בני ברק היא רק ההתחלה: הערים החרדיות הן העתיד של העירוניות בישראל

בני ברק, מעוז החצרות החסידיות, היא תופעה עירונית שאין שנייה לה, לפחות בינתיים. העיר החרדית הגדולה בישראל, בלב גוש דן החילוני, מאכלסת 16.4% מהאוכלוסייה החרדית בארץ ומספר התושבים הכולל בה הוא 204 אלף ומתוכם 192 אלף חרדים - 94% מהאוכלוסייה בעיר. מדובר בריכוז האוכלוסין החרדי השני בגודלו רק לירושלים, אלא שבירושלים האוכלוסייה החרדית מהווה אמנם רוב בקרב הציבור היהודי, אבל של 54.3% בלבד כשבעיר מתגוררות קבוצות גדולות נוספות ובראשן המוסלמית. אם כן, בני ברק היא הריכוז האורבני החרדי הגדול והמשמעותי ביותר בישראל, והיחיד שלו אוטונומיה מנהלית שחפה כמעט לחלוטין מאילוצים קואליציוניים פנים עירוניים. חיים חרדיים ללא פשרות.

האוטובוס של חברת אפיקים עולה באש

בני ברק כשייכת למערך השלטון המקומי, מוגבלת לשלטון המרכזי הריכוזי בירושלים כמו יתר ערי ישראל. בעשורים האחרונים זה שיחק לטובתה כאשר המפלגות החרדיות נמצאות בקואליציה כמעט ברציפות ומחזיקות בתיקים בכירים ובכללם - משרד הפנים. ואכן באמצעים תכנוניים, תמריצים כלכליים ומהלכים פוליטיים הפכה בני ברק לעיר הבירה החרדית. עיר שהעומד בראשה הוא קרוב משפחה של הרב קנייבסקי שהמליץ לקהל חסידיו לבחור בו לתפקיד משום ש"הוא שואל כל דבר ועושה ככל אשר מורים לו והוא מאוד אהוב על הבריות". על פניו המשמעת האזרחית בעיר אמורה להיות גבוהה, ובעוד השר העומד בראש משרד הבריאות בהתפרצות המשבר הוא לא אחר מאשר מנהיג המפלגה החרדית הבולטת בעיר, מצופה היה שזו לא תהיה עיר אדומה אלא עיר ירוקה וזוהרת. אז מה השתבש בדרך?

רחובות בני ברק בסגר הראשון צילום: עוז מועלם

על כישלונה של הממשלה בהתמודדות עם משבר הקורונה כבר נכתב רבות ועוד ייכתב קודם בעיתונים ואז בספרי ההיסטוריה. ההנחיות המבולבלות, העסקנות הפוליטית וחוסר השקיפות יצרו בציבור הכללי פער דרמטי במשמעת בין תחילת הסגר הראשון לבין רגע לאחר שנגמר. אבל בקרב הציבור החרדי הדבר היה חמור כפליים - ההנחיות לא היו ריאליות למה שמסוגל הציבור החרדי להתמודד עמו ופתרונות יצירתיים לא ניתנו.

משבר הקורונה חידד את מה שאמרו כבר שנים - מתן סמכויות מורחבות לשלטון המקומי הוא היעיל ביותר, בוודאי בזמן חירום. כאשר יצא ראש העיר אברהם רובינשטיין השבוע וצעק לעבר השוטרים שיצאו מהעיר ויניחו לו לטפל בסוררים - הוא עורר סלידה מידית אצל כל אזרח הבקיא בכללי הדמוקרטיה. המשטרה, הזרוע המבצעת של הממשלה היא זו שאמורה לטפל בהפרות סדר ואי ציות להנחיות ולא ראש העיר. אלא שרובינשטיין, קרוב משפחה של הרב קנייבסקי, נתן ביטוי, אמנם נסער, למגמות חברתיות שעוברות על העיר בני ברק ושאם נרצה או לא, אין בכוחה של המשטרה לשנותן כעת, באמצעי לפיזור הפגנות. בני ברק של 2021 לקחה את הסטטוס-קוו כמה צעדים קדימה והפכה דה פקטו למובלעת אורבנית אוטונומית. אלא שלא תמיד זה היה המצב - בראשית דרכה כאשר קמה כמושבה חקלאית ציונית קטנה, חילוקי דעות פנימיים על מידת הדתיות והסבלנות כלפי תושבים שאינם דתיים, שהתגוררו בה לאורך ההיסטוריה באחוזים גדולים בהרבה מאשר היום, ליוו את בני ברק ובמידות רבות גם הכתיבו את אופייה הנוכחי.

