ממשי על יכולתה של ישראל להתקיים. במיוחד אם ישראל תאמץ לאסטרטגיה שלה את חדוות המלחמה של הציונות הדתית, שממשלת נתניהו, לעת הזו, מתיישרת איתה. האבסורד הזה שבין שתי העמדות ה"יהודיות" השותפות לקואליציה ולממשלה דוקר את העין והלב. בן גביר וסמוטריץ' בהשראת רבני הציונות הדתית ששים אלי קרב ומולם החרדים ורבניהם שמטיפים להשתמטות. אלה שולחים את חסידיהם להיהרג במלחמות קודש, ואלה ב"אוהלה של תורה". ואיפה גישת הביניים של היהדות השפויה והמתונה? לפחות מהפוליטיקה והכנסת היא נעדרת.
בג"ץ טבל את ידו ביורה הרותחת הזו ב־1998. עד אז דחה את כל העתירות בטענות של אי־שפיטות והיעדר זכות עמידה, ובעברית פשוטה — הסיפור הוא פוליטי ולא משפטי. ב־1998 זיהה בג"ץ את הקושי הערכי שטמון בפטור ההמוני, וביטל את סמכות שר הביטחון, כלומר הממשלה, לשחרר את החרדים. מעכשיו, נקבע, רק הכנסת, כמחוקק, מוסמכת להחליט בעניין. אלא שבפסק הדין הזה שנקרא על שמו של פרופ' אמנון רובינשטיין נטמן כבר הזרע שיינבט בהמשך — גם אם הכנסת תקבע הסדר מפלה ולא שוויוני, בג"ץ לא יהסס לפסול אותו. ואכן, האקדח הזה, שהניח השופט מישאל חשין בפסק דין רובינשטיין, ירה ב־2012 וב־2017, כשבג"ץ פסל חוקים שנחקקו בעקבות ועדת טל. השופטים קבעו שמדובר בהסדרים שאינם מידתיים וחוקתיים, אבל העניקו לכנסת ארכות שכמובן לא הועילו.
ועדת טל, שמונתה ב־1999, כמו גם הסדרים נוספים שניסתה הכנסת לגבש, הכירו בקושי של גיוס חרדים לצבא ולכן שמו את הדגש על השתלבותם בשוק העבודה האזרחי. וכך הגענו עד הלום. ב־30 ביוני 2023 פקע חוק שירות ביטחון שאיפשר לדחות את שירות בחורי הישיבות. חמישה ימים לפני כן קיבלה הממשלה את החלטה 682 המפורסמת שבו הנחתה את שר הביטחון והצבא להימנע מגיוס חרדים. זאת עד ליום 31 במרץ 2024. גם היום הזה חלף, והוגשו העתירות שיידונו היום. היועצת המשפטית לממשלה עו"ד גלי בהרב־מיארה הפיחה בהן רוח גבית. "החל מיום 1 באפריל 2024", כתבה בתגובתה לבג"ץ, "לא יהיה קיים מקור סמכות המאפשר המשך הימנעות גורפת מהליכים לגיוס בני הישיבות". בנוסף, התנגדה היועצת לייצוג הנפרד של הרשות המבצעת (להבדיל מהייצוג הנפרד שאישרה לממשלה עצמה) וגם לחוק גנץ שהוריד נתניהו מהבוידעם. עוד טריק נכלולי שמבקש להיאחז ביוזמה מ־2021 שתלושה לחלוטין מהמציאות והצרכים שלאחר 7 באוקטובר.
בהליכי הביניים רמזו השופטים שטענות העותרים נגד חוקיות החלטה 682 הן "כבדות משקל", כלומר לא בטוח שתינתן ארכה נוספת שהממשלה כה משוועת לה - ארכה שבלעדיה, ובהיעדר חוק חוזרים לימי טרום פסק דין רובינשטיין, שבהם הממשלה, ולא הכנסת, פוטרת את החרדים. בנוסף, הוציא בג"ץ צו ביניים שאוסר על הממשלה להעביר כספים לישיבות עבור תלמידים שלא קיבלו פטור או דחייה משירות. הציפייה הפעם היא לבשורה דרמטית יותר: אין יותר ארכות, ועד שיחוקק חוק - על המלש"בים החרדים להתייצב בבקו"ם. אם לא, גם צו הביניים לאיסור המימון יהפוך לקבוע.