קלואי ז'או היא כוכבת הוליוודית תוצרת סין

בפסטיבל הקולנוע בירושלים של 2015 הוקרן סרט ביכורים קטן ויפהפה בשם "שירים שלמדתי מהאחים שלי" של הבמאית קלואי ז'או. הסרט הגיע לירושלים אחרי שהוקרן לפני כן בפסטיבלים בסאנדאנס וקאן. באותה שנה הייתי חלק מצוות השיפוט של תחרות סרטי הביכורים הבינלאומיים והענקנו לסרטה של ז'או את הפרס, מתוך אמונה שחזינו ביצירת הביכורים של במאית שעומדת להיות משמעותית בקולנוע האמריקאי.

שש שנים אחר כך והנבואה הזאת הולכת ומתגשמת כשסרטה השלישי של ז'או, "נומדלנד", שזכה בפרס הגדול בפסטיבל ונציה, קוטף עוד ועוד פרסים בדרך אל האוסקרים שיתקיימו השנה ב־25 באפריל. עיתונאים אמריקאים רבים רואים בו המועמד המוביל לזכייה באוסקר לסרט הטוב ביותר. גם אם לא, הרשו לנו להמר שז'או - שכתבה, ביימה וערכה את הסרט — תצא עם פסלון מהטקס הזה, על לפחות אחד מתפקידיה בו. "נומדלנד" ייצא בשירות הסטרימינג האמריקאי הולו ביום שישי הקרוב, ובארץ מפיציו מקווים להצליח להביא אותו לבתי הקולנוע עוד לפני טקס האוסקר.

ז'או בת ה־38 נולדה בבייג'ינג שבסין. בגיל תיכון עברה ללונדון, משם ללוס אנג'לס, ואת לימודי התואר השני שלה עשתה בבית הספר לקולנוע של אוניברסיטת ניו יורק. "כל חיי גדלתי בערים גדולות, ורק כשהגעתי לאמריקה גיליתי את הטבע ובו מצאתי את ההשראה שלי", סיפרה בראיון. את ההשראה הזאת היא מצאה במרחבי הבאדלנדס והגראסלנדס של דקוטה הדרומית, שהטבע והמרחבים שלה הם גיבורי שלושת סרטיה. שלושה סרטים שניתן לראות בהם טריפטיך רצוף אחד. שלושה חלקים שלא קשורים זה לזה מבחינה עלילתית אבל דומים זה לזה מבחינה צורנית ומבחינת תפיסת העולם האנושית שניבטת מהם, שבהם ז'או מתבוננת מקרוב באנשים שחיים בשולי החברה.

סרטה הראשון, שצולם בשמורה אינדיאנית של בני שבט הסו, ועוסק במצב החברתי העגום של צעירי השבט, ששקועים בעוני ובייאוש, היה שילוב בין סרט עלילתי לסרט תיעודי, שקשה להבחין איפה האחד נגמר והשני מתחיל. שחקנים לא מקצועיים גילמו את עצמם בסרט שמתבונן באופן אינטימי בחייהם, אבל גם מביים אותם אל מול הטבע הפראי שבתוכו הם חיים. "כל הדמויות שלי קשורות באופן עמוק לטבע", סיפרה ז'או. היא לא נשאלה מי היו הבמאים שהשפיעו עליה, אבל לא צריכים יותר מכמה דקות צפייה כדי לזהות את השפעותיו של טרנס מאליק על כל שוט בסרטיה, שכמעט תמיד מצולמים בשעה המוזהבת, הדקות האחרונות לפני השקיעה, וממש כמו בסרטיו שכל מאליק, בכל פעם שהמצלמה לוכדת את השמש בעדשתה, היא תמיד נמצאת באותה זווית מעל האופק. לז'או יש לב של אקטיביסטית הומניטרית ועין של משוררת.  

קלואי ז'או צילום: איי פי

במהלך צילומי סרטה הראשון נתקלה ז’או באחד משחקני הרקע והתוודעה לסיפור שלו: רוכב רודיאו שנפצע באופן קשה כל כך הרבה פעמים, שנאסר עליו להתקרב לסוס, אבל הוא מעדיף לסכן את חייו על הסוס מאשר לחיות בלעדיו.

היא חזרה לשמורה וצילמה שם את סרטה השני, "הרוכב", שכבר זיכה אותה בפרס הבימוי במסגרת "השבועיים של הבמאים" בקאן, והסבה את תשומת לבה של השחקנית זוכת האוסקר פרנסס מקדורמנד (“פארגו”).

מקדורמנד קנתה ב־2017 את הזכויות לעיבוד הספר התיעודי של ג'סיקה ברודר שסיפר על חייהם של נוודים ונוודות שנוסעים ברחבי אמריקה בקרוואנים או במכוניות מסחריות ומחפשים עבודות עונתיות מזדמנות. חלקם עושים זאת כי יצר הנדודים בוער בהם, אחרים עושים את זה כי הם איבדו את בתיהם במפולת הכלכלית של 2008 והם למעשה הומלסים על גלגלים. זו מעין תנועה של פליטים בארצם, שנעים ממקום למקום בחיפוש אחר עבודה ובניסיון להישאר מתחת לרדאר של הרשויות, חלקם בורחים מנושים, אחרים משאירים מאחור טראומות.

מקדורמנד הזמינה את ז'או אליה והציעה לה לנסות לעבד את ספרה של ברודר לסרט. במהלך השיחה ביניהן מקדורמנד — שהיתה אז בת 60 — סיפרה לז'או שהיא כבר עדכנה את בן זוגה, הבמאי ג'ואל כהן, שבגיל 64 היא מתכננת לשנות את שמה לפראן, ללמוד לנגן בחליל ולצאת למסע ברחבי אמריקה בקרוואן. בהשראתה יצרה ז'או דמות בשם פראן, שלא קיימת בספר, שמנגנת בחליל וחורשת ברכבה את כל הצד המערבי של ארצות הברית, מקליפורניה עד דקוטה הדרומית. בדרכה היא פוגשת את הדמויות האמיתיות שעליהן כתבה ברודר בספרה, וכך גם הסרט הזה, ממש כמו סרטיה הקודמים, מטשטש את הגבולות בין עלילתי לתיעודי, בין הריאליסטי לפיוטי.

במה שעשוי להיראות כמו גרסת המאה ה־21 ל"ענבי זעם" של ג'ון סטיינבק, או הגרסה האמריקאית ל"עוברת אורח" של אנייס ורדה, ז'או מתבוננת באופן שבו אנשים שחיים בבדידות בנסיעות אינסופיות ברכבים שלהם, מתקבצים מדי ערב באתרי חניה ויוצרים קהילה אד־הוק של נוודים, שמקימים לעצמם חברה כלכלית חלופית על בסיס סחר חליפין, ושבכבישים האינסופיים של מערב אמריקה הם נתקלים זה בזה שוב ושוב.

אכן, נאמנה למסר השיתופי והקהילתי שעולה מסרטיה, ז'או היא מרואיינת שמקפידה לתת קרדיט קבוצתי לעבודת הצוות שבבסיס העשייה הקולנועית, ולהבנה שללא המפיקים והשחקנית שלה, הסרט הזה לא היה נולד.

השחקן המקצועי היחיד לצד מקדורמנד הוא דיוויד סטרת'רן, שמגלם נווד שפראן פוגשת כמה פעמים לאורך הדרך, ומעורר בה את הדילמה אולי לשוב להשתקע במקום אחד. הנוכחות של שני השחקנים המוכרים עוזרת לקהל שלא הכיר את יצירתה של ז'או עד כה, להיעזר בשני כוכבי קולנוע, שהמסע האפי הזה משתקף מבעד לנקודת מבטם.

במקביל לעבודה על "נומדלנד" קיבלה ז'או טלפון נוסף, הפעם מאולפני מארוול שהזמינו אותה לביים את “Eternals“, הסרט החדש בפאזה הרביעית של היקום הקולנועי של האולפן. בניגוד ל"נומדלנד" הצנוע, "Eternals" הוא סרט עתיר ממדים, כוכבים (אנג’לינה ג’ולי) ואפקטים. את שניהם יצרה כמעט במקביל, ושניהם היו מתוכננים להגיע למסכים בצמידות בסוף השנה שעברה. אלא שהקורונה שיבשה הכל, וכך "נומדלנד" מגיע לקהל השבוע ו"Eternals" נדחה לנובמבר. כשנשאלה בראיון, באחד מעשרות הפסטיבלים שבהם השתתפה לאחרונה, איך מי שעושה סרטים כה מציאותיים וקטנים עוברת לביים סרט ענק של מארוול, היא ענתה שבסופו של דבר זו היתה חוויה דומה. "במאים עובדים מול צוות של 25 אנשים, גם בסרט קטן וגם בסרט גדול. אלא שבסרט של מארוול ל־25 האנשים שעובדים מולי יש מאחורי הקלעים צוותים של עוד מאות אנשים, אבל אני לא אמורה לדעת שהם שם".

אך אם נדמה שבמאית שעושה סרטים על אוכלוסיות חלשות ושקופות מתמסחרת כשהיא עוברת לעבוד עבור תאגיד דיסני, מתברר שזה היה חלום שלה. ז'או, שמתראיינת בזום מביתה כשהיא לובשת חולצה של הוגוורטס, מצהירה שהיא מעריצה של היקום הקולנועי של מארוול, והיא זו שיצרה קשר עם האולפן לבדוק אם יש משהו שעשוי להתאים עבורה. "אני גדלתי על מנגה", היא מספרת. "החלום שלי היה ליצור חוברות מנגה, אבל הבעיה היא שאני לא יודעת לצייר".