בני ברק הוקמה ב-1924 על ידי יצחק גרשטנקורן וקבוצת ״בית ונחלה״ שנוסדה עוד בוורשה במטרה להקים מושבה חקלאית-חסידית ברוח ערכי הציונות והחלוציות שהפכו פופולריים בקרב יהודים עירוניים במזרח אירופה. גרשטקורן ואיתו קבוצה של חסידי דסקרניביץ׳ רכשו באמצעות חברת ״גאולה״ אדמות חקלאיות של הכפר הערבי אבן אבארק והקימו שם חזונם - מושבה יהודית חקלאית פועלת. את המושבה תכנן האדריכל יוסף טישלר, שגם התגורר בה שנים רבות. הכפר איבן אבארק שינה את שמו לאל ח'ירייה בכדי לבדל עצמו מהמושבה היהודית הסמוכה. בתחומי הכפר ששכן היכן שכיום נמצא פארק אריאל שרון שהוקם על אתר הפסולת - ח'ירייה, הוא גם מקום השרידים של בני ברק הקדומה, זו שבשמה הוקמה המושבה החקלאית המודרנית.

מראשיתה ועד לשנות ה-40 חקלאות בפרדסים הייתה מקור הפרנסה המרכזי של תושביה. בשנים שלפני הקמת המדינה שינתה העיר את אופייה, ככל שגלי העלייה הלכו וגדלו וכלל האזור הפך עירוני יותר ויותר, גם בני ברק הפכה אורבנית יותר והחלה לקבץ בשטחה ריכוז גדול של מפעלי תעשייה ובתי חרושת. לאחר מכן הופנו משאבים רבים מצד פרנסי העיר על מנת לרכוש קרקעות נוספות ולהקים בהן בתי חרושת ומפעלי תעשייה. עד היום מדובר בעיר תעשייתית ורווית מפעלים גדולים. אבל המגוון הדמוגרפי בעיר אז היה שונה בתכלית מזה כיום - עם קום המדינה מנתה העיר כ-11 אלף תושבים וכעבור עשור זינק מספרם ל-40 אלף וההתפלגות הדתית אז האזנה ביחס של שליש חרדים, שליש דתיים ושליש חילונים.

המושבה החקלאית בני ברק, 1933 צילום: אוסף זולטן קלוגר

בשנות החמישים בני ברק הוכרזה כעיר, שטח השיפוט שלה גדל פי 7 והיא נהנתה מתנופת בנייה אדירה. שיכוני העולים והמעברות שהוקמו בשטחה - פרדס כ"ץ ותל גיבורים הוסיפו למתח הקבוע ששרר בעיר בין התושבים החילונים ימניים ואנשי מפלגת חירות בעיר לבין אנשי מפא"י והמפלגות הדתיות, שאז היו מה שמכונה כיום "השותפים הטבעיים" בעיקר סביב השאלת האיחוד עם רמת גן שנחשבה ימנית. המתח סיב יחס הדתיים חילונים בעיר בעבע בשנות ה-50 ועד ה-60, והבחירות המוניציפליות עסקו בעיקר באופייה של העיר - האם תהיה פועלית-הסתדרותית או חרדית-תורנית. מה שמעיד שהגמוניה חרדית עדיין לא הייתה שם אבל קהילה גדולה ומתחזקת הייתה גם הייתה. בעשורים הבאים בני ברק תלך ותגדל והקהילות החרדיות ידחקו את אלה הדתיות של הפועל המזרחי ובוודאי את אלו של הפועלים השתיים בהסתדרות.

