זיהום הזפת: מחדל של שנים

בימים אלו אנו חווים את אחד האסונות האקולוגיים הגדולים שחוותה מדינת ישראל. חופים רבים מכוסים בזפת. כ-150 ק"מ של חופי ישראל נפגעו על ידי זפת שככל הנראה נזרק לים בזדון. זפת מאויב לא ידוע. השיקום של האסון הזה ייקח שנים.

מצד אחד, האסון הזה מאופיין בערבות הדדית. אלפי מתנדבים יוצאים יום יום כדי לטפל בפגיעה. תמונות מדהימות של ישראלים מכל הגילאים מנקים במו ידיהם נפת מסלעים המבצבצים מהים, ממיינים פסולת ומפרידים בין חול מזוהם וחול נקי. עם שלם המנסה להציל את הים ואת החוף שהם כה אוהבים.

מצד שני, האסון הזה האיר זרקור על חוסר המוכנות של מדינת ישראל בהתמודדות עם אירועי חירום סביבתיים.

ככל הנראה שהאחראי במקרי הזה לנזק הוא כלי שיט שחלף על פני חופינו, מחוץ לשטחה של מדינת ישראל ופלט נפט לים. אם כך, יכול להיות שאירוע ספציפי זה היה בלתי נמנע, אבל בוודאי שניתן היה למזער את נזקיו.

זיהום זפת, חוף דור צילום: יאיר שגיא

מדינת ישראל היתה יכולה לחפש איומים סביבתיים מחוץ לגבולותיה ולהיות ערנית יותר לסימני ההיכר של אירוע כזה - הרי פגיעה סביבתית היא פגיעה בביטחונה של המדינה. יתרה מכך, דליפת נפט בים לא רק שמסכנת את חופינו, היא גם מסכנת את מתקני ההתפלה אשר מספקים 75% ממי השתייה של ישראל. אך המדינה לא ראתה את כתם השמן שצף לכיוונה.

ישראל היתה צריכה לחוקק את חוק האזורים הימיים המעניק סמכויות אכיפה רחבות יותר ממה שיש לה כיום באזורים הימיים מול חופינו. אך כמעט עשור שהחוק הזה "תקוע".

מתנדבים אוספים זפתבחופים צילום: רות בנין

ישראל היתה צריכה לחוקק ולתקצב את התוכנית לאומית למוכנות ותגובה לאירועי זיהום ים בשמן (תלמ"לת) וכך להבטיח מוכנות מספקת לטיפול בזיהום ים בשמן בהמשך להחלטת ממשלה משנת 2008. אבל גם את זה לא עשתה.

ישראל היתה צריכה להיגמל כמה שניתן מנפט. אבל גם להחלטה על עתידם של בתי הזיקוק לא מצליחים להגיע. ומה אפשר לעשות עכשיו? לתקן לתקן לתקן. אבל לא רק לתקן, למנוע.

אך נדמה שבמקום למנוע אסונות עתידיים, ישראל מזמינה חדשים. מילים קשות, נכון. אבל אלו פני הדברים.

בימים אלו, מקודם פרויקט מסוכן אשר יהפוך את ישראל לגשר נפט יבשתי וימי. התוכנית, שלא פורסמה כלל לציבור, ככל שנראה מבוססת על שימוש בתשתיות הולכת הנפט והתזקיקים הקיימת של קצא"א (שמצבם לא ידוע) מאילת לאשקלון כדי להזרים נפט ותזקיקים אל ייעודם באירופה ובמפרץ הפרסי כאשר ישראל בפועל תהווה "פסי רכבת" להעברת נפט בין היבשות.

התוכנית עתידה להפוך את מפרץ אילת למקום הטעינה של הגשר היבשתי, לעומת המיכליות הבודדות המגיעות היום ואת נמל אשקלון לנמל דלקים עצום ליצוא. מטרת התוכנית, כנראה גיאופוליטית. אך בפועל היא מסכנת את מדינת ישראל ואת האזור כולו.

אין ספק שיש לפעול לקדם שיתופי פעולה אזוריים. אבל נפט הוא לא המפתח לשלום. במקום שלום באמצעות נפט, אולי כדאי לבחון שלום דרך השמש – רשת חשמל אזורית עם שכנינו – אפשרות טובה בהרבה ממה שעומד על הפרק. 

עו"ד לי-היא גולדנברג היא ראש תחום כלכלה סביבה ומשאבי טבע ואדם טבע ודין