אנחנו לא צריכים להסתכל על פסולת כבעיה - אלא כמשאב"

על פי היעד הלאומי שהמדינה הגדירה לעצמה, עד סוף 2030, 51% מהפסולת בישראל תעבור תהליכי מיחזור. אולם לטענת גיל ליבנה, מנכ"ל איגוד ערים דן לתברואה ופארק המיחזור חירייה, נכון להיום "שיעור המחזור נמוכים יותר, ובפרט בפסולת העירונית: משקי הבית הפרטיים, בתי עסק ועיריות".

בדברים שאמר בפאנל בהשתתפותו במסגרת כנס כלכליסט לכלכלה מעגלית: קיימות, טכנולוגיה וסביבה, הסביר ליבנה כי בשנה מיוצרת כמעט 6 מיליון טון של פסולת עירונית, כאשר המרכיב המרכזי בה הוא המרכיב האורגני שמהווה 40% מכלל הפסולת: "אם מוצאים איך לטפל במרכיב הזה, כבר הושג הרבה".

על פי לבנה, "מיחזור היא שיטה לטיפול בפסולת והיא אלטרנטיבה להטמנה או הפקת אנרגיה. כדי שיהיה מיחזור צריך שיהיה ביקוש לתוצרים. כיום הביקוש במדינת ישראל לתוצרי הפרדה של הפסולת או לתוצרים ממוחזרים, הוא מינורי ביותר. איפה שיש ביקוש יש כלכלה. אם אין ביקוש שם צריך לטפל".

אז מה צריך לעשות? על פי ג'ק (טאטו) ביג'יו, מייסד שותף ומנכ"ל UBQ שהשתתף אף הוא בפאנל, הפתרון הוא מערכתי: "הממשלה צריכה לתת תמיכה למתקני מיון ומתקני מיחזור. מצד שני צריך להסתכל גם על משקי הבית ולטפל גם בנושא ההפרדה במקור". בדבריו מתכוון ביג'יו להפרדה יזומה של פסולת לפחים ייעודיים לפי סוג הפסולת שנעשית במשקי הבית ומקומות העבודה. ככל שתעשה יותר הפרדה במקור, כך יצטרכו פחות להשקיע במתקני מיון והפרדה של פסולת.

מימין: גיל ליבנה, ג'ק ביג'יו, אבי בלאו

"אנחנו לא צריכים להסתכל על פסולת כבעיה אלא כמשאב", אומר אבי בלאו ראש מכון אפקה הנדסה וכלכלה מעגלית, "בשוק הבריאות אנחנו אומרים שיש יותר מידי חולים שממשיכים להגיע לטיפול ומעמיסים על המערכת, ופחות מידי רפואה מונעת וחינוך לבריאות. אנחנו לא רוצים להגיע למצב ש'יש לנו בעיה ש'צריך לטפל בה' גם בשוק הפסולת". עוד טוען בלאו, כי למדינה יש הרבה מאוד כלים לעודד את התחום באמצעות רגולציה: "המדינה יכולה לחייב שימוש בחומר ממוחזר בתעשייה. דבר שקורה הרבה באירופה ועדיין לא בישראל. המדינה בעצמה יכולה לרכוש חומר ממוחזר ברכש הציבורי שהיא עושה".

לפני מספר שבועות השיק המשרד לאיכות הסביבה מדיניות החדשה בטיפול בפסולת שכוללת בין היתר הפרדה של הפסולת במקום, ובפרט לפסולת אורגנית, כיוון שהמיון המוקדם משפר את היכולת למחזר. כמו כן, ישנה תמיכה בהקמה ותפעול של מתקני מיון לפסולת ותמיכה בתעשייה המחזור.

"המשאבים שהמדינה מקצה הם בעצם היטלי הטמנה שהרשויות שילמו", מסביר ליבנה. "המדינה יכולה להקצות קרקעות לאתרי עבודה עם פסולת ואת זה היא עושה מאוד במשורה", הוא אומר. ברשות המדינה עומדת קרן הניקיון שבה נשמרים היטלי ההטמנה שמשלמות הרשויות ושצברה עד כה 3 מיליארד שקל. "הכסף הזה", לטענת ליבנה, "היה צבוע לטובת הקמה של שלושה מתקני השבה - מתקני הפיכה של פסולת לאנרגיה. המדיניות החדשה מפשירה חלק מסוים מהתקציב. נקודת החולשה של הרצון הטוב של המדינה זה התהליכים המאוד כבדים והבירוקרטיים שהמדינה מחייבת. לקחת את הכסף זה פשוט, להחזיר את הכסף למי ששילם אותו, לרשויות המקומיות ואזרחי ישראל, זה קשה".