הקצין היהודי שפרץ את דרך בורמה והיווה השראה לאופטימוס פריים

בעקבות הטור על סגנון המנהיגות של אופטימוס פריים במוסף כלכליסט, נציגיו של הנרי אורנשטיין - מייסד עמותת "פרויקט אורנשטיין" הדואגת לניצולי שואה בישראל ויבואן הרובוטריקים לארה"ב - יצרו עימי קשר כדי להרחיב על מקורות הדמות של מנהיג הרובוטריקים.

הסיפור של אורנשטיין די מדהים: ניצול שואה שהגיע לארה"ב, רשם יותר מ-100 פטנטים, הפך למולטי-מיליונר ואלוף פוקר בינלאומי. הוא הביא, בין השאר, את צעצועי הרובוטריקים מיפן לארה"ב בשנות השבעים ומאז מקבל תגמולים עצומים על הסרטים וסדרת הטלוויזיה. ואולם, היה לו חבר ילדות - האיש היחיד שאורנשטיין ראה בו כגיבור ומודל לחיקוי - עם סיפור אפילו עוד יותר מדהים.

אז בואו לקרוא סיפור על הקצין היהודי בצבא הבריטי שהיווה השראה לדמותו של אופטימוס פריים.

אברם זילברשטין צילום: באדיבות משפחת זילברשטין

הנרי נולד בהרוביישוב, דרום מזרח פולין ב-1923. הקהילה היהודית באזור היתה די גדולה.

כמה שנים לפני, באותו מקום, נולד גם אברם זילברשטין, שכבר בתור ילד גילה חוש טכני מפותח ביותר (בגיל 7, לפי הסיפורים, כבר ידע לפרק ולהרכיב דברים וגם לשים פרסות על סוסים).

ב-1934 המוקדמות עזב את פולין כדי ללמוד ארכיטקטורה בטכניון בחיפה. זילברשטין הצעיר רצה בכלל להיות צייר וללמוד בפריז אבל אבא שלו, ציוני, התעקש שיגיע לארץ ויתרום לבנייתה. וכך היה.

אחרי תקופה קצרה יחסית, ובגלל הקשיים הכספיים של הקהילה בפולין בעקבות התנכלויות של הרשויות נגד יהודים - זילברשטין עזב את הלימודים והתחיל לעבוד כפועל בניין בתל אביב (כולל בניית קופת חולים ברחוב זמנהוף), כשאת רוב ההכנסות הוא שלח למשפחתו בהרוביישוב.

ב-1936, בעקבות קשיים בתחום הבנייה בישראל תחת הכיבוש הבריטי, זילברשטין עבר לעבוד במוסך - וגם שם, בזכות החוש הטכני שלו - הצטיין בתיקון רכבים. בזכות זאת, פנה אליו נציג של צ'ארלס אורד וינגייט, "הידיד". זילברשטין למד אנגלית והפך לחייל ביחידות הלילה המיוחדות של וינגייט. הוא השתתף בעשרות פעולות נגד חמושים ערבים בצפון הארץ.

כשהתחילה מלחמת העולם השנייה והגרמנים כבשו את פולין, זילברשטין שמע ברדיו הבריטי שהרוביישוב נכבשה על ידי הנאצים. הוא לא ידע מה עלה בגורלם של חבריו ובני משפחתו. הוא הגיע לבסיס צריפין ושם התחנן להצטרף לצבא הבריטי וללכת להילחם נגד הנאצים בפולין. "זאת המלחמה שלי", הסביר להם. הבריטים, בזמנו, לא ממש גייסו יהודים לצבא אבל בזכות העובדה שהיה מכונאי רכב גייסו אותו לטיפול ברכבי הספקה. הוא התקדם במהרה והיה למפקד של 70 חיילים בריטים.