משנות ה-60 והלאה הפכה בני ברק לעיר עם רוב חרדי מובהק ומיעוט מתחלף של אוכלוסיות חלשות, חדשות ברובן - מעולים יוצאי אירופה ליוצאי צפון אפריקה, מעולים יוצאי ברית המועצות ליוצאי אתיופיה והיום גם מבקשי מקלט ועובדים זרים. המעברה נסגרה רשמית אבל פרדס כ"ץ  ממשיכה לתפקד ככזו גם לאחר מכן. הגרעין שהחזק והתבסס הוא הגרעין התורני של בני ברק שהפך את העיר לבירה החרדית שהיא. מספר מוסדות התרבות, הפנאי, האוכל, והקניות המותאמים לציבור החרדי, לצרכיו ולתרבותו יחד עם הסטטוס קוו שהתבסס והעמיק את עצמאות החינוך, העדר השירות הצבאי ושמירת השבת והכשרות יצרו יחד גן עדן חרדי אורבני. אם לא מתייחסים לעובדה שעדיין מדובר גם באחת הערים העניות בישראל כמו גם הצפופה ביותר בהן.

בני ברק, 1946 צילום: אוסף זולטן קלוגר

מבט בתוכנית המתאר הכולננית החדשה של העיר מראה איך אורח החיים החרדי הפך למבוסס עד שהוא כבר מכתיב גם את התכנון והחזות של העיר. בני ברק, בשונה מהמגמה בכלל הארץ מוגבלת הבנייה למגורים לגובה של עד 6.5 קומות מעל קומת הקרקע. העיר הצפופה ביותר בישראל שמאכלסת מעל 200 אלף תושבים ב- 40 אלף יח״ד מיצתה כמעט לחלוטין את עתודות הקרקע שלה ופוטנציאל ההתחדשות העירונית שבה, תחת מגבלת הקומות יביא אותה עד ל-50 אלף יח״ד סה"כ. זאת מפאת שמירת השבת הירידה והעלייה במעלית לא באה בחשבון ורבים גם לא יעשו שימוש במעליות שבת. כך, בשונה משאר שוק הדיור - פנטהאוס במגדל שיכול להיות היעד הנחשק ביותר בציבור החילוני פשוט לא קורה בבני ברק. הדירות קטנות וצפופות וגם בתוכנית המתאר לא נקבעת הגדלה משמעותית שכן העיר בנויה לרחב עד להתפקע. לגובה דווקא לא.

הבתים צפופים והחיים מתקיימים במרחב הציבורי צילום: משה מילנר

בני ברק עדיין עיר של מסחר ועיר של תעשייה ובתוכנית החדשה היא גם מקווה למשוך אליה עוד ועוד מגדלי משרדים, בין היתר למתחם BBC בעיר. על פניו מדובר בתוכנית טובה - היא שוזרת בצורה חכמה את בני ברק כחלק ממטרופולין תל אביב, מנסה לייצר בה העלאה של רמת החיים עם שיפור החזות של המרחב הציבורי, עירוב שימושים שיוכל להגדיל את היצע מוסדות החינוך בחזיתות הרחוב על חשבון החזיתות המסחריות, קובעת מתחמי תעסוקה חדשים שיוכלו להכניס לקופת העיר הכנסות מארנונה ומנסה להגדיל גם את היצע התעסוקה לקהל תושבי העיר עצמה. היא משכללת ומייעלת התחבורה הציבורית בעיר ומחברת אותה לקווי המטרו וקווי הרכבת הקלה. אבל במקביל מדובר גם בתוכנית שמגלמת את הסשע עצמו: מטרת העל כפי שהיא כתובה בראש התוכנית - ״ביסוס וחיזוק מעמדה של העיר בני ברק בעיר החרדית המרכזית בישראל״. מישהו דיבר על השתלבות?

