יום האישה בתרבות: 8 נשים שהפליאו לעשות בשנה החולפת

קולנוע

רותי פרי־בר. בת 39

"חסרים המון סרטי נשים, למה שאספר על גבר"

במשך שנים עבדה רותי פרי־בר על סרטה "אסיה". היא כבר גייסה כסף לסרט, עמדה לצאת לצילומים ואז גילתה שהיא בהריון. חברת ההפקה פנתה לכל חברת ביטוח בישראל ואף אחת מהן לא הסכימה לבטח הפקה עם במאית בהריון. מין עניין קטן כזה ששום במאי גבר לא נאלץ להתמודד אתו. אז עשיית הסרט נדחתה בשנה ובזמן העריכה נולדה לה עוד תינוקת. למרות המגבלה המגדרית של חברת הביטוח, ושני תינוקות על הידיים, השלימה פרי־בר סרט שזכה בשלושה פרסי טרייבקה (כולל פרס נורה אפרון לבמאית פורצת דרך), בשנת הקורונה המוזרה הזאת, ועוד תשעה פרסי אופיר, כולל פרס הסרט העלילתי הטוב.

את "אסיה", המתאר את הדרך של בת ואם (שירה האס ואלונה איב) להתקרב ולמצוא משמעות בצל המחלה של הבת, עשתה עם צוות שכמעט כולו נשי.

הפרויקט הבא שלה מוכן. "התסריט גמור. עכשיו מנסים לגייס תקציב", היא אומרת. גם הפעם הוא יהיה על נשים וייעשה בידי נשים. "קשה לי להאמין שאי פעם אכתוב תסריט מנקודת מבט של גבר", היא אומרת. "יהיה לי תמיד קל יותר לכתוב כאשה. חסרים כל כך הרבה סרטים על נשים, שאין סיבה שאספר דווקא סיפור של גבר. גם הצוות כנראה יהיה בעיקר נשי. זאת בחירה מודעת שלי. החוויה של העבודה וגם התודעה משתנים כשיש נשים על הסט. בנוסף זה מפחית משמעותית את החשש להטרדות מיניות וגם פחות מסבירים לך דברים שאת כבר יודעת".

רותה קופפר

יסמין מועלם. בת 25

"להיות כמה שיותר אני, ולא לפחד מכלום"

צילום: רותם לבל

בדיוק לפני שנה יצא אלבום הבכורה של יסמין מועלם "אריה". את מופע ההשקה שתוכנן למרץ החליף הסגר הראשון ושנת הפריצה שלה, בה כפי הנראה היתה כובשת כל במה ופסטיבל בארץ, התרחשה בעיקר בפלטפורמות הדיגיטליות. מועלם היא מסוג היוצרות שמבליחות אחת לכמה שנים ומביאות איתן משהו רענן, אחר, מסקרן, מדויק, נעים לאוזן, תופס את הלב. היא גדלה בבית מוזיקלי וההשפעות המגוונות באות לידי ביטוי בשירים שלה. תחת הקול המתקתק משוטטת יצירתה בין ז'אנרים שונים, בהם פופ, אר־נ־בי וראפ. היא יודעת לספר סיפור ולעטוף אותו בהפקה מוזיקלית משובחת, מ"מסיבה" שיצרה עם המוזיקאי שקל, מעין המנון נשי בועט, עם המשפט הפותח "למה שאתה תגיד לי איך עושים את זה נכון", דרך "כמה מתוק" ועד לגרסת הכיסוי שלה עם טונה ל"אור הירח" של אביב גפן.

"השנה האחרונה היתה ברכה ענקית, ועם כל הקשיים היא בעיקר באה לחדד אצלי את הכוונות: איך אני ניגשת ליצירה ואיזו אמנית אני רוצה להיות. כרגע התשובה היא להיות כמה שיותר אני שאפשר ולא לפחד מכלום. לזכור שמוזיקה זה עניין של שמחה, וזהו".

