חשיבה מחדש על ניהול משאבי החברה האנושית

נושא מיסוי ההון בצורותיו השונות נמצא בכותרות בשנים האחרונות, ואין פלא על כך. בעשורים האחרונים, כתוצאה מתהליכי הגלובליזציה והפיננסיאליזציה, היקף ההון המרוכז בידיהם של מעטים צמח למימדים חסרי תקדים בהיסטוריה של הדמוקרטיות הליברליות.

המתנגדים למיסוי הון ועושר גורסים כי מיסוי הון אינו צודק, אינו הוגן ואינו יעיל. הנכסים שמחזיק אדם הם בבעלותו הפרטית, וזכויות הקניין שיש לו על הנכסים, אותם צבר כחוק, מקנות לו את הסמכות להעבירם לצאצאיו עם מותו. תפיסה זו מתבססת על דימוי פשוט - אולי פשטני - של האופן בו מתפקדת הכלכלה הקפיטליסטית. לפי תפיסה זו, העושר שצברנו הוא בבעלותנו משום שצברנו באמצעות עבודה או השקעה.

כסף צילום: שאטרסטוק

מושג הבעלות והרעיון של זכויות הקניין השתנו לאורך ההיסטוריה. בכל פעם שהמערכת הכלכלית עוברת שינוי דרמטי, התשתית החוקתית המאפשרת אותה עוברת שינוי ועדכון. ייתכן שאנחנו חיים בעידן שבו עלינו לחשוב מחדש את מושג הבעלות וזכויות הקניין.

המשברים הפיננסיים האחרונים הוכיחו לנו שכאשר אתה עסק פיננסי גדול מספיק, אתה אומנם מוסד פרטי מבחינה פורמלית, אבל ציבורי מבחינה תפקודית. לכן, העסק הפרטי שיש לו מעמד כלכלי-אסטרטגי הופך להיות בעל מעמד "ציבורי" והוא זוכה להטבות שונות מכספי הציבור ככזה. משמעות הדבר היא, שכאשר אנחנו חושבים על ההון המרוכז בידיהם של מעטים אנחנו צריכים לדמיין נכסים בעלי מעמד היברידי: פרטיים מבחינה פורמלית, אבל ציבוריים מבחינת התפקוד הכלכלי שלהם.

התמיכה במיסוי עושר מתמקדת בבעיית האי-שוויון. בשם השאיפה לצדק חברתי מוצגת הדרישה לחלוקה מחדש של העושר באמצעות צורות שונות של מיסוי ההון. אולם בעיית האי-שוויון אינה הבעיה העיקרית שיוצרת ריכוזיות הנכסים של החברה האנושית בידיהם של מעטים. ריכוזיות ההון יוצרת שתי בעיות נוספות: היא הופכת את המשחק הקפיטליסטי לבלתי-הוגן, והיא מעבירה את השליטה על עתידה של האנושות לידיהם של מעטים.

ריכוזיות ההון פוגעת בהוגנות של חוקי המשחק הקפיטליסטים, כתוצאה מהמעמד האסטרטגי של התאגידים הגדולים. צבירת ההון חסרת התקדים בעידן הנוכחי, היא תוצאה של תהליכי הפיננסיאליצזיה הגלובלית שהתרחשו בשנות השמונים בעקבות הכרעה של ממשלות בנסיבות נתונות. בדומה למוסדות פיננסיים פרטיים, אשר צברו את הונם ואת עוצמתם הכלכלית על בסיס כללים רגולטוריים המקנים להם מעמד מיוחד והגנות שונות, כך גם העסקים הגדולים בתחומם. באותה מידה שהמדינה כופה כללים רגולטוריים על בנקים, הפוגעים בזכויות הקניין (לכאורה) שלהם, כך ניתן להצדיק צורות של רגולציה על נכנסים ריכוזיים.

השליטה עברה לידיהם של מעטים

הריכוזיות חסרת התקדים של ההון, פוגעת בעתידה של החברה האנושית משום שהיא מעבירה את השליטה על המשאבים האנושיים לידיהם של מעטים, הפועלים משיקולי רווח קצרי טווח. הבעיה כאן אינה אי-שוויון לכשעצמו, אלא העובדה שבמבנה הנוכחי, הקצאת ההשקעות נעשית ברובה על-ידי קבוצה קטנה של בני אדם, והיא מצמצמת את היכולת החברה האנושית כולה להשפיע ולעצב את עתידה. אם רוב הנכסים מנוהלים על-ידי מעט מאוד אנשים, המשמעות של המערכת הפוליטית הדמוקרטית מצטמצמת.

בשורה התחתונה, עלינו להפסיק לחשוב על בעיית הריכוזיות של ההון דרך הפרספקטיבה של "למה לו יש ולי אין?" ולאמץ את הפרספקטיבה של אופן ניהול המשאבים האנושיים. בתנאים הנוכחיים, אופן הניהול של המשאבים האנושיים דורש עדכון, משום שתהליכי הגלובליזציה והפיננסיאליזציה הביאו למצב שבו מעט מאוד אנשים מחזיקים בעוצמה כלכלית פוליטית, שאיש לא התכוון לתת להם אותה.

מיסוי ההון, על צורותיו השונות, אם כן, הוא רק מרכיב אחד בתמהיל של אמצעים נדרשים לשיפור יכולתה של החברה האנושית לעצב את עתידה. בנוסף למיסוי ישיר של ההון הועלו הצעות נוספות, אשר תכלית כולן היא לשפר את יכולתן של מדינות, כנציגות של האינטרס ארוך הטווח של החברה האנושית, להשפיע על השימושים בנכסים. אמצעים אלו כוללים הגברת הרגולציה על המגזר הפיננסי, ובפרט על תנועות הון בינלאומיות, פירוק תאגידים גדולים באמצעות חקיקה מתאימה, הקמה של בנקים להשקעות הפועלים לקידום השקעות על-פי קריטריונים פיתוחיים ארוכי טווח, במימון ציבורי ופרטי.

בכל אחד מתחומים אלו, ניתן לראות ניצנים של שינוי, אם זה בקרב הדרג הפוליטי, בקרב כלכלנים או בהתארגנויות של מיזמים אזרחיים. במוקדם או במאוחר, אימוץ האמצעים הללו יהפוך לנורמה מקובלת.