הקברניט
פה קבור הדוגפייט: למה חיל האוויר עוד מתאמן בקרבות אוויר הדוקים?
הדוגפייט - קרב פניות מטווח אפסי - עולה המון כסף ומאוד מסובך ללימוד; למה טייסינו מתאמנים בו, כשיש להם טילים לטווח ארוך ואף אחד לא ראה מטוס אויב בשמיים כבר 35 שנה? "הקברניט" מסביר איך השתנה עולם הלחימה האווירית
שלום, כאן הקברניט; אי שם בנובמבר 1985 רעמו שני מטוסי F15 בשמי לבנון, כשזוג מטוסי אויב הופיעו על המכ"מ: מיגים סוריים. הם התקדמו לעבר גזרה בה פעלו מטוסי פאנטום במשימת צילום, וטייסי ה-F15 מיד נעלו עליהם טילים וחיכו לאישור ירי.
לטורי "הקברניט" הקודמים:
- כך מפילים דיקטטור עם מטוס אחד וטיל אחד
- לא טייס, מנהיג: הגנרל הגיבור שהקריב את חייו באוויר
- לגו אפאצ'י: הכירו את מסוק התקיפה המפתיע של איראן
לא פעם קרה שפטרול סורי התקרב קצת לכוחותינו, קיבל נעילה, נבהל וברח. הפעם לא נס האויב, ואישור הירי התקבל לאחר שכבר אבדה הנעילה. מטוסי ה-F15 האדירים תמרנו ונעלו מחדש, שחררו טילים והאויב הגיע לקרקע בחתיכות. וזה, חברות וחברים, היה קרב האוויר האחרון של חיל האוויר הישראלי עם מטוסי אויב, לפני 35 שנה.
קרב פניות הדוק? מטווח קצר? שנות השמונים התקשרו צילום: אתר חיל האוויר
אנשים הספיקו להיוולד, להפוך לטייסי קרב להשתחרר מצה"ל ולהביא ילדים בעצמם, בלי שראו בכלל מטוס אויב מחוץ למוזיאון חיל האוויר. וכל הזמן הזה למדו טייסינו איך לנצח בדוגפייט - קרב תמרונים מטווח קצר - באימונים ששורפים המון דלק, זמן וחלפים, באימונים שהם היקרים והמסובכים ביותר שיש.
בהתחשב בסיכוי שלהם להיקלע לקרב כזה, אפשר באותה מידה ללמד אותם גם לצוד ממותות; לא הגיע הזמן לשנות את הכשרת הטייסים ולהכיר בעובדה שהקרבות הקלאסיים עברו מן העולם?
שיעור קרבות אוויר צילום: USAF
אנחנו לא לבד בעניין הזה; למשל, חיל האוויר האמריקאי השתתף רק בקרב אוויר אחד בעשרים השנים האחרונות: ב-1999 הפיל טייס F15C שני מטוסי מיג 29 יוגוסלביים בטילי AIM120 במלחמת קוסובו. וגם שם, זה היה יותר מטווח מאשר קרב - הכוח האמריקאי נהנה מחליפת לוחמה אלקטרונית וחימוש בעל טווח ארוך בהרבה, והיריבים הופלו ללא קושי.
גם מטוסי הקרב עצמם נעשים פחות מותאמים לקרב פניות פוטוגני, ויותר לקרב טווח ארוך בו יש פחות מאמץ; בדיוק כפי שהחליף הרובה את החרב. איך הפך קרב האוויר מהלחם והחמאה של הטייס הלוחם למשהו כמעט מיתולוגי?
מטוס F8 קרוסיידר של חיל הים הצרפתי בכוונת של F15 אמריקאי, במסגרת תרגיל בינלאומי צילום: USAF
כדי לבחון זאת, נקפוץ יותר ממאה שנה לאחור - אל הולדת הלחימה האווירית. התפקיד הראשון של המטוס הצבאי היה איתור כוחות ומטרות, והתפקיד השני - חיסול מטוסים שמאתרים כוחות ומטרות. הרי ממש קשה להפתיע את האויב כשמטוסיו מזמזמים לך מעל לראש ויודעים לאן אתה מתקדם ומתי.