מאיה נחום שחל

עלמה קרבט שמש. בת 23

"לעורר את פוטנציאל התנועה בכולנו"

צילום: אסקף

אלה לא רק יכולות התנועה והקצב, יש משהו בעיניים של הרקדנית והיוצרת עלמה קרבט שמש שכובש מהרגע הראשון. קרבט שמש (בתם של המפיק המוזיקלי חיים שמש ואשת יחסי הציבור מאיה קרבט) שרוקדת באנסמבל בת שבע, היא שילוב של תום בוי עם נשיות, עדינות ופראות. כשהיא על הבמה יש משהו שמושך אליה, מזכיר את הכריזמה שיש לאייר אלעזרא ושרון אייל. במסגרת הלהקה היא רוקדת ב"כמויות", "דקה דאנס", "דה לוק/ג'ורג' וזלמן" ו"גירלנדה" של נועה צוק ואוהד פישוף שלא הספיק להגיע מחדר החזרות לבמה בעקבות הקורונה. השנה גם שחררה שתי עבודות אונליין המשלבות בין מחול וקולנוע, שם בא לידי ביטוי גם הצד של היוצרת: Sepia ו־In Between. "כרקדנית ויוצרת צעירה אני מחפשת לעורר בעזרת הדמיון את הפוטנציאל החבוי לתנועה שקיים בתוכנו, ולחזק את הקשר הבלתי נמנע בין האדם לבין התנועה שנושאת את גופו והופכת אותו להיות מי שהוא. מחול עבורי זה דבר מרגש בפשטותו: הדימוי שהגוף יוצר בחלל בעזרת תנועה. אלו איכויות שטמונות בנו: לכולנו יש גוף, כולנו משתמשים בתנועה ולכולנו יש יכולת לדמיין".

מאיה נחום שחל

נטע רוט. בת 19.5

"התחלתי לשחק כי רציתי להיות המלט, לא אופליה"

צילום: Isaiah Fainberg

ההצגה "מי כמוני" שיצרו רועי חן ואילאיל סמל בתיאטרון גשר לפני כשנה מעניקה הצצה למחלקה סגורה של בני נוער במחלקה לרפואת הנפש. בין חמשת השחקנים הצעירים המגלמים אותם בולטת נטע רוט בתפקיד אלמה, נערה עם הפרעה דו־קוטבית, שנותנת תצוגת משחק מרהיבה ומהפנטת. רוט (נכדתם של שולמית ויוסף טומי לפיד) עשויה מחומרים שהתיאטרון צמא אליהם: היא מדויקת, מגוונת, מרגשת, עמוקה, מצחיקה ויכולה לגלם קשת של דמויות וז'אנרים. מסוג השחקניות שתמיד יתאימו את עצמן לסביבה הדרמטית או הקומית. היא עוד לא בת 20 ורק השנה הספיקה לשחק בסדרות "לבד בבית" ו"פלמ"ח”, ולהצטלם לסרטו החדש של אבי נשר "תמונת ניצחון". כבר בתיכון כתבה עם שותפה ליצירה ניר כנען מיני־מחזמר "שני אלה" על שני בני נוער המתמודדים עם בעיות שונות במערכת החינוך: הוא מחונן והיא עם בעיות קשב וריכוז. ההצגה עולה בתיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער, והם משחקים בתפקידים הראשיים.

"תפקידי החלומות שלי מילדות תמיד היו תפקידי הגברים. התחלתי לשחק כי רציתי להיות המלט, בכלל לא חשבתי לכיוון של אופליה. כשחקנית, זכיתי גם בתיאטרון וגם מול המצלמה לשחק דמויות נשים עגולות ומורכבות לא פחות מאלה של הגברים בהם קינאתי כילדה. גם כשחקנית וגם במחזמר שכתבתי (ואני מקווה שגם ביצירות הבאות שלי), זה מה שחשוב לי, ליצור ולשחק דמויות נשיות חזקות, פגומות ומעניינות שלא משרתות מטרה של סיפור אחר, אלא מספרות את הסיפור של עצמן".

