התעוררו, מצבן של המחלקות הפנימיות הולך ומחמיר

זה זמן רב שהאיגוד לרפואה פנימית מנסה לשכנע את הממשלה והציבור, שמצב המחלקות הפנימיות בבתי החולים בכי רע ומידרדר משנה לשנה, בגלל הזנחה פושעת מצד ממשלות ישראל לדורותיהן. ברור לכל, שאשפוזי ה"זקנה בפרוזדור", במדינה נאורה כמו ישראל, אינם נסבלים. ברור גם, שתפוסה כרונית של 130% ויותר, במחלקות פנימיות, היא עוולה הגובה מחיר בחיי אדם.

אלא שזהו רק קצה הקרחון. המצב הכללי עוד הרבה יותר חמור. תוספת של מיטות רבות למחלקות לבדה, רחוקה מלפתור את הבעיה, משום שגם התקינה לצוות ביחס למיטות אשפוז מעוותת בצורה קיצונית.

התקינה הנוכחית לא השתנתה מאז 1976, למרות שינויים דרמטיים שחלו הן בתחום הרפואה, והן בפרופיל החולים המאושפזים במחלקות הפנימיות מאז 1976. ברור לכל בר דעת, שהצוות הנחוץ לתקנון מיטת אשפוז צריך להיקבע לפי סוג החולה וצרכיו, ולא רק באופן טכני, פר מדד "מיטה" פיזית. ההשוואה המתבקשת היא לכך שאין דמיון בין הצוות הנדרש לתקנון מיטת אשפוז במחלקת עור, לבין תקנון מיטה במחלקה לטיפול נמרץ.

הבה נבדוק כמה מהשינויים שהתרחשו בחולים המאושפזים במחלקות פנימיות מאז 1976. 

חולה במסדרון. רק קצה הקרחון צילום: גדי קבלו

עליתי ארצה מארה"ב בשנת 1974, והצטרפתי לסורוקה. משך האשפוז הממוצע במחלקות הפנימיות נע אז סביב עשרה ימים. כיום, משך האשפוז הממוצע בסורוקה אורך בסביבות שלושה ימים. מה השתנה בארבעים וחמש השנים שחלפו מאז? אילו ימי אשפוז קוצצו?

מדובר בקיצוץ משך האשפוז של החולים בימים שמוקדשים להתאוששות, בהם הטיפול הנדרש מינימלי יחסית. מה שבטוח הוא, ששלושת הימים שנשארו הם הקשים והמאתגרים, המאומצים ומלאי המתח מצד הצוות במחלקות.  

ב-1976, במיטה אחת, התרחשה קבלה אחת לאשפוז ושחרור אחד במשך עשרה ימים. היום, על אותה המיטה, יהיו שלוש קבלות, שלושה ימי טיפול פעיל ושלושה שחרורים. העומס על הצוות הרפואי רב יותר עקב התחלופה. עם זאת, התקן נותר כשהיה בשנת 1976, כאילו צרכי הטיפול קפאו במרוצת השנים שחלפו.

ומה השתנה בסוג החולים, בסוג הפעולות הרפואיות ובהיקפן?

צוות רופאים בסורוקה פרסם מחקר בו השווה 100 אשפוזים במחלקה פנימית בשנת 1973 ל-100 אשפוזים 14 שנים מאוחר יותר, בשנת 1987. מסתבר, שתוך פרק זמן של פחות מעשור וחצי, כמעט הוכפל מספר האבחנות לחולה; גיל החולים עלה ב-7 שנים; מספר הצילומים המבוצעים לכל חולה הוכפל; מספר הפעולות החודרניות עלה פי 5; ומספר הימים בהם החולים היו זקוקים לעירויים עלה פי 5 גם הוא.

החולים היו יותר מבוגרים ויותר חולים, והזדקקו ליותר פעולות אבחנתיות וטיפוליות. אין הרי להשוות חולה בן 35, המגיע עם דלקת ריאות, לחולה בן 70 עם אותה אבחנה. סביר להניח שהחולה המבוגר סובל מעוד מחלות הזקוקות בו זמנית לתשומת לב ולאיזון, כמו: סוכרת, מחלת לב, יתר לחץ דם וכדומה. קיימות אינטראקציות בין התרופות השונות, המחייבות תשומות זמן לחשיבה ולמעקב, ועוד.

בנוסף, השלכות כישלון זה אינן חלות רק על המטופלים. המצב העגום גורם לבריחת רבים מהמוחות הטובים שבין הרופאים והאחיות, שפעם נמשכו לעסוק ברפואה פנימית. רבים חשים שלא ניתן להתמודד בצורה נאותה עם המטופלים ולאפשר להם את הטיפול המיטבי, בתנאי העבודה הקשים במחלקות הפנימיות.

הציבור והממשלה חייבים להתעורר, כי בנפשנו הוא. 

פרופ' שמעון גליק הוא פרופ' אמריטוס לרפואה פנימית באוניברסיטת בן גוריון, הקים וניהל מחלקה לרפואה פנימית בסורוקה, ממייסדי הפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן גוריון ולשעבר הדיקאן שלה