"הספרות העברית סוף סוף גילתה שהחיים הם מאבק"
"הספרות העברית סוף סוף גילתה שהחיים הם מאבק"
"ישראל היא חברה מעמדית, רק בלי דברים מוחשיים כמו אצולה או כסף". "השלמתי עם חיי בחו"ל ועם זה שלא אזכה בפרס ספיר". הסופרת המוערכת מאיה ערד מוציאה רומן מכתבים על ישראלית שעדיין חשה אשמה על חייה בעמק הסיליקון אך דבקה באופטימיות קיצונית, "שזה בדיוק ההפך ממני"
להרבה דמויות בספרים של מאיה ערד יש נקודות עיוורון. מין חוסר מודעות עצמית שיוצרת פער אירוני שבו הקוראים מבינים לפני הדמות מה הולך לקרות לה. לפעמים זה מקפיץ מבקרים שאומרים שהדמויות שלה לא נחמדות או לא מעוררות הזדהות, לפעמים זה דווקא קושר את הקוראים אל הטקסט. "זו הרי ספרות טובה!", זועקת לאה, גיבורת ספרה החדש של ערד, "שנים טובות", כשהיא הולכת לסדנת כתיבה ומתבקשת לכתוב סיפור דווקא מנקודת המבט של הדמות הפחות אהודה.
ערד היא אחת הסופרות המצוינות והחדות שכותבות היום, שנהנית ממוסר עבודה גבוה ומתפוקה גבוהה. "שנים טובות" (הוצאת חרגול מודן) משחק עם הביטוי "שנות טובות" — איגרות הברכה לשנה החדשה שהיו נשלחות פעם בדואר. לאה היא בוגרת צעירה של הסמינר למורות, ובשלהי שנות השישים היא מוצאת את עצמה נוסעת לאמריקה כדי לשמש מורה לעברית. היא מתכננת לחזור אבל נשארת שם, ומחליטה לכתוב בכל שנה לקראת ראש השנה מכתב לחברותיה מהסמינר, שמסכם את השנה החולפת. כך מצטברים 50 מכתבים בין 1967 ל־2016, שהופכים לסיפור חיים של אישה אחת, אבל הם מסמנים גם אירועים היסטוריים, במיוחד בחייהם של ישראלים שהיגרו לאמריקה.
במכתבים היא מזכירה את מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, לבנון, רצח רבין, מגדלי התאומים, הולדת המדפסת, הולדת המחשב האישי ועוד. "לספר הזה היה רגע של הולדת", אומרת ערד בראיון מביתה שבסטנפורד. "הרעיון נולד ב־2009. נסעתי על הכביש בגשם סוחף עם רויאל (נץ, בן זוגה — ש”ל) והבנות לבקר חברים בסנטה קרוז, ואמרתי לו, 'מה דעתך על ספר שכולו מכתבי שנה טובה מבחורה שנוסעת בגיל 20 לאמריקה ובכל שנה כותבת לחברות שלה?', אבל מאז בכל פעם נולד רומן אחר, ובפברואר לפני שנתיים כשהספר 'קנאת סופרות' ירד לדפוס וכדי להעסיק את עצמי שלא אשתגע, התחלתי רומן מכתבים".
בדרך כלל, אומרת ערד, היא מהסופרים שמתכננים מראש מה עומד להיכתב, "אבל הספר הזה היה אתגר גדול: איך כותבים 50 מכתבים ממישהי שחיה חיים די רגילים, התגרשה ועברה משברים כלכליים, נישואים, ילדים, בתים. וזה גם ספר ראשון שאני כותבת בגוף ראשון. אני חושבת שהספר הזה קם ועומד על מה שבין השורות, על הפער בין מה שהיא מדווחת למה שקורה באמת. יש מכתב מלא שמחה בראש השנה של 1973, אבל ברור שבתוך עשרה ימים תפרוץ מלחמת יום הכיפורים. יש מכתב אופטימי בראש השנה של 2001 כשברור שתכף 11 בספטמבר".
לאה צוקרמן, גיבורת הספר, היא צעירה ויפה, שנולדה ברומניה ויש לה מבטא ועגילים והיא תמיד מרגישה נטע זר.