מאיה נחום שחל

נועה ברוך. בת 29

"חשוב לי שהבגד יעורר מחשבה וידרוש הסתכלות"

נועה ברוך היא בוגרת מצטיינת של המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, שזכתה ב־2020 בתחרות ITS (ראשי התיבות של International talent support) של המותג דיזל, המציגה ותומכת בכשרונות צעירים מרחבי העולם. ברוך היתה בין 23 הפיינליסטים שנבחרו מתוך 600 פרויקטים שהוגשו וזכתה בפרס כספי והתמחות של חצי שנה בדיזל באיטליה. בעבודתה ברוך משווה בין גזרות ודרכי עבודה בעבר ליצירת גזרות היום באמצעים טכנולוגיים ודיגיטליים. התבוננות בסימולציות של בגדים באמצעות הדמיה בתלת־ממד מנקודות מבט שונות, הובילה אותה לרעיון של עיצוב בגדים שיוצרים אשליית פרספקטיבה. "חשוב לי שהבגד יהיה מעניין ויזואלית, אבל גם מאתגר מבחינת רעיון וקונצפט. שיאתגר את החשיבה, ידרוש הסתכלות, הבנה והקשבה", היא אומרת. "כלומר, גם אם בוחנים את הבגד מנקודת מבט פרונטלית הוא ייראה כאילו מסתכלים עליו מנקודות מבט שונות". בעיצוביה בולטים הצבעוניות והפרינטים והשילוב בין אלמנטים מעולם הספורט, וגזרות קלאסיות מקבלות טוויסט ומעוררות מחשבה. מעניין לעקוב אחר ברוך בהמשך דרכה מיישמת את השפה והקונצפט שלה ביצירת מערכות לבוש לבישות ונחשקות.

עילית מינמר

איזבלה וולובניק. בת 26

"העניין שלי במילה כלבה התגבר"

צילום: עמית שעל

ביצירות של איזבלה וולובניק, בוגרת המדרשה לאמנות מ־2018, יש משהו מסעיר, קשה, פוצע, מצחיק, ביקורתי ובעיקר — הן פוגעות בבטן לפני שהן פוגעות בראש. הן עזות ומטלטלות וממש לא מנומסות. עוד בלימודיה במדרשה כבר היתה אמנית פעילה ומאז הספיקה להציג תערוכת יחיד בגלריה רוזנפלד (שם צפויה לה תערוכה נוספת החודש), להשתתף בתערוכה במוזיאון חיפה ולהציג בתערוכת ״זום״.

עד כמה את מרגישה שאת עסוקה ביצירה נשית?

“בשלוש השנים האחרונות העיסוק העיקרי שלי הוא בקשר שבין ייצוגים של נשיות לבין ייצוגים של בעלי חיים ובאופן שבו יש יחסים או קרבה בין שני הדברים האלה בתרבות גם ויזיאולית וגם בשפה. מכאן צמח העניין שלי במילה כלבה, שיש בה כפילות. בשנים האחרונות יש איזשהו תהליך של ריקליימינג של המילה כלבה ואני מנסה לעשות דבר דומה באמצעות הציורים שלי. בעצם להציע את האפשרות שהייצוג של האישה כחיה או כקרובה לכזאת — היא בעצם עמדת כוח”.

דנה גילרמן

נעה גוסקוב, בת 33

"אני חולמת לגרום לצופים להרגיש פחות בודדים בעולם"

צילום: עמית שעל

תסריטאית ובמאית "התצפיתנית", סרט הגמר המבריק של נעה גוסקוב בבית הספר לקולנוע סם שפיגל, היה סרט כואב שעטוף בנקודת מבט חלומית, שתהפוך לסימן ההיכר של הבמאית המבטיחה והמצוינת הזאת. שני סרטיה הקצרים הבאים, "חייל לארג'" ו"איך לשחות", שהיו מועמדים שניהם לפרס אופיר, המשיכו את הקו הזה, שבו האריזה המתוקה והמשעשעת עוטפת סרטים שיש בהם עצב ושברון לב. האופן שבו "איך לשחות" (עם דינה סנדרסון ואורלי זילברשץ) שילב בין לייב אקשן ואנימציה הפך אותו לאחד הסרטים הישראליים המקוריים של השנים האחרונות. הבשורות הטובות הן שגוסקוב כותבת בימים אלה את התסריט לסרט העלילתי הארוך הראשון שלה, "שתיים זה מספיק", וגם עובדת על סדרה עבור קשת. בינתיים, היא מביימת פרקים לעונה השניה של "פלמ"ח" ומשתתפת בכתיבת העונה החדשה של "נעלמים", שתי סדרות נוער של הוט. "אני חולמת לעשות דרמות קומיות, כאלה שיגרמו לצופים לצחוק וגם לבכות, להתרגש ולצאת מההקרנה להתקשר למישהו שהם אוהבים, או לפחות להרגיש פחות בודדים בעולם", אומרת גוסקוב. וזה בדיוק מה שהרגשנו בסוף של "איך לשחות", שהסרט היצירתי והנשי הזה הוא כמו חיבוק של 14 דקות. זה פלא כשסרט מצליח לעשות את זה.

