סגור
התור בטוקיו ל חנות הקבע של שיאין ביום הפתיחה בנובמבר 2022
התור בטוקיו לחנות של שיאין ביום הפתיחה בנובמבר (צילום: AFP)

קפיטליזם 3.0
נפט יושב עלייך בול: ההצלחה של ענקית האופנה SHEIN מלווה בנזק אקולוגי בלתי הפיך

ענקית האופנה האולטרה מהירה SHEIN יצרה מכונה גלובלית של זיהום באמצעות בגדים: היא משיקה עד 5,000 דגמים חדשים ביום, משנעת מיליוני חבילות על פני הגלובוס, ממלאת ארונות של צעירות בפריטים שעולים פחות מ־10 דולר ועשויים רובם מנפט ותוצריו. קדחת "בלאק פריידי" היא הזדמנות חשובה להיזכר בנזקים האקולוגיים הבלתי־הפיכים של אחת התעשיות המזהמות ביותר

בשנתיים האחרונות הפכה רשת האופנה האולטרה מהירה "שיאין" (SHEIN) לתופעה עולמית חסרת תקדים. בנות ובני נוער כבר מעידים על התמכרות לקניות המהירות ברשת הסינית, שהצליחה אפילו לעקוף את זארה ו־H&M בחיפושים בגוגל. עם מחזור מכירות של 16 מיליארד דולר ושווי מוערך של 100 מיליארד דולר — יותר מזארה ו־H&M יחדיו - ענקית האופנה מציעה בעיקר לנערות בגילאי 16־24 למלא את הארון בבגדים בכ־10 דולר לפריט או פחות, ומשלמת היטב למשפיעניות רשת כדי שיפיצו את הבשורה.
המודל שייצרה חברת האופנה האולטרה־מהירה שיאין מצליח לקחת עד הקצה את ההרס הסביבתי הכבד שגורמת תעשיית האופנה המהירה מזה שנים ולשכלל אותו. היא מתדלקת את תעשיית הנפט, שהיא מהאחראיות הראשיות למשבר האקלים. מיטל פלג מזרחי, חוקרת אופנה וצדק סביבתי מאוניברסיטת תל אביב, מסבירה: ״שיאין משנה את תעשיית קמעונאות האופנה. עבור חברות האופנה און ליין היום, היא מה שזארה הייתה עבור חנויות האופנה בשנות ה־80. ברחבי העולם כבר מנסים לחקות את המודל העסקי שלה. מי שאכפת לו מכדור הארץ, צריך להימנע מלממן את המותג הזה, ודומיו, שמשאירים בשטח נזק סביבתי כבד לדורות, ומייצרים בגדים בקונספט של שימוש חד פעמי״.
אם עד עכשיו חברות האופנה המהירה השיקו כ־50 קולקציות בשנה, בשיאין משיקים כ־5,000-3,000 דגמים חדשים ביום. במהירות מסחררת ובמחירים ללא תחרות, המודל העסקי של שיאין מדרבן התמכרות וצרכנות יתר, כשהוא מבטיח שתמיד יהיה למי שנכנס לאתר מה לקנות, גם אם מדובר בבגד לשימוש חד פעמי.
מה שמאפשר לשיאין להפוך לכל כך פופולרית ולחברות נוספות כמו זארה ו־H&M לייצר עשרות קולקציות בשנה ולהפחית את המחירים הוא שימוש בחומרי גלם סינתטיים זולים, ובעיקר בבדים דוגמת פוליאסטר, המבוססים על סיבי פלסטיק המיוצרים מנפט וגז. 95.2% ממוצריה של שיאין מכילים פלסטיק, ובחלקם, זהו המרכיב העיקרי או היחיד. שיאין היא רק דוגמה אחת. מרבית חברות האופנה המהירה מבססות נתח הולך וגדל ממוצריהן על פוליאסטר זול מבוסס פלסטיק. ב־H&M ובזארה מדובר בכ־65% מהפריטים שמכילים פלסטיק, ביוניקלו ב־79%, באסוס – 66%, ובפוראבר 21 – 76%. במילים אחרות, אנחנו לובשים פלסטיק חד פעמי שמזהם את הסביבה יותר מכל סכו”ם חד פעמי. ובעוד שבשנים האחרונות גברה המודעות לנזקים של תעשיית החד פעמי, תעשיית האופנה נותרה בצללים, והיא מגדילה באופן מסיבי את השימוש בפלסטיק.
