פרשנותמסקנות ועדת החקירה לאסון מירון הן סלילת הדרך לאחריות נתניהו על 7 באוקטובר
פרשנות
מסקנות ועדת החקירה לאסון מירון הן סלילת הדרך לאחריות נתניהו על 7 באוקטובר
ועדת החקירה מטילה אחריות מלאה על רה"מ לאסון מירון, שקרובה במהותה ל"אשמה", אף שאינה מספקת המלצה אופרטיבית בעניינו. דו"ח הוועדה הוא כתב אישום חריף נגד התרבות השלטונית בישראל שעיקרה אי־לקיחת אחריות ועירוב שיקולים זרים בקבלת החלטות
קשה להלום את הפער בין תוכני האחריות שמגוללת ועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון, ומטילה על ראש הממשלה בנימין נתניהו, לבין השורה התחתונה, הריקה, שלפיה אין לנפק המלצה אופרטיבית בעניינו. וזאת, היא מסבירה, מכיוון ש"תפקיד ראש הממשלה הוא במהותו תפקיד נבחר, בעל מאפיינים ייחודיים". בעצם קל להלום את הפער. ועדת החקירה ממשיכה כאן את קודמותיה, במיוחד ועדות כהן ואור, וגם את הלכת דרעי־פנחסי, וגם את בג"ץ ה־0-11 שהכשיר את כהונת הנאשם. בכולם, וגם כאן, ראש הממשלה מקבל חסינות ממסקנה אופרטיבית בגלל מעמדו החוקי והחוקתי המיוחד. שרים ועובדי ציבור אפשר שלא למנות או לפטר. יש כתובת לביצוע ההמלצה. כך פסקו ועדות כהן ואור באשר לשרים אריאל שרון ושלמה בן עמי. כך פסקה הוועדה הנוכחית לגבי השרים אמיר אוחנה ויעקב אביטן ולגבי המפכ"ל קובי שבתאי. רק ראש הממשלה מפונה בחסות החוק אל מחוץ לטווח נשכנותה האופרטיבית של הוועדה.
1 מקסימום אחריות, אפס המלצות
ועדת מירון מצמצמת וכמעט מבטלת את הפער. הרטוריקה נגד נתניהו קשה ולכן היא מבליטה את הפער בין מקסימום אחריות לבין אפס המלצות. האחריות שאותה היא מפרטת קרובה במהותה ל"אשמה". והאחריות הזו גם סוללת את הדרך לוועדה שאולי תקום ביום מן הימים לחקר אירועי 7 באוקטובר. ועדת מירון סללה כאן את הדרך לוועדת הטבח במידה שתקום ואולי תשלים את הגרוש ללירה ו"תברא" סוג של אחריות אופרטיבית לראש הממשלה. הדבר דומה לביקורת שמתח פעם פרופ' מרדכי קרמניצר על זיכויו בבית המשפט העליון של יו"ר הסוכנות שמחה דיניץ. "זה דומה לחלוץ שעובר את ההגנה, ומול שער ריק בועט החוצה", אמר קרמניצר. והנמשל הוא עד כמה אפשר להחמיץ את ההמלצות בהינתן האחריות שמפורטת בדו"ח.
כך למשל נכתב בו כי "מסקנתנו היא שיש יסוד סביר לקבוע שנתניהו ידע כי אתר קבר הרשב"י מטופל במשך שנים טיפול לקוי, וכי הדבר עלול ליצור סיכון להמוני המבקרים במקום, בפרט בל"ג בעומר". ועוד נאמר בו: "על ראש הממשלה מוטלת אחריות לאתר באופן יזום, בעצמו או באמצעות מנגנונים מטעמו, נושאים המחייבים את טיפול משרדו ובמידת הצורך את התערבותו, בפרט כאלה הקשורים לסיכון חיי אדם. ודאי שחובה זו מתבקשת לאחר אסון הכרמל".
2 אין דעתו פנויה במידה מספקת
אסון הכרמל ואסון מירון הם שני האסונות האזרחיים הגדולים ביותר שקרו במשמרת של נתניהו. חוות הדעת שהוגשה מטעמו לוועדת החקירה, בידי פרופ' אריאל בנדור, מנסה לבדל את תפקידו כראש הממשלה שראשו בעננים הגבוהים של הביטחון הלאומי ולא על הקרקע של צרות ומחדלי היום־יום. כך ציטט בנדור בחוות הדעת: "נוכח מגבלות הזמן של ראש הממשלה התפתח נוהג – אפשר לומר נוהג חוקתי – אשר לפיו על ראש הממשלה מוטלת אחריות מיוחדת להובלת הביטחון הלאומי של המדינה במובנו הרחב. הקדשת חלק ניכר מזמנו של ראש הממשלה בישראל לענייני ביטחון לאומי היא חיונית, אך יש לה גם מחירים. לעתים קרובות נושאים אלו משתלטים על סדר יומו, עד שאין דעתו פנויה במידה מספקת לטיפול בשאר ענייני המדינה".
