גליה עוז: "אבא שלי היכה והשפיל אותי"; המשפחה: "הוא היה חם, לבבי וקשוב"

כשנפטר הסופר עמוס עוז לפני יותר משנתיים, בלטה בהיעדרה מהלווייתו בתו האמצעית גליה עוז. הקהילה הספרותית היתה מודעת לקשר המורכב שלה עם בני משפחתה, על שנות הריחוק והנתק, ועל העיסוק הלא מועט שלה בספריה במה שמכונה "הורות מרעילה", במיוחד בספרה "אני מייקי". אבל כעת הדברים נחשפים ועולים אל פני השטח.

עוז, סופרת לילדים ונוער, מחברת סדרת הספרים המצליחה "שקשוקה", מפרסמת כעת את הספר "דבר שמתחפש לאהבה" שבו היא כותבת: "בילדותי אבא שלי הכה אותי, קילל והשפיל. האלימות היתה יצירתית: הוא גרר אותי מתוך הבית וזרק אותי על המפתן בחוץ. קרא לי טינופת. לא איבוד עשתונות חולף ולא סטירת לחי פה ושם אלא שִגרה של התעללות סדיסטית. הפשע שלי היה אני עצמי, ולכן לענישה לא היה סוף. היה לו צורך לוודא שאשבר".

גליה עוז צילום: יובל חן

הסופר ואיש הרוח עמוס עוז בעצמו חווה ילדות קשה, שאולי התגלגלה ליחסיו עם בתו האמצעית. ספרה האוטוביוגרפי רואה אור לאחר שנים ארוכות של שתיקה והסתרה. "הספר הזה הוא עליי", היא כותבת, "אבל אני לא יחידה. בתים כמו הבית שבו גדלתי צפים איכשהו בחלל, הרחק מהישג ידם של עובדים סוציאליים, מחוץ לטווח ההשפעה של מהפכות כמו מי־טו, בלי להשאיר סימן ברשתות החברתיות. מסויטים ומבודדים, הם מצפינים בחוכמה את הסודות שלהם כמו ארגוני פשיעה. כדי לכתוב על זה אין לי ברירה אלא להתגבר על האילמוּת והחשאיות, על ההרגל לשמור הכל בבטן ועל הפחד מה יגידו. אני לא באמת מתגברת, כמובן. אבל אני כותבת".

מהוצאת הספרים כנרת־זמורה שבה רואה אור הספר נמסר: "’דבר שמתחפש לאהבה’ הוא עדות כנה וחשופה על חייה של עוז, אבל הוא גם עיסוק בדינמיקה של עריצות בתוך משפחה באשר היא — שראשיתה באלימות פיזית ומילולית, ואחריתה באיומים בהפצת השמצות כדי להשתיק את הצד הנפגע”.

עוז כותבת בספר על הדיבה שהפיץ אביה, שהתגלתה לה רק לאחר מותו. "אנשים מבוגרים יודעים, פחות או יותר, מה הופך דיבה לעבירה פלילית בספר החוקים, אבל רק מי שנפל קורבן להטרדה, לחרם, לבריונות ברשתות החברתיות או לקשר קרוב עם פסיכופת יוכל להבין איך לשקר מכוּון מטרה יש כוח להתביית על אדם ולהרוס אותו, פשוטו כמשמעו. לא כמעט, לא אולי, לא בערך, לא בכפוף לפרשנות. הספר הוא מדריך־כיס לניצולי התעללות", היא כותבת, “עבור כל מי שמוכן להכיר בכך שהבית איננו תמיד מקום בטוח”.

לדברי סופר הילדים יהודה אטלס, “גליה חברה טובה שלי וכל מה שהיא תרצה להגיד, היא תגיד. אני מכיר את הסיפור כבר די הרבה זמן. לגליה היה עכשיו העוז לקחת ולכתוב אותו, והוא כתוב בצורה מאוד אינטליגנטית. זה לא ספר של תלונה אישית או נקמה לאחר המעשה, גליה כותבת מנקודת המבט שלה, מתוך האישיות שלה ומה שעברה. זה לא קל לשמוע מפני שאבא של גליה הוא אליל נערץ, אדם שכולם, בייחוד אנחנו השמאלנים, משתחווים לו ורואים בו סמל שלנו. עכשיו אנשים יראו שלכל ירח יש גם צד אפל. גליה משתקפת דרך הספר כאדם משכיל, שגם בודק דברים, קוראת בספרים ומצטטת פסיכולוגים וחוקרים על דברים כאלה של אישיות נרקיסיסטית. גם כשניסיתי איכשהו לבדוק, היא אמרה, 'אתה לא מבין כלום'”.  

עמוס עוז צילום: גל חרמוני

על השאלה מדוע בחרה להוציא את הספר עכשיו משיב אטלס ש”גליה כנראה הרגישה שהיא לא יכולה לא להוציא את הספר. ברור לגמרי שהספר יטיל פה פצצה. מעצם הדבר שבתו, עצמו ובשרו, של עמוס עוז לוקחת וכותבת כאלה דברים קשים. אני מניח שיטיחו בה כל מיני דברים, אבל זו ממש לא איזו התפרצות של ילדה. מי שיקרא יראה שהיא מאוד נחרצת וגם בודקת ומבקרת את עצמה.

אחותה הגדולה של גליה, פניה עוז, פרסמה בחשבון הטוויטר שלה את תגובת המשפחה: “אנחנו, נילי, פניה ודניאל, הכרנו אבא אחר. אבא חם, לבבי, קשוב, שאהב את משפחתו אהבת־נפש מלאה דאגה, מסירות והקרבה. מרבית ההאשמות שגליה מטיחה בו כעת סותרות לחלוטין את הזיכרון העז שנטבע בנו לאורך כל חיינו. גליה החליטה לנתק כל מגע איתנו לפני כשבע שנים. הטענות שהשמיעה אז כלפי כולנו תפסו אותנו בהפתעה. אף על פי שלא זיהה את עצמו בהאשמותיה, אבא ניסה וקיווה ממש עד יומו האחרון לדבר איתה ולהבין אותה, גם על הדברים שנראו לו ולנו מנוגדים למציאות. כאבה של גליה כנראה אמיתי ושובר לב, אבל אנחנו זוכרים אחרת. אחרת לגמרי”.