רוצים כמו בבני ברק - הרוב החרדי מעדיף לגור בערים חרדיות

הנתונים שהוצגו בשנתון החרדי של המכון הישראלי לדמוקרטיה מעיד על הפיכתה שלבני ברק למודל - רוב מוחץ של החרדים, 71% חיים בערים בהן הם רוב התושבים ו-34% מהם חיים בערים בהן הם רוב של מעל 80%. עד שנות ה-80 בני ברק הייתה העיר היחידה שהייתה חרדית ברובה. בית״ר עילית, אלעד, מודיעין עילית, רמת בית שמש - הערים החרדיות החדשות שהוקמו בשנות ה-80 וה-90 לקחו את המודל של בני ברק ושעתקו אותו הלאה. כפי שעולה מן הנתונים המודל הוא הצלחה מסחררת - הרוב המכריע של החרדים מעדיף לגור בעיר צפופה וגדולה שבה חי רוב חרדי מוחץ.

בית תלמוד בבני ברק בזמן הסגר

תכנית הדיור החדשה של ליצמן התפורה היטב למידות הציבור החרדי, מעניקה הטבות של מאות אלפי שקלים לרוכשים דירות יד שנייה בערי הפריפריה בשווי עד 700 אלף שקל. בעוד הוא יודע שהקמת עיר חרדית חדשה היא עניין ביורוקרטי סבוך ומורכב שייקח זמן רב עד שיוכל לצאת לפועל, מייצר ליצמן תוכנית שייעודה הנראה הוא אחד - העברה של ריכוזי אוכלוסייה חרדית לערי הפריפריה. במחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה נמצא כי 30% מכלל הדירות שנרכשו על ידי חרדים הן דירות יד שנייה בפריפריה בעלות של, תהיו מופתעים, עד 700 אלף שקל. כך, מחירי הדירות יעלו, התושבים הוותיקים ידחקו החוצה ואופיין של הערים עתיד להשתנות זאת כאשר בניגוד לבני ברק, לרובן אין תוכנית מתאר שתאזן את מקורות ההכנסה שלהן כאשר הן יהיו ערים בעלות רוב חרדי, וכאשר כבר עכשיו הן מתקשות להגיע לאיזון תקציבי.

ביחד עם התוכנית להקמת עיר חרדית חדשה ליד קריית גת, התוכניות של דרעי לחיזוק הערים החרדיות הצעירות כמו מודיעין עלית, ביתר עלית או אלעד - ערים חרדיות הן ככל הנראה הפתרון הזמני למשבר הדיור של האוכלוסייה החרדית שהולכת וגדלה וצפויה להגיע עד 2040 ל-20% מהאוכלוסייה בישראל, ול-34% מהאוכלוסייה היהודית. מדובר במשבר דיור אמיתי שיש למצוא לו פתרון ולהתעלם ממנו זה פשוט חוסר אחריות. אבל ערים מבודלות ומסוגרות שלמדינת ישראל כישות דמוקרטית עם כפיפות למערכת משפט וחוק יש בהן חלק כל עוד האינטרסים שלה עולים בקנה אחד עם אלא של מובילי דעת הקהל בציבור החרדי - הן מתכון לאסון ולהתפרעויות שראינו השבוע בבני ברק.

מהומות בני ברק השבוע צילום: טל שחר

הבדלנות של בני ברק במקבלת ביטוי בתוכנית המתאר שלה ומשוחזרת בתוכנית הדיור של ליצמן יוצרות ערי מדינה ולא ערים במדינת ישראל. הפתרון הזה הוא אולי יעיל ונחשק בקרב חרדים רבים אבל לא בטוח שהוא פתרון בר קיימא. ואכן לא בדובר בבעיה פשוטה. בני ברק היא עיר שלתושביה דפוסי מגורים וצרכים ייחודיים ששונים מהותית מהמודל הסטנדרטי של עיר. כאן גם טמון הקושי  - מדובר בעיר שמתנתקת מאספקת המים של המוביל הארצי חמישה ימים לפני פסח מחשש חמץ ובעיר שלמה שעוברת לאנרגיה המופקת מגנרטור שבת - כל סוף שבוע. יחד עם הנטייה החרדית להתבדלות מהציבור החילוני, הצורך במוסדות ציבור ייחודיים ומופרדים, חוקים נוקשים על אופן השימוש במרחב הציבורי וגם הפרטי נוצר הרושם שאין ברירה אחרת. ערים חרדיות הן הפתרון היחיד בכדי לתת מענה לאורח החיים החרדי ולשמור על אורח החיים החילוני בערים החילוניות.

עיר-מדינה בתוך מדינה

בני ברק היא אולי עיר מוצלחת עבור תושביה וההוכחה שיותר משמגדלים הופכים עיר לנחשקת ונוצצת, דווקא תרבות, נוחות, תחבורה ציבורית טובה, חינוך, חזיתות מסחריות ובעיקר קהילה חזקה הם אלו שהופכים עיר למוצלחת, שוקקת ותוססת. את זה יכולות ערי ישראל ללמוד דווקא מבני ברק ומהעירוניות שלה. אבל היא גם עיר בתוך מדינה וככל שתתבצר ותסתגר כך ילכו הפחד והניכור, שלא היו שם תמיד והם תוצר של העשורים האחרונים, לנוקשים יותר ובלתי הפיכים. זה גם אחד החסרונות של תכנית המתאר שלה - במהותה היא אנטי עירונית אלא מקבעת את בני ברק כעיר חרדית הומוגנית על גבי מסמך מדיניות סטטוטורי. היא מקובעת כעיר השייכת רק למי שקשוב לכללים התרבותיים של חברי הקהילה וכעיר שמוצאת פתרונות ספק יצירתיים ספק עקומים להיתכנות הכלכלית שלה ולאפשרות שלה להכיל מגוון אנושי. את זה היא אולי יכולה ללמוד מתל אביב. 

בני ברק המסוגרת הפכה לאקס טריטוריה עבור הציבור החילוני. טריטוריה שלמדינה יש בה אחיזה חלקית בלבד ורק בתיאום מראש. אבל השאלה היא האם אכן אין ברירה אחרת. המגמות הדמוגרפיות בחברה החרדית שונות מהאופן בו הן מצטיירות בקרב הציבור החילוני. אמנם שיעור הגידול הטבעי של האוכלוסייה החרדית הופך את הציבור החרדי לכזה שגדל באופן עקבי ומהיר אבל מגמות נוספות פועלות במקביל. לצד עלייה בשיעור היוצאים בשאלה וירידה בפריון ומספר הילדים לכל אישה, גם עלייה בהזדהות עם מוסדות המדינה ושימוש הולך וגדל בטכנולוגיה נרשמים. לציבור החרדי אולי נוח לגור בבני ברק אבל לחלקים הולכים וגדלים בו דברים נוספים הופכים להיות חשובים. הציבור החרדי בישראל הוא תולדה של מדיניות פוליטית והבנייה תרבותית שיצרה את החרדיות האופיינית לערי ישראל, חרדיות שיש לה גב יציב מהמדינה ואת כל הסיבות בעולם לגונן על מעמדה הפוליטי ההולך וגדל תחת צורת המשטר שמעניקה להם ייצוג יתר במשחק הפוליטי. חרדים, כפי שידוע הם ציבור ככלל הציבורים בישראל שמגמות שינוי ותמורות חלים גם בו, וגם בסובלנות לרגשות של ציבורים אחרים ויכולת לקיים יחד עימם אורח חיים נבדל אך משותף הם תולדה של מדיניות ובכללה גם מדיניות תכנון. ברירה אחרת תמיד ישנה השאלה היא האם הציבור החרדי והחילוני רוצים להמשיך ולהילחם בקרב הדמוגרפי הזה.