מבלו בנד עד קוטג': הדרך להכניע את הצרכנים

בדומה לשיעורי הרווחיות של תנובה בקוטג' שנחשפו בעקבות תביעה ייצוגית, גם שיעורי הרווחיות של יוניליוור במרגרינה בלו בנד מספרים את אותו סיפור. מונופולים שפועלים בשווקים לא תחרותיים, לא מהססים לנצל את כוח השוק שלהם כדי לגבות מחירים שאינם בהכרח הוגנים. רק כי אפשר ולצרכנים אין בעצם חלופה. 

נתוני בלו בנד מאששים את התזה. בין השנים 2012-2011, כשהדי ההפגנות ורעשי המגפונים מרחוב רוטשילד בתל אביב עדיין הלמו באוזני מנהלי יוניליוור, הם לא העזו לעלות מחירים, כנראה מחשש מפגיעה בתדמית החברה או מחרם צרכנים. אבל כשחלפו השנים, במונופולים כמו יוניליוור סברו שהציבור התעייף או התייאש, והמחירים חזרו לעלות. ובלי שום מתאם לשינוי בעלויות הייצור, אפילו להפך. העלויות ירדו, אבל המחיר עלה.  

השופטת אסתר שטמר. פסקה בקוטג'

וזהו ההבדל בין קפיטליזם חזירי לשוק חופשי. שתי גישות שבעלי אינטרסים כלכליים מובהקים, כמו מנהלי מונופולים, הקפידו במהלך השנים לטשטש את הגבול ביניהן, עד שהציבור מקבל בהכנעה ובאדישות כל עליית מחירים. גם אם היא לא ריאלית. גם אם היא מבוצעת בשוק לא תחרותי. גם אם היא רק תולדה של כשל שוק.

על גישת הקפיטליזם החזירי התאפשר ללמוד בעבר מעדות נדירה בבית משפט של סגן נשיא קוקה קולה ישראל, יואב נחשון. "בשוק הקולה אין מחיר לא הוגן, עובדה שקונים", העיד נחשון במסגרת תביעה נגד החברה, ששולטת בלמעלה מ־80% משוק הקולה. ובמילים פשוטות: אני אגבה כמה שרק בא לי.

הטענה שובת לב על פניו. יקר לכם? אל תשתו קולה. אל תאכלו קוטג'. אל תמרחו מרגרינה. אלא שהטענה הזאת מתעלמת בגסות מכל מה שעומד בבסיס שוק חופשי – תחרות אמיתית והוגנות. לכל אדם וחברה יש זכות מלאה לנסות להתעשר, זה הרי המנוע של הכלכלה. אבל יש גבול.

זה ממש לא עניין מוסרי או ערכי. בתי המשפט פירשו כך בדיוק את חוק התחרות. מונופול שמנצל את כוחו כדי לגבות מחיר מופרז, כך נקבע בתביעות הקוטג' והקולה, עובר על החוק. מה שנשאר הוא לקבוע אם המחיר היה מופרז או לא. וזה כבר דיון אחר — איך קובעים, דיון שרשות התחרות תחת הממונה הנוכחית, עו"ד מיכל הלפרין, התעקשה בכל שנותיה לברוח ממנו ממניעים אידיאולוגיים.

רק שלבתי המשפט, כמו שכתב בעבר שופט בית המשפט העליון עופר גרוסקופף, וכמו שפסקה בעבר השופטת אסתר שטמר בתיק הקוטג', אין שום כוונה לתת לנושא הזה להתמסמס. מזלנו.