ואולם, לאחר שהבין כי עם היחידה הזאת לא יגיע לחזית, הוא ביקש העברה ליחידת החפרים AMPC 401 - יחידה של הצבא הבריטי עם רוב ערבי ומעט יהודים. בגלל הרקע והניסיון שלו התקבל ליחידה ושט עימה מחיפה לצרפת. התפקיד הראשון של היחידה ושל זילברשטין היה לבנות מסילות ברזל לכיוון החזית עם הגרמנים. אתם בטח יודעים מה קרה אחרי: הגרמנים פרצו את קו מז'ינו ודחפו את כל החיילים הבריטים לסן מלו שלחוף תעלת לה-מנש. זילברשטין מצא את עצמו בצרפת - לכוד על ידי הגרמנים ביחד עם יותר מ-330 אלף חיילים בריטים וצרפתים. כמו רבים מהחיילים על החוף בדנקרק, זילברשטין ניצל על ידי אזרח בריטי וסירת הפחם הקטנה שלו. הוא נחת איתו בסאות'המפטון ואז, במשך שבעה חודשים רצופים, עסק בפינוי, חילוץ וסיוע בלונדון שסבלה מהבליץ הגרמני.

שבעה חודשים של עבודות בלונדון הסתיימו בכך שזילברשטין נשלח באוניה מסביב ליבשת אפריקה למצרים ומשם לחזית בצפון אפריקה - שם, השתתף בפשיטות קומנדו על הצבא של ארווין רומל, עד שיום אחד היכה מפקד אירי על הערות אנטישמיות שלו.

בעקבות האירוע, שהוביל למשפט בו זילברשטין הרשים את שופטי הצבא הבריטי בנימוקיו מדוע פוצץ את האירי האנטישמי, נשלח חזרה לפלסטינה לקורס קצינים. אחרי הקורס, חזר לצפון אפריקה כדי לסייע במאמץ בקרבות טוברוק ואל-עלמיין המפורסמים. הוא כבר היה קצין בפלוגת התובלה 178 ולמרות שהרכבים ניזוקו בצורה קשה, היה אחד מהאחראים לכך שהאספקה הבריטית המשיכה - ועל כך קיבל את דרגת הקפטן וגם מדליה מפילדמרשל ברנרד לוֹ מונטגומרי האגדי.

אם כל זה לא מספיק לכם כדי להבין שמדובר בסוג של רמבו ציוני, הוא חזר לאירופה דרך מלטה כדי לפלוש לאיטליה ביחד עם הבריגדה היהודית ולעלות צפונה עד הולנד.

זילברשטין סוף סוף הגיע לאן שרצה: חזרה לאירופה מתוך הבנה שהוא חייב לעזור לכל היהודים ששרדו את השואה. הוא בעצמו מעיד: "גנבתי 34 משאיות מיחידה הולנדית, צבעתי אותן בצבעי הצבא הבריטי, וצירפתי אותם כפלוגה חמישית ליחידה. שיירות נסעו להביא יהודים (מן המחנות בצפון אירופה לנמלי הים התיכון), ושיירות אחרות נסעו לאספקה בריטית... סיפקתי שמיכות, עצים להקמת מיטות, כל ציוד שנדרש ומזון לפליטים. הובלנו משאיות ריקות עם מדים של צבא, הלבשנו את הפליטים והוצאנו אותם כחיילים, כשיירות של הצבא, עם המעבר (לשטח האזרחי) החליפו את המדים למדי פועלים לתיקון כבישים. הגענו לכל מחנה בגרמניה (ולקחנו אותם לנמלים בים התיכון, שם עלו על ספינות בדרך לפלסטינה)".

קשה להעריך כמה יהודים זילברשטין שחרר אבל הסיפור של מציאת אחיו חיים וחברו הנרי אורנשטיין, גם הוא משהו מאיזה סרט שעוד צריך לעשות.

זילברשטין לקח נהג וג'יפ, דרש מהמודיעין הבריטי שיסמנו לו על המפה את כל מחנות ההשמדה והעבודה של הנאצים ויצא למסע בין 67 מחנות. עם הג'יפ שעליו מגן דויד, נסע מייג'ור זילברשטין בין המחנות בחיפוש אחר אחיו הצעיר, חיים. "נכנסתי למחנה עם ג'יפ עליו מגן דויד וכולם צעקו 'אל תגעו בו, יש לנו טיפוס, אל תגעו בו!' ואז אני נעמד על הג'יפ ובחורה אחת צועקת 'אתה אברם זילברשטין!' היא למדה איתי והכירה אותי. לא הכרתי אותה כי היא היתה שלד". הבחורה סיפרה לו שהוריו נרצחו בהרוביישוב ושאחיו, חיימה, נשלח למחנה עבודה, שרד, ונשלח למחנה בדרום גרמניה.