העתיד אינו מעודד. לפי הערכות של חברת הייעוץ מקינזי והפורום הכלכלי העולמי, מספר הבגדים המיוצרים מדי שנה הוכפל לפחות מאז שנת 2000, והקצב הולך ועולה: ייצור סיבי פוליאסטר עשוי לעלות ב־10 השנים הבאות ב־47%. השימוש בנפט לתעשית הפלסטיק, ובאופן גובר לתעשיית האופנה, הפך למנוע צמיחה אליו לוטשות חברות הנפט עיניים. סוכנות האנרגיה הבינלאומית (IEA) אף מעריכה כי ענף הפטרוכימיה ובראשו הפלסטיק, יהיה חתום על מחצית מהגידול בביקוש לנפט עד שנת 2050. עד שנת 2030, שלושה מכל ארבעה בגדים הנמכרים לצרכנים צפויים להתבסס על סיבים סינתטיים. בעולם שבו הצרכן הממוצע זורק 85% מהבגדים החדשים באותה שנה שהם נקנו (מספר הפעמים שבהם נלבש בגד לפני זריקתו ירד בכ־40% בתוך כ־15 שנים), הגישה של חברות האופנה המהירה מתדלקת דפוסים הרסניים.
ייצור הסיבים הסינתטיים גורם גם לשימוש מוגבר בכימיקלים המזיקים לסביבה ולבריאות. בבדיקה מדגמית שביצע ארגון הסביבה ״גרינפיס״ באירופה, שרכש מוצרים באתר ובחנויות הפופ אפ של החברה באירופה, נבדקו 47 מוצרי שיאין. 15 מהם הכילו כימיקלים המפרים את תקנות האיחוד האירופי בריכוזים מסוכנים ומעוררי דאגה.
תעשיית האופנה היא אחת מארבע התעשיות המזהמות בעולם. היא אחראית ליותר מ־10% מפליטות הפחמן הדו חמצני לאטמוספירה (יותר מקנדה, צרפת וגרמניה גם יחד), וצורכת כמות נפט שנתית גדולה מזו של ספרד לצורך ייצור סיבים סינתטיים. בשנת 2015, יצור פוליאסטר עבור טקסטיל בלבד היה אחראי לפליטות של למעלה מ־700 מיליון טונות של פחמן דו חמצני (CO2), כמות פליטות דומה לזו של מקסיקו. השימוש בפלסטיק מבוסס דלקי מאובנים בתעשיית האופנה הופך אותה לאחת התורמות המשמעותיות ביותר לשינויי האקלים, המובילים לאירועי קיצון אקלימיים רבים יותר ועוצמתיים יותר משנה לשנה.
תעשיית האופנה גם זורעת הרס במערכות אקולוגיות: מפגיעה בנהרות ובמי שתייה בשל שימוש בכימיקלים וחומרי צביעה, ועד לתוצר הישיר של השימוש שלנו בבגדים המבוססים על סיבי פלסטיק. טקסטיל סינתטי כמו פוליאסטר משיל פיסות פלסטיק זעירות (מיקרופלסטיק) בזמן הכביסה, ואלו מגיעות לנהרות ולים, מסכנות את בעלי החיים ובסופו של דבר גם מגיעות למזון שלנו. בחלק מהמחקרים שבוצעו בעולם בנושא, נמצא שסיבי פלסטיק שמקורם בטקסטיל מהווים 35% מהמיקרו פלסטיק שבאוקיינוסים.
מרבית מותגי האופנה מבצעים שימוש תדיר בחומרים סינתטיים בשיעורים גבוהים: זארה, H&M, אסוס, אדידס, נייקי ואפילו פטגוניה — חברה שבנתה את המוניטין שלה על ערכי הקיימות. ״אנחנו רואים קשר ישיר בין העלייה של האופנה המהירה, לעלייה של הייצור והשימוש בחומרים מזהמים. החומרים האלו זולים מאוד והם מאפשרים להגביר את הייצור, בלי לחשוב לרגע על ההשלכות״, כך מוסיפה מיטל פלג מזרחי. ״אנחנו מייצרים הרבה יותר בגדים, הם לא מתכלים בשום צורה, אי אפשר למחזר אותם, ואז אנחנו מטמינים אותם באדמה או שורפים אותם. אם הטמנו פלסטיק - ייצרנו מתאן, אם שרפנו - זיהום אוויר קטלני. חלקיקי מיקרופלסטיק פוגעים במערכות האקולוגיות ובבריאות שלנו. אלו חומרים שקשה מאוד להיפטר מהם, וכשמנסים, ההשלכות של זה הן קשות. זה דבר אחד לשרוף כותנה, ואחר לשרוף פלסטיק״.