הדברים נכתבו לפני 7 באוקטובר. הטבח חשף את חדלונו של נתניהו - גם בהובלת הביטחון הלאומי וגם "בשאר ענייני המדינה". השמיכה לא רק שלא מספיקה לכסות את השניים האלה, היא לא קיימת בשניהם. נתניהו מפיל את האחריות על אחרים, על המשטרה והצבא. אבל בשני המקרים שלטה הקונספציה. גם זו שמכחישה את פעמי האסון המתקרבים וגם זו שסומכת על המשטרה והצבא שיידעו להתמודד עמם. במובן זה מקרבת ועדת מירון את האחריות המיניסטריאלית אל האחריות האישית וקובעת שהיא חלה על נתניהו. אולי השלב הבא יהיה כבר המלצה אופרטיבית כלשהי.
3 היינו קרובים לזה כל שנה
הדפוס הזה של השלכת האחריות אל הזולת, לרוב זה הזולת שכפוף לך, הופיע בהגנות שפרשו בפני הוועדה שלושת המוזהרים המרכזיים – ראש הממשלה נתניהו, השר לביטחון פנים אמיר אוחנה והמפכ"ל שבתאי. נתניהו התרכז בקורונה אבל ידע או היה עליו לדעת. הוא טען ש"לא משכו בשרוולו", כלומר לא התריעו בפניו. הוועדה מנתה אינספור מושכים בשרוול. ביניהם מבקר המדינה, אלכס ויז'ניצר שהיה אחראי על ניהול האתר במירון, ח"כ דוד צור ומי שהיתה יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה, ח"כ מירי רגב ששלחה מכתבים למשרד ראש הממשלה, חלקם ישירות אליו. הודגשו בהם הסכנות החמורות בהיעדר גורם אחראי אחד. "רגב אף כתבה", נכתב בדו"ח, "שהיא מבקשת להתריע מפני אסון כבד שיביא להרוגים ופצועים רבים".
וזה מוביל לטענת הגנה נוספת שעלולה להתאים גם למוזהרי הוועדה הבאה אם וכאשר תקום. טענה שהם "פעלו במציאות רוויה בכשלים ובליקויים אשר נפרסו על פני שנים רבות והצטברו יחדיו, מצידם של מעורבים שונים", ולכן לא ניתן להתייחס ולזהות בנפרד אחריות של כל מוזהר. הוועדה דוחה את הטענה הזו, אבל לא מציפה את האבסורד שמשתמע ממנה: ככל שהבלאגן גדול יותר - אנחנו מסודרים יותר. נכון, בסיפור מירון בחשו כולם. מבקר המדינה, כמה משרדי ממשלה, החלטות ממשלה, ועדות שונות ומעל הכל הכניעה הפוליטית המסורתית לחרדים. המציאות הפוליטית הזו היא כמובן מחוץ למנדט הוועדה, אבל היא מצאה לנכון להעיר לגביה: "רבים מהעדים אשר העידו בפנינו על לחצים שהופעלו כלפיהם נמנעו במכוון מציון שמות מפורשים. ממילא אין אנו מבקשים להתייחס בפרק זה לאדם זה או אחר אלא לתופעה רחבה, ובה לחצים פוליטיים השפיעו לרעה על הליך קבלת ההחלטות ועל טיבן".
במציאות הזו גלומה הנחה מיטיבה מסוימת כלשהי: קשה להעלות על הדעת נושאי משרה אחרים, כאלה שמזלם הטוב לא הציב אותם ביום הארור הזה בלשכות השר והמפכ"ל, שהיו נוהגים אחרת. ייתכן שהאסון הגדול נפל במשמרת שלהם הוא יותר נתון ססטיסטי מאשר כשל פרסונלי. אבל זו מהותה של אחריות, וזו מהותה של ועדת חקירה – הן מוקמות ומתגבשות רק אחרי קרות האסון ונדבקות למי שהיה שם.
אוחנה ושבתאי היו מודעים לצפיפות, אבל סמכו על גורמי המקצוע המבצעיים ואימצו את המתווה שלהם – הר פתוח והגבלות בהדלקות. "מתי בפעם האחרונה נרמסו ונמחצו שם אנשים?" שאל אוחנה באחת הישיבות ונענה: "היינו קרובים לזה כל שנה". וקובע הדו"ח: "דברים מפורשים יותר קשה להעלות על הדעת. יש לראות בהם הנפת דגל אדום ובוהק, והוא לא זכה להתייחסות הנדרשת".