החברות בסמינר לא נחמדות אליה. לאט לאט מתברר שהיא גם תמימה אבל גם מיתממת, גם מתיידדת יתר על המידה עם בני הזוג של חברותיה, אבל גם קורבן של יחסי המינים. היא חוטפת הרבה חבטות מהחיים, מתחתנת, מתגרשת, מגדלת לבד שני ילדים, נקלעת לחובות כספיים, הופכת לסוכנת נדל"ן, מצליחה ומתרסקת וחולמת לכתוב ספר. איך נולדה גיבורה כזאת?
"בשנות השישים היה מקובל שאישה שלא התחתנה נסעה ללמד עברית באמריקה, אולי שם תמצא חתן יהודי. לאה מתחילה כאישה צעירה בטוחה בעצמה, על גבול השחצנות, ומסיימת כשהיא יותר ענווה, היא המבוגר האחראי של הנשים הצעירות בעמק הסיליקון".
היא אופטימית חסרת תקנה, לפעמים באופן תלוש מהמציאות.
"נכון שהיא לא רואה ולא רוצה לראות דברים מסוימים ואני ריאליסטית על גבול הפסימיסטית, אז היה לי כיף לכתוב על מישהי שתמיד מאמינה שיהיה טוב. כשהרופא אומר לה שיש 20% סיכוי שתמשיך לחיות עוד חמש שנים, היא בטוחה שהיא תיפול ב־20% האלה. לפני כמה זמן היתה לי טיסת קונקשן, קראתי סטטיסטיקה שיש 20% סיכוי לא לפספס את הטיסה הזאת, והיה לי לילה מסויט לפני כן — איך אספיק לעלות על המטוס. בסוף נפלתי ב־20%. זה לא כזה רע להיות כמו לאה".
ערד (52) גדלה עד גיל 11 בקיבוץ נחל עוז, אחר כך עברה המשפחה לראשון לציון. היא שירתה בחיל חינוך. אחרי הצבא נסעה עם בעלה רויאל נץ, פרופסור ללימודים קלאסיים, ללמוד בחו"ל. היא עשתה דוקטורט בבלשנות אבל החליטה להיות סופרת. נץ והיא, הורים לשתי בנות, עדיין מתגוררים בסטנפורד. כך יצא שערד כותבת ספרות עברית ממקום מושבה.
אפשר לקרוא את הרומן הזה גם כחשבון נפש של ישראלית לשעבר. יש לך מחשבות על מה היה קורה אילו חזרתם לישראל?
"הבנתי את המשמעות של הבחירה שלי לחיות באמריקה ואני אסירת תודה שהספרים שלי יוצאים לאור בישראל ואנשים קוראים אותם ומוכנים לקרוא על חיים של ישראלים בחו"ל, זה לא תמיד היה ככה. שני הנושאים שאני הכי אוהבת לכתוב עליהם זה עולם הספרות וישראלים שחיים בחו"ל, אני מרחיבה את המעטפת של הספרות העברית, כי אני יכולה לתאר את חיי הישראלים בחו"ל מבפנים. בספר הזה יש קצת יותר היסטוריה של הקהילה הישראלית באמריקה. לאה שייכת לדור אחר, דור שאנשיו הגיעו מלאי רגשות אשמה שהם לא בישראל, ועושים בכל שנה מסיבות יום עצמאות גדולות — זה ספר על הגירה כפולה, כי לאה גם היגרה מרומניה לישראל כשהיתה ילדה".
וזה הרגע להתייחס לחמותה של ערד, קורינה הסופרת, שהלכה לעולמה החודש. קורינה נולדה ב־1935 ברומניה ועלתה לישראל ב־1948. היא היתה אישה משכילה ודמות ייחודיות מאוד (את שם משפחתה "הסופרת" הפכה לרשמי), את ספרה הראשון "כעין תשובה" מ־1973 ערך אהרן מגד. אבל עם השנים ספריה נשכחו והיא סבלה מתחושת קיפוח. לפני כשבועיים הלכה לעולמה, וערד פרסמה מאמר נוגע ללב ב"ידיעות אחרונות", המתאר סיפור של החמצה שהוא לא רק שלה אלא של דור שלם של נשים כותבות שלא היה להן מספיק מקום בזירה הספרותית הגברית אז.