יאיר רוה

אודיה רוזנק. בת 30

“לקחתי לעצמי את הבעלות על האלימות בכתיבה שלי" 

צילום: אילן בשור

"אֲנִי רוֹצָה לָלֶכֶת לַבִּיוֹגְרַפְיָה שֶׁלִּי וּלְהַרְבִּיץ לָהּ מַכּוֹת רֶצַח / אֲנִי רוֹצָה לְהַגִּיד לָהּ לָמוּת; ּ / תָּמוּתִי, בִּיוֹגְרַפְיָה, תָּמוּתִי. ּ / אֲנִי רוֹצָה לָקַחַת אֶת הַפַטִישׁ־חָמֵשׁ־קִילוֹ שֶׁנִּמְצָא אֶצְלִי בַּנֹּהַל / מִתַּחַת לַכָּרִית וּלְהַכּוֹת אוֹתָהּ. וּלְהַכּוֹת אוֹתָהּ. / עַד שֶׁלֹּא תִּזְכֹּר מֵאֵיפֹה בָּאָה / וּלְמִי הִיא מֻכְרָחָה לַחְזֹר.ּ / וְאַחֲרֵי שֶׁהַבִּיוֹגְרַפְיָה שֶׁלִּי יִמַח שְׁמָהּ תָּמוּת /ּ אֲנִי רוֹצָה בִּיוֹגְרַפְיָה חֲדָשָׁה שֶׁכּוֹלֶלֶת / אִמָא בְּרֵיחַ שָׁאנֶל נַמְבֶּר פַיְיב / הִיא מִתְבַּגֶּרֶת יָפֶה, יֵשׁ לָהּ קְמָטִים שֶׁל צְחוֹק / בָּעוֹר הַבָּהִיר מִסָּבִיב לָעֵינַייִם" (מתוך השיר "נתוני פתיחה").

רוזנק נולדה למשפחה דתית וגדלה בירושלים ובהתנחלויות, כשהיתה בת שבע איבדה את אמה, שמתה מסרטן. אביה נישא בשנית, אבל את המשפחה המורכבת הזאת עזבה בגיל 18. היא עוסקת בקולנוע – במאית ותסריטאית, מלמדת ב"סם שפיגל", עשתה שלושה סרטים קצרים. עבדה תקופה בניקיון בתים, וכותבת שירים. בשנה החולפת העלתה סדרת רשת מעין יומן קורונה, ועכשיו כותבת תסריט לסרט חדש.

"בסרטים שלי תמיד הגיבורות הן נשים, אני כותבת מתוך עצמי, ובאופן טבעי הפריזמה שלי היא נשית. בשירים יש התייחסויות קונקרטיות לפגיעה בנשים, למשל בשיר 'עונש מוות לרוצחי נשים' שכתבתי אחרי גל מקרי הרצח בגל הראשון של הקורונה, וזה בוודאי מתוך כעס ותסכול על אוזלת היד של המערכת. בנוסף, הנושא של הפגיעה המינית שחוויתי מופיע בהרבה מהשירים, שבהם אני דווקא מייחסת לעצמי את הדמות הדומיננטית. הרי יש כל הזמן יחסים בין הקורבן למקרבן, ואני כשורדת ניצול מיני לקחתי לעצמי את הבעלות על האלימות בכתיבה שלי, משהו שאני רוצה שיהיה יותר לנשים – שיוכלו להיות פרובוקטיביות, להגיד דברים באופן חד משמעי, ובפנטזיה להפוך מקורבנות למקרבנות. בפנטזיה לקחת את המקום החלש ולהפוך אותו להכי חזק שיש. גם שם הספר אומר את אותו הדבר, 'בוא, לקק אותי' – נשים צריכות לומר את זה יותר, לתבוע את מה שמגיע לנו".

שירי לב-ארי