חברות אופנה רבות משחררות בשנים האחרונות הצהרות סביבתיות. רבות מהן אף חתומות על הסכם וולונטרי שהובילה אשתקד המעצבת סטלה מקארתני, לפיו חברות אופנה יגיעו ל”איפוס פחמני” עד 2050. הן לא מספרות לצרכנים שלא מדובר בגמילה מהדלקים שמניעים את המשבר האקלימי, שכן הנפט נמצא ממש בתוך הבגדים, ומעמיקות את התלות בתעשיית הנפט. מנגד, הן מספרות לצרכנים על “מיחזור” הבגד, עניין שכיום הוא כמעט בלתי אפשרי. מרבית הבגדים מיוצרים מתערובת של סיבים מחומרים שונים, אותם לא ניתן להפריד. בכך, מתגאה למשל H&M במיחזור של 5% מהבגדים המוחזרים אליה - כמות זניחה ביחס לכמויות הבגדים הנזרקים. נפח הטקסטיל במטמנות בארה"ב כמעט הוכפל במהלך שני העשורים האחרונים. בכל העולם, בכל שנייה משאית בגדים נשרפת או נשלחת למזבלה.
האם בגד מחומרים “ממוחזרים” הוא מקור לנחמה? לפי פלג מזרחי ״אנחנו יודעים לומר שפחות מ־1% מהבגדים שאנחנו מעבירים למיחזור, אכן מתמחזרים. זה משמר את הבעיה: גם של ייצור יתר, וגם של השלכה לפח של הרבה מאוד חומרים. להציג מראית עין של חומרים ממוחזרים זה לא משנה את תרבות הצריכה.
אי אפשר לקרוא למדיניות של בזבוז וצריכת יתר ׳מדיניות ירוקה׳, גם אם היא מבוססת בחלקה על בדים שיוצרו מבקבוקים. אנחנו מכבסים בגדים מבוססי נפט, וכשהם מתחממים במכונת הכביסה, הפלסטיק מתחיל להפריש מיקרופלסטיק. זה קורה עם כל בגד מבוסס פוליאסטר, ממוחזר או לא. פוליאסטר ואליסטן הם 'הסוכר' של תעשיית האופנה. כמו שמוסיפים לאוכל סוכר, מוסיפים את החומרים האלו לבגדים כי הם מאוד מאוד זולים והופכים את הבגד גמיש יותר ונוטה פחות להתקמט. הנזק שהם עושים לכדור הארץ, דומה לנזק של הסוכר על הגוף שלנו״.
אנשים רבים אומרים לעצמם: אני קונה כמות עצומה של בגדים, אבל אני אתרום אותם בסוף השימוש.
פלג מזרחי: ״זה קשקוש גדול. אנחנו לא באמת תורמים את הבגדים. הדבר היחיד שתרומה טובה עבורו, זה לנקות את המצפון. יותר מ־70% מהבגדים שאנחנו מוציאים מהארון עושים את דרכם לאפריקה, שם מנסים למכור אותם. אחרי שאף אחד באפריקה לא קונה את זה, כי יש גבול לכמות הבגדים שהם צריכים, הם מוטמנים באדמה ונשרפים. מעבר לזיהום הסביבתי, יש הקשר חברתי כלכלי. הצפנו כלכלות באפריקה בבגדים שהם כיכול תרומה, וריסקנו להם את התעשייה המקומית. באתיופיה יותר מ־20% מהתמ"ג התבסס על תעשיית הטקסטיל, ובגלל התרומות האלו, התעשייה המקומית התרסקה כמעט לאפס. אנחנו רואים שורה של מדינות באפריקה שניסו להוציא את זה מחוץ לחוק, ואף אחת לא הצליחה, כי ארה"ב בתקופת טראמפ איימה לבטל איתן את הסכמי הסחר. אנחנו הורסים להם את הכלכלה, מזהמים להם את האדמה ומי התהום, ועוד קוראים לזה בשיא חוצפתנו 'תרומה'”.
מה הפתרון? לקנות פחות, לתעדף יד שנייה, ולא למהר להאמין לרשת אופנה שמצהירה על עצמה כ’סביבתית’. למעשה, בדיקה שנערכה לאחרונה במגזר הטקסטיל העלתה ש־39% מההצהרות עלולות להיות שקריות או מטעות. לדברי פלג מזרחי, ״כשאנחנו כבר כן מחפשים לקנות בגד חדש יש להסתמך בבחירה שלנו על גופים ניטרליים ולא על ההצהרות של חברות האופנה, שהן הצהרות לא אמינות. חשוב לזכור שגם כותנה היא חומר בעייתי. היא צורכת הרבה מאוד מים, קוטלי חרקים, מזיקה לאדמה ועוד. כשאנחנו רוצים לקנות בגד חדש, אנחנו צריכים לשאול כמה שנים הוא ישמש אותנו״.