איכשהו נדמה שאפשר למצוא הדים לדמותה של קורינה בספרים האחרונים של ערד. ב"קנאת סופרות" מתוארת סופרת מבוגרת ומתוסכלת שרק ספרה הראשון זכה לתהודה. גם "שנים טובות" מתאר אישה שעלתה מרומניה וזכתה למבטי לעגותמיד נשארה נטע זר.
"אני מפרסמת כבר 20 שנה ורואה הרבה דברים בעולם הספרות", אומרת ערד. "נעשה יותר ויותר קשה להוציא ספר. העולם השתנה לגמרי מאז שהתחלתי לכתוב. ראיתי את התהליך שקורינה עברה מהספר הראשון שלה בעריכת אהרן מגד ועד הספרים האחרונים שיצאו לגמרי בהוצאה עצמית ולא זכו לשום הד.
"קורינה היתה דמות ספרותית טרגית יוצאת מן הכלל, עם שאיפות גדולות מאוד להתקבלות שלא התממשו, ובאופן טבעי כשכתבתי על עולם הספרות העברית ועל מקומן של הנשים בו חשבתי, בין השאר, גם עליה. בניגוד ללאה, קורינה הגיעה לישראל בגיל 13 והתרבות והשפה הרומנית היו חיים אצלה. שמעתי ממנה לאורך השנים כמה הפריע לה היחס אליה כאל 'רומנייה', עם הסטריאוטיפ של 'רומני גנב' וההתנשאות מצד ותיקים או אשכנזים אחרים ממזרח אירופה, ואני מניחה שגם משהו מזה נכנס לספר: ישראל היא כן חברה מעמדית, רק שסממני המעמד שונים, הם לא שייכים לתואר אצולה או לכסף, אלא אתה צריך להיות נין לחלוצים, אלה עניינים פחות מוחשיים".
הגיבורה שלך היא סוכנת נדל"ן. נדמה שזה פורץ לספרות המקומית, במיוחד עכשיו עם "ביוטופ" של אורלי קסטל בלום.
"הספרות הדביקה את המציאות סוף סוף. ב'אמן הסיפור הקצר' מ־2009 הגיבור שלי חי בדירה בתל אביב בבעלותו, הוא קיבל חצי מהדירה שחלק עם גרושתו, ההורים הוסיפו קצת והוא קנה דירה. היום זה בלתי אפשרי לקנות ככה דירה בתל אביב, והספרות כבר לא יכולה להתכחש לזה. בספר של אהרן מגד 'הגמל המעופף ודבשת הזהב' מ־1982 הגיבור הוא מתרגם, ומשכר המתרגמים הוא חי בדירה משלו. היום זה הזוי לכתוב דבר כזה. אי אפשר לכתוב ריאליזם בלי להתייחס למאבק הקיומי — אם אתה לא בעל נכסים או עובד הייטק אז החיים הם מאבק, והספרות סוף סוף הגיעה לזה".
בשבוע שעבר הוענק פרס ספיר לספרות, שלפי התקנון יכולים לזכות בו רק סופרים שמרכז חייהם בישראל. ספריה של ערד במובן זה מחוץ לתחרות. "אני לא לבד בעניין הזה, יש הרבה סופרים שחיים מחוץ לישראל ומקווים שהתקנון ישתנה", היא אומרת, "אבל השלמתי עם זה, היה רגע של צער אבל עשיתי את הבחירה שלי לחיות בארה"ב. פרס ספיר השנה היה הפתעה גדולה, זכה בו הספר "אחות לפליאדות" של אורית אילן שלא קיבל תשומת לב — תחשבי על סופרת כזאת עם ספר איכותי שלא חיה בישראל, היא אפילו לא תמצא הוצאה לאור".
לאור הסכסוך בין סטימצקי ומודן, עכשיו אי אפשר למצוא את ספרך החדש בחנויות סטימצקי.
"זה מצב לא ייאמן, חתמתי על מכתב הסופרים שתומכים בהוצאת מודן. סטימצקי נמצאת בתוך מרכזי הערים ובשדה התעופה, זה מאוד חבל. אני רוצה לקוות שהקנייה ישירות מהמו"ל באינטרנט תהפוך למשהו יותר רווח, וכמובן הקנייה בחנויות העצמאיות".