במלחמת העולם הראשונה נרשמו ההפלות הראשונות - לא לפני שורת ניסיונות ביזארית (עליה סיפרתי לכם פעם) כמו להשליך חבלים עם קרסים כדי לקרוע את כנפי היריב, לזרוק עליו לבנים, ולנסות לירות בו עם אקדח. ההפלה הראשונה היתה בכלל נגיחה: מטוס רוסי שהתנגש בכוונה במטוס אוסטרי.
איור ההפלה הראשונה בהיסטוריה צילום: cont.ws
ואז הופיע המקלע המסונכרן, שפותח כמעט בו זמנית בצרפת והולנד. הוא פשוט ירה דרך סיבובי המדחף ואיפשר לטייס לכוון את מטוסו אל היריב, במקום לכוון בנפרד את האווירון ואת הנשק. כאן נולד הדוגפייט: קרב בו המטרה היא להגיע לעמדת ירי עדיפה על היריב: מאחוריו.
למה מאחור? כי כשבאים מלפנים המהירות המצרפית גדולה ויש יותר סיכוי א. להחטיא וב. שהיריב יקלוט אותך ויתן לך צרור כדורים לפרצוף. ולמה לא מהצד? אם צריך, יורים מהצד; אך עקרונית קשה יותר לחשב את נקודת הפגיעה כי שני המטוסים נמצאים בתנועה. כמו כן, החימוש שלך הוא מקלע ולא תותח לייזר כך שהכדורים טסים קשתית ונופלים.
קרב אוויר המוני ממלחמת העולם הראשונה
בהתאמה, התמקדו אימוני הטיסה בקרבות שכאלה. גאונים כמו אוסוולד בולקה האציל המציאו שיטות כמו תקיפה במבנה, חיפוי הדדי ותקיפה מכיוון השמש, ועולם קרבות האוויר משך הרפתקנים צעירים עם עיניים נוצצות.
הצורך בתמרון זריז יותר דחף את תעשיית התעופה קדימה; פותחו מנועים חזקים יותר, שיטות הרכבה שחיזקו את המבנה והשפיעו על המשקל. וכל שיפור בביצועים, כל טכניקה חדשה, כל נשק שפוגע 100 מ' רחוק יותר - כולם הפכו את הטיסה הקרבית למורכבת יותר. המענה למורכבות הזו היה אנושי: חיפשו מתנדבים מיוחדים, שיוכלו לתפעל את מטוסי הקרב ביעילות ודייקנות כאילו היו מניפים סיף - מה שהפך את תנאי הקבלה לקשים ביותר, ואת ההכשרות לארוכות. אנשי צוות אוויר היו פחות או יותר, החיילים האיכותיים ביותר של כל צבא.
קרבות מלחמת העולם הראשונה צילום: EA
במלחמת העולם השנייה שולשה מהירות הטיסה, ונכנסו לקוקפיט מערכות חדשות - ושוב היה צורך בטייסים טובים יותר. קורסי הטיס הפכו ארוכים ומורכבים יותר (וחלקם, כמו למשל ביפן הקיסרית, כללו ממש חינוך מחדש).
באותה תקופה נעשו ניסיונות בהורדת העומס מהטייס: רקטות נגד מפציצים ואפילו טילים ראשונים, תותחים שמכוונים מעלה ויורים אוטומטית כשחולפים מתחת למפציץ, וכוונות עם ג'ירוסקופ המסייעות לחשב את סטיית הפגזים.
קרבות מלחמת העולם השנייה צילום: WarThunder
עם מהפכת הסילון נעשו הדרישות מהטייס אף מחמירות יותר: הכלים שוב נעים במהירות משולשת ויותר, לתמונה נכנסו טילים מונחים, והקרב הפך קצר יותר, קטלני יותר, ומטווח גדול יותר.
ימי המלחמה הקרה דחפו פיתוח מפציצים נושאי חימוש גרעיני, