דעה
בעקבות המקרה של איציק סעידיאן: איך מטפלים בספורט בנפגעי פוסט-טראומה?
המועדונים שמודעים לחשיבות הענקת טיפול נפשי לספורטאים שנפצעו כדי לשקמם, הם הארגונים החכמים והיעילים, הם גם הארגונים המוצלחים יותר. גופים אחרים צריכים ללמוד מהם
ספורטאים ששוברים את הרגל, קורעים את הרצועה הצולבת או נפצעים קשה בצורה אחרת תמיד מדווחים שהבעיה הכי קשה בשיקום היא בעיה מנטלית. "הרגל בסדר אבל הראש לא חוזר לאותו מקום", אומר כדורגלן ישראלי שנפצע ונעדר יותר משנה מהמגרשים. "פתאום אתה לא סומך על הגוף שלך, משהו שנתן לך הכל", הסבירה אתלטית ישראלית שסבלה מכמה פציעות.
פסיכולוגים שמתמחים בספורט התריעו כבר בתחילת העשור שעבר על כך שספורטאים שנפצעו קשה סובלים מהפרעות פוסט-טראומטיות. לעיתים, בגלל בעיות נפשיות או אירועי עבר לפני הפציעה, ההפרעה הזו מורכבת יותר. כל התסמינים לכך שם: הפרעות שינה, סיוטים, דיכאון, כעס, שינוי אישיותי והתקפי זעם.
הטיפול בבעיות הנפשיות חשוב יותר מהטיפול בפגיעות בגוף. הגוף יכול להשתקם ב-99.99%, אבל הצורה שבה תתמודד הנפש היא שתקבע אם הספורטאי יחזור למה שהיה פעם. לעיתים טיפול נפשי בספורטאים יקבע אם הספורטאי בכלל יחזור למגרשים.
המועדונים שמבינים זאת ומטפלים בפגיעה הנפשית כמו שהם מטפלים בפגיעה הגופנית הם הארגונים החכמים והיעילים, הם גם הארגונים המוצלחים יותר.
אמש, איציק סעידיאן, לוחם צוק איתן, נכה צה"ל, הסובל מפוסט טראומה, הצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום בפ"ת, הוא פונה במצב קשה לבית החולים שיבא כשהוא סובל מכוויות קשות. הוא נתקל בקשיים בטיפול כי לא האמינו לסבל שלו. חבריו מאשימים את התנהלות אגף השיקום.
משמאל: איציק סעידיאן לוחם צה"ל שסובל מפוסט-טראומה והצית את עצמו עם זיו שילון צילום: עידו איז'ק
ירון פורטר, חברו של סעידיאן, אמר הבוקר לקלמן ליבסקינד ומואב ורדי ברדיו כאן: "איציק סחב את הפוסט טראומה מסג'אעייה. הוא הלום קרב קשה. הוא סבל מסיוטים קשים, אפשר לראות כל מיני רמות של פוסט-טראומה, הוא היה מאוד מופנם ושקט. הוא מאוד סבל. יש סיוטים בלילה, השינה היא לא באמת שינה. אתה חוזר לרוב לקרב, אתה סוג של מת מהלך אחרי לילה כזה. יש התקפי זעם, עצבים, חוסר ריכוז, בכי מתפרץ. אני מאשים את אגף השיקום באופן ישיר במה שקרה... אם הוא עם בעיות נפשיות – למה שלחתם אותו לעזה? מי מחליט מה נגרם ממה? הוא איבד את החברים שלו. אתה צריך להוכיח שאתה לא שקרן, הוא כל פעם נדחה, הביאו אותו לקצה. הכתובת היתה כתובה בדם על הקיר".
ההיסטוריה מלאה במדינות שלא הצליחו להתאושש מטראומה של מלחמה בגלל שלא עברו שיקום ולא טיפלו באזרחים שהיו חיילים, שמביאים את הטראומה שלהם לחברה כולה. כשזה קורה רואים תופעות חברתיות קשות כגון: אלימות יומיומית - חברתית, משפחתית, במקומות עבודה, התאבדויות, מספר חסרי הבית גדל, התחזקות גורמים פוליטיים קיצוניים ועוד.
הסיפור של סעידיאן, בערב יום הזיכרון 2021, הוא תזכורת כואבת שישראל היא מדינה כזו שבה חיילים לשעבר שסובלים מבעיות נפשיות שנובעות מהשירות שלהם, לא מקבלים את הטיפול הראוי - את המעטפת הנפשית שתסייע להם לחזור למה שהיו לפני.
בספורט, קבוצות לא יעילות מפסידות ולעיתים פושטות רגל. בחיים עצמם זה מוביל לפוסט- טראומה לאומית שלכולנו יהיה קשה להתמודד איתה.