4 הכתובת היתה על הקיר
"את אסון מירון ניתן וצריך היה למנוע", קובעת הוועדה, "הכתובת היתה על הקיר הרבה קודם לקרות האסון. היא היתה כתובה באותיות קידוש לבנה, בצורה חדה וברורה, אך נותרה שם בלא מענה". זהו המוטו של הוועדה וזה גם הסיפור המרכזי כאן: הכל היה ברור וגלוי, והעוורים היחידים הם נבחרי ועובדי הציבור שטחו עיניהם לראות את הכתובת שבהקה על הקיר. נדמה שכאן האחריות המיניסטריאלית גולשת לא רק לאחריות האישית אלא גם לפלילית, לגרימת מוות ברשלנות. מי שמאפשר את ההילולה בתנאים האלה כאילו משחק ברולטה רוסית – יגיע המועד והאקדח יירה. "אתר קבר הרשב"י הפך בפועל לאי של 'היעדר משילות'", מתארת הוועדה את הבלאגן (ובלשונה: "דפוס הפעולה: הימנעות, דחיינות ועמימות מערכתית") שהפך לרשלנות, לסכנת החיים שכולם התעלמו ממנה. "קבלת החלטות ראויה", נכתב בדו"ח, "מחייבת גם הליך סדור וברור של הערכת סיכונים, ובראשם סיכונים לחיי אדם".
ואת מושג האחריות, מרימה הוועדה מהרצפה המשפטית אל התקרה הערכית. "אחריות במובנה הערכי הרחב" שאלה תכניה המרכזיים: הצורך והחובה לשקול שיקולים הנוגעים לטובת הציבור בלבד, חובת הזהירות בחיי אדם, החובה להימנע משיקולים זרים, החובה לפעול במקצועיות והחובה לפעול בתהליכי עבודה סדורים וברורים. והכי חשוב מדגישה הוועדה: "למושג "אחריות" אין שום מובן אם אינו מהודק היטב למילה "אני". אין אחריות בלי "אני". אחריות מתחילה ב"אני".
למשל ראש הממשלה מנחם בגין. תגובתו הראשונה לאחר שסיים לקרוא את דו"ח ועדת כהן לחקירת הטבח בסברה ושתילה היתה: "אני חושב שאני צריך להתפטר", אבל שר המשפטים משה נסים ומזכיר הממשלה דן מרידור שכנעו אותו לגנוז את הרעיון.
5 תרבות רעה הובילה לאסון הנורא
וראוי לסכם ב"סוף דבר" המלא שכתבה הוועדה, סוף דבר שהוא כתב אישום, אישי ומערכתי כאחד: "תרבות רעה מצאנו בתוך ביתנו. בתוך גופים ציבוריים, ברשויות שלטוניות ובקרב שליחי ציבור – נבחרים וממונים, שהציבור הפקיד בידיהם את שלומו ואת ביטחונו. מצאנו תרבות רעה של הצגת דברים למראית עין בלבד, של התעלמות מהתרעות חוזרות ונשנות, של שאננות ושל קיבעון מחשבתי בעניינים משמעותיים הנוגעים לבטיחות הציבור ולשמירה על חיי אדם. תרבות רעה של היעדר משילות ושלטון החוק ודפוס פעולה של דחיינות ושל הימנעות מקבלת החלטות. מציאות של התנהלות המושפעת לרעה מאינטרסים פוליטיים ומשיקולים זרים. תרבות רעה של 'ראש קטן', של מזעור האחריות ושל התחמקות ממנה.
"תרבות רעה זו הובילה לאסון הנורא בהר מירון בל"ג בעומר התשפ"א. הכתובת היתה על הקיר, ידועה לרבים במשך שנים רבות. את האסון הזה ניתן היה למנוע, וחובה היתה למונעו. כדי למנוע את האסון נדרשה תרבות מתוקנת. נדרשו נושאי משרה וגופים הפועלים בראש ובראשונה מתוך חובת נאמנות להיותם שליחי ציבור – באחריות ובמקצועיות, נושאי משרה הנוהגים לפי הכלל הבסיסי ש'במקום שאין איש – השתדל להיות איש'. נושאי משרה הפועלים בחרדת קודש כדי לממש כראוי את האחריות ואת הסמכות שניתנו בידם לטובת הציבור ולשלומו".
המפכ"ל שבתאי, השר לביטחון פנים לשעבר אוחנה ורה"מ נתניהו בביקור בזירת האסון במירון ב־30 באפריל 2021
