ככה נראות בימינו יצירות מופת?
ככה נראות בימינו יצירות מופת?
״הכל, בכל מקום, בבת אחת״ ו״משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק״ הם שני סרטים חדשים ומהנים שבמרכזם חשבון נפש רפלקסיבי. הם מזכירים את יצירותיו הגדולות של צ'רלי קאופמן, אך חסרים את הברק והגאונות המאפיינים אותו
אוולין וואנג (מישל ייהו) מוזמנת למשרדי מס הכנסה להגשת דו״ח שנתי. וואנג, בת למהגרים סינים לאמריקה, מנהלת מכבסה משפחתית. היא בקושי מחזיקה ראש מעל המים, אבל מול פקידת רשות המסים (ג׳יימי לי קרטיס) היא מבינה שמדובר ביותר משומה של הכנסות והוצאות, אלא בשומה של החיים עצמם, דין וחשבון, חשבון נפש, רשימת הוצאות וההכנסות של כל הבחירות שהיא עשתה בחייה, וההבנה שבסיכומו של דבר, בכל הקשור לחייה והפוטנציאל שהיה בהם, היא נמצאת בחובות גדולים.
אבל משרדי מס ההכנסה הם הרבה יותר מזה: הם גם פורטל לממד אחר, שבו אוולין תזכה לפגוש את הגרסאות האלטרנטיביות של חייה, ואת כל מה שהיא היתה אולי יכולה להיות. כך נפתח הסרט ״הכל, בכל מקום, בבת אחת״, קומדיית אקשן אקזיסטנציאליסטית אסייתית פוסט־מודרנית רפלקסיבית קומיקסית קריקטורלית פסיכדלית שמתפקעת מרעיונות ומתפרקת מרדידות.
2 צפייה בגלריה
קייג’ מגלם ב”משקלו” דמות פיקטיבית של עצמו, ברגע הדעיכה של הקריירה שלו. הוא חושף הומור עצמי מבורך אך הסרט נותר במשקל נוצה
(צילום: Ascot Elite Entertainment Group)
חשבון נפש רפלקסיבי הוא גם מה שעושה ניק קייג׳ (ניקולס קייג׳) ב״משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק״, שבו השחקן מגלם דמות פיקטיבית של עצמו, ברגע הדעיכה של הקריירה שלו. בייאושו, וכדי להרוויח מיליון דולר הדרושים לו לתשלום חובות, הוא מסכים להשפיל את עצמו ולהגיע כאטרקציה הסלבריטאית למסיבת יום ההולדת של איל פשע ספרדי שהוא גם מעריצו הגדול ביותר. מה שהוא לא יודע זה שסוף השבוע הזה יהפוך לעלילת פשע, חטיפה ומתח שראויה להפוך לסרט בכיכובו של — ובכן — ניקולס קייג׳.
שני סרטים שמגיעים באורך פלא לבתי הקולנוע באותו סוף שבוע, ולשניהם יש פוטנציאל להפוך לסרטי פולחן, סרטים שיש מבקרים בני דור המילניום שכבר ממהרים להכתיר אותם לסרטי השנה (בפוטנציה). שני סרטים מהנים, מבדרים, שלא לוקחים את עצמם ברצינות, אבל שגם צריך לתהות בקול רם: נחמד, כיף ומבדר, אבל ככה נראים בימינו יצירות מופת? ציפינו ליותר.
את ״הכל, בכל מקום, בבת אחת״ ביימו דניאל קוואן ודניאל שיינרט (הדניאלים), שזכו בסאנדאנס עם ״איש האולר”. נקודת המוצא המחשבתית שלהם באמת משובחת: הרעיון הוא שמציאות בה יש אינסוף יקומים, יש אינסוף גרסאות שלנו, ואיכשהו דמותה של אוולין ביקום הזה היא הגרסה הכי גרועה שלה, כאילו היא קיבלה, בזו אחר זו, את כל ההחלטות הכי רעות עבורה, ופספסה הזדמנות להיות, למשל, כוכבת קולנוע ואלופת קונג־פו.
רשימת ההשפעות של הדניאלים ביצירת הסרט עצומה, אבל איכשהו נדמה שלמרות כל הרעיונות הטובים, הם לא מצליחים להיות מבריקים יותר ממושאי ההשראה שלהם, בהם האחים וושאובסקי וצ׳רלי קאופמן. כאילו שהדניאלים, ביקום רב־השכבות שהם בראו, בחרו לסרטם את היצירות הפחות טובות והפחות קוהרנטיות של מושאי הערצתם, ובחרו להכניס פנימה בעודפות מתסכלת רק את הרגעים הגחמניים ביותר שראשם האפוי הצליח להגות.
2 צפייה בגלריה
מישל ייהו ב״הכל, בכל מקום, בבת אחת״. משמאל קייג’ ב״משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק״. מלאים בבואות, בדיחות וציטוטים קולנועיים
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
גם ב״משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק״ מורגשת נוכחותו הענקית והבלתי ניתנת לחיקוי של צ׳רלי קאופמן. הסרט תפור מאותו בד שממנו יצרו קאופמן וספייק ג׳ונז את ״להיות ג׳ון מלקוביץ׳״ ואת ״אדפטיישן״, שהוא השראה ישירה, על גבול החיקוי, כי גם שם קייג׳ מגלם תפקיד כפול, וגם שם סוף הסרט כאילו נתלש מבין דפיו של תסריט אחר. אבל ״אדפטיישן״ היה סרט גאוני, מלא תובנות מבריקות על חיים, אמנות ובידור, על יצירה ועל התמוטטות עצבים. ואילו ״משקלו״ נותר סרט במשקל נוצה, מערכון חמוד שבו חושף קייג׳ הומור עצמי מבורך ובלי שום רגע של ברק בבימוי.
דבר אינו חדש כאן, מלבד חשבון הנפש שקייג׳ עושה לקריירה שלו. שני הסרטים האלה עוסקים בקולנוע עצמו ומכילים סצנות שבהן גיבוריהם רואים את עצמם כדמויות בסרט־בתוך־סרט, או שגיבוריהם הוזים את עצמם כדמות מפוצלת שכל אחת מציגה צד אחר בהם. אלה סרטים של יוצרים שכל הרפרנס היצירתי שלהם מגיע מהסרטים ולא מהחיים, הכל עבורם בדיחה, הכל העמדת פנים, הכל ציטוטים, הכל בבואות. היצירתיות מרשימה, ההומור בחלקו מצוין, אבל בשני הסרטים יש משהו אינפנטילי עד כדי תסכול.