אחרי שבועיים שבהם עבר מחנה-מחנה, הגיעו הנהג וזילברשטין למחנה ה-63, דרומה למינכן ב-1 בלילה. השומרים אמרו לו שאת היהודים שיכנו בעיירה בדרום מינכן. הוא נסע לעירייה ואחרי בירור קצר מצא את אחיו. "נפגשנו, התחבקנו בלי להוציא מילה, ואז מצאתי את עצמי על הרצפה", סיפר. "בבוקר הייתי במיטה ואחי יושב על ידי. גרמניה אחרי המלחמה נראתה אז כמו תחנת רכבת ענקית. קבוצות של 30-40-50 אנשים, התאחדו עם קבוצות לפי המוצא שלהם - צ'כים, פולנים, אוקראינים, תחנת רכבת עצומה. הגדולה בעולם. ושם מצאתי את אחי".

עם אחיו היה אורנשטיין. אחיו נשאר איתו ועם הבריגדה במשך חודשים, ואז הוא שלח אותו לארץ כ"חבר בריגדה" שיוצא לחופשה - היה חבר בריגדה, שוויתר על החופשה והעניק את השם שלו לאח של זילברשטין כדי שיוכל להיכנס לישראל. אורנשטיין לעומתו נסע לארה"ב על ספינת הצי האמריקאית USS Fletcher.

אברהם ושרה זילברשטיין והנרי וסוזי אורנשטיין צילום: באדיבות משפחת זילברשטין

לאחר המלחמה חזר זילברשטין ארצה וקיבל תפקיד במוסך של "דן" אבל עד מהרה הצטרף לפלמ"ח ("הדבר הכי מבורדק בעולם" לפי זילברשטין), וקיבל תפקידים שעירבו הסעות לוחמים, טירונים וגם פליטים לאימונים. עם תחילת מלחמת העצמאות גויס על ידי דוד בן גוריון לסייע באירגון השיירות לירושלים. לאחר תדריך אישי של בן גוריון, זילברשטין מילא תפקיד חשוב באיתור ופתיחת דרך בורמה המפורסמת. הוא גם היה אחראי לבניית 3,000 משאיות צבאיות שהגיעו מארה"ב. הן הגיעו כמשאיות חקלאיות והוא המיר אותן לתפקוד צבאי.

מספר שנים אחרי מלחמת העצמאות, זילברשטין קיבל על עצמו, במצוות בן גוריון, את המשימה של הקמת רשת הסדנאות של משרד הביטחון. אחר כך עבר לחברת ביטוח ציון וגר עם אישתו שרה באפקה, תל אביב - עד מותו במרץ 2019, חודש לפני יום הולדתו ה-105.

אורנשטיין, 98, הוא מיליונר, חבר בהיכל התהילה של הפוקר ובהיכל התהילה של המשקיעים מניו ג'רזי, הוא תורם ותרם מיליונים לעמותות בישראל ובראשן "פרויקט אורנשטיין" המנוהל על-ידי יונית, בתו של זילברשטין; הוא הביא את הרובוטריקים לעולם המערבי כולו, ואפילו כתב ספר על חברו ומצילו מייג'ור זילברשטין Abram – The Life of an Israeli Patriot.

"חברות זה כמו בטון" הסביר זילברשטין. "לוקחים זיפזיף, חצץ, מלט ומים, מערבבים את זה, וזה נהפך לגוש שקשה אחרי זה לשבור".

קשה שלא לחשוב שאופטימוס פריים, המנהיג הדגול של הרובוטריקים, מבוסס במקצת על האישיות והסיפור המדהים של זילברשטין – הלוחם, האמן, המוסכניק, נהג המשאית - שהיה בכל צומת מרכזי של מלחמת העולם השנייה, שיחק תפקיד חשוב במלחמת העצמאות ושלח מאות יהודים לישראל - והכל מתוך אידיאולוגיה דמוקרטית וציונית.

זה גיבור שהיה באמת. גיבור ציוני אמיתי וערכי שהסיפור שלו צריך להופיע בגליונות יום העצמאות.