זכויות יוצרים כנשק במלחמה בתיאוריות קונספירציה

כל ארה"ב הוכתה בהלם, פרט לקבוצה קטנה אך משמעותית בימין הקיצוני שבטוחה שהכל היה קונספירציה. שהפיגוע מעולם לא התרחש, שהניצולים והנרצחים הם שחקנים בתשלום או דמויות בדויות, ושהורים אבלים כמו פוזנר הם חלק מודע, פעיל ואפילו מרכזי בקונספירציה. סרטונים ביוטיוב ודיונים בפייסבוק וברשתות חברתיות אחרות ארגו תיאוריות קונספירציה שונות ומשונות, מבוססות על שקרים, חצאי עובדות, סילופים מכוונים והזיות (במקרה אחד, נטען שנח חי ושלם בהודו או בפקיסטן). על כולם ניצח המגיש המטורף אלכס ג'ונס, גזען, הומופוב וחובב מושבע של קונספירציות שהיה המקדם הראשי של תיאוריות קשר אלו, טען שהפיגוע זויף כחלק ממזימה לפגוע בתיקון השני לחוקה, הפך את נח ואת אביו למטרה העיקרית שלו ודחק במאזיניו "לגלות את האמת". ואלו עשו זאת, בהנאה, בדמות הטרדה של פוזנר ואיומי מוות ברשת, בטלפון ואפילו פנים אל פנים (בבוא הזמן, סנדי הוק תהיה סיבה מרכזית לסילוקו של ג'ונס מהפלטפורמות הגדולות).

הימין הקיצוני בארה"ב מעודד תיאוריות קונספירציה צילום: גטי אימג'ס

פוזנר החליט לצאת למלחמה נגד אלו שמשחירים את שמו ומחללים את זיכרון בנו, ומיקד את מאמציו בסרט קונספירטיבי שזכה לפופולריות עצומה ביוטיוב ופלטפורמות וידיאו אחרות. הוא החליט לדווח לאתרים על הסרט, והבין מהר מאוד שאם יבקש מהם להוריד אותו כי מדובר בשקרים שמשפילים אותו ואת בנו הוא לא צפוי לזכות להענות. אז הוא החליט להשתמש בכלי שהרשתות באמת מפחדות ממנו - הפרת זכויות יוצרים. הדרך הבטוחה ביותר להסיר תוכן מרשתות חברתיות היא תלונה על הפרת זכויות יוצרים.

החוק בארה"ב מקנה לחברות הגנה מהפרה כל עוד הן פועלות לפי נוהל הודעה והסרה ומסירות תוכן בתגובה לתלונה של בעל זכויות היוצרים. הן כל כך חוששות מהפרה, שלרוב הן לא יבדקו אפילו אם התוכן מפר זכויות יוצרים או נהנה מהגנה כמו שימוש הוגן ופשוט יסירו אותו מיידית ויתנו למפרסם התוכן ולמגיש הבקשה לפתור את הסוגיה ביניהן. הפלטפורמות הגדולות, כמו יוטיוב ופייסבוק, אף פיתחו מערכות אוטומטיות שמזהות, למשל, שירים מוגנים בזכויות יוצרים ומסירות מיד סרטונים שעושים בהן שימוש ושפורסמו על ידי משתמש ללא הרשאות מתאימות.

הסרט שפוזנר רצה להוריד? הוא עשה שימוש בתמונה משפחתית של נח. זה היה הנשק הסודי שלו. כל מה שהוא היה צריך לעשות זה לאתר את הסרט המפר (שהועלה ליוטיוב ולפלטפורמות האחרות פעמים רבות), לדוווח לאתר והסרטון הורד. אם ואז לעשות את זה שוב, ושוב, ושוב. שעות בכל יום. וזה הצליח. "המשוגעים לא מנהלים את המוסד", הוא סיפר ב-2019 לתוכנית הרדיו This America Life. "זה הפלטפורמות שאפשרו את זה. זה גיבש בי את ההחלטה שאנחנו צריכים רק להסיר את כל הזבל הזה, ושזה כל מה שאנחנו צריכים לעשות".

אם דיווח פוזנר על חשבון אחד שלוש פעמים, החשבון הוסר. הוא הצליח לחסל כך אלפי סרטונים. הוא הפך לנבל של תומכי תיאוריית הקשר. הם קראו להורדת סרטון על ידו Getting Poznered. יוצרי הסרט לא היו מרוצים, בכלל לא. "אני אפילו לא יכול לעלות סרטון שמראה שהוא דיווח על הפרת זכויות יוצרים בלי שהוא יורד על הפרת זכויות יוצרים", סיפר אחד מהם בראיון לאלכס ג'ונס. "האנשים האלו מתועבים. ולני, אם אתה מאזין, היום שלך מגיע, ידידי. הוא מגיע".

פוזנר הפך את זכויות היוצרים לנשק וניצח

פוזנר הפך את זכויות היוצרים לנשק וניצח (בערך, יש פלטפורמות כמו וורדפרס שמגלות סרבנות גדולה יותר). הבעיה עם נשק היא שברגע שהוא נמצא בשטח, אין לך שליטה האם הוא משמש למטרה טובה או רעה, הוא רק כלי טיפש שנשלט על ידי מי שאוחז בו. ואם פוזנר יכול להשתמש בזכויות יוצרים על מנת להסיר מידע שקרי שמכפיש את זיכרון בנו, מה מונע מגורמים אחרים להשתמש בזכויות יוצרים על מנת להסיר מידע אמיתי לחלוטין ולהשתיק קולות חשובים כדי להגן על עצמם מתגמול על מעשיהם?

שום דבר לא מונע מהם, ולפי דיווח של אתר Vice מהשבוע, זה בדיוק מה שמנסים שוטרים בברלי הילס לעשות כדי למנוע מאזרחים לבצע לייבסטרימינג של מפגשים איתם, או לפרסם סרטונים שמתעדים מפגשים אלו ברשתות חברתיות.

במקרה אחד, ביום שישי שעבר, האקטיביסט סנט דברמונט, הגיע לתחנת המשטרה בברלי הילס על מנת לבקש תיעוד ממצלמת גוף של תקרית שבה קיבל דו"ח. כמקובל אצלו, הוא צילם ושידר את המפגש בלייב ל-300 אלף עוקביו באינסטגרם. כשהשוטר שקיבל את הבקשה, סמל בילי פייר, הבין שהמפגש מצולם ומשודר, הוא הורה לדברמונט להמתין, הוציא את הסמארטפון שלו, החל לנגן שיר Santeria של Sublime, ורק אחרי דקה חזר לדבר עם דברמונט.

לא מדובר במקריות. בסרטון אחר, שצלם דברמונט מאוחר יותר באותו היום, וגם בו מככב סמל פייר, חזר השוטר על המהלך. "תקשיב למוסיקה", הוא אמר לו. ופייר הוא לא השוטר היחיד שנוהג כך. בסרטון אחר שהציג דברמונט ל-Vice, ושצולם לפני כמה שבועות, נראה שוטר מדפדף בטלפון שלו בעוד דברמונט מתקרב, וכשהוא מגיע משמיע את In My Life של הביטלס (שבעלי הזכויות שלהם ידועים בחיבתם לליטיגציה). "אתה אוהב את זה?" הוא שואל אותו.

השוטרים מקווים שאלגוריתם זכויות היוצרים של הרשתות החברתיות יזהה את המוסיקה, ויעצור את השידור הישיר או יסיר את הסרטון מאוחר יותר. ואם זה לא יתבצע אוטומטית, אולי אפשר יהיה להגיש לרשת החברתית בקשה להסרת הסרטון על בסיס הפרת זכויות יוצרים, כמו שפוזנר עשה. זה לא קרה במקרה הנוכחי, אך לשוטרים יש סיבה להיות אופטימיים: יוצרים שונים דיווחו בעבר שפייסבוק ואינסטגרם אסרו עליהם לנגן את השירים שלהם עצמם ליותר מ-90 שניות. ולא חסרים מקרים בהיסטוריה של הרשת של הורדה שרירותית של סרטונים שבהם מוסיקה מתנגנת ברקע. כמו הפעם שיוטיוב הסירה סרטון של בן 29 שניות של תינוק רוקד לצלילי שיר של פרינס (שבקושי נשמע ברקע), מה שהוביל לקרב משפטי שנמשך שני עשורים.

פרינס. תביעה שנמשכה שנים צילום: אי פי איי

כשמדובר בזכויות יוצרים ברשת, הכף נוטה בפירוש לטובת בעלי הזכויות, והחוק מעודד רשתות חברתיות להסיר קודם ולשאול שאלות אחר כך. פוזנר ניצל את זה לטובה, שוטרי בברלי הילס מנצלים את זה לרעה. העובדה שבמקרים שתועדו זה לא עבד להם לא הופכת את ההתנהגות הזו לפחות בעייתית, ולא שוללת את האפשרות שהם ישכללו את אופן הפעולה שלהם וימצאו דרכים להשתמש בנשק בצורה אפקטיבית יותר. הם יכולים, למשל, לכתוב ולהקליט שיר משלהם, שהם בעלי זכויות היוצרים בו (זה לא חייב להיות שיר טוב), להביא רמקולים שיפגיזו אותו במלוא העצמה בהפגנות ומחאות, ואז ללכת לרשתות החברתיות וכבעלי זכויות היוצרים לבקש מהן להסיר את כל הסרטונים שבהם נשמע השיר.

המדיניות של הרשתות החברתיות אמנם מתירה סרטונים שבהם נשמעת מוסיקה ברקע, אם היא משנית לסרטון עצמו או קצרה. אך כמקובל בפלטפורמות הגדולות היא עמומה, נתונה לפרשנות ומושפעות משיקולים אקראיים ופוליטיים של הרשתות עצמן. אין שום בטוחה שהיא תגן על סרטונים כאלו, וככל שתתעורר סערה ציבורית במקרה של צנזור סרטונים שכאלו החברות יוכלו לציין את החוק, לטעון שידיהן קשורות, ולשלוח את המתלוננים לכוחות המשטרה שפועלים להסרת הסרטונים.

זה יכול לקרות כי מערכת זכויות היוצרים ברשת, שמבוססת על חוק מהמאה הקודמת, חוק מיושן שנחקק טרם עידן הרשתות החברתיות ושיתוף התכנים ההמוניים, מאפשרת לזה לקרות. זכויות יוצרים הפכו לנשק בידי מדוכאים וגורמים עצמתיים גם יחד. זו לא המטרה שלהן, והדרך היחידה לעצור את זה היא להתאים את חוקי זכויות היוצרים לעידן הנוכחי ולעשורים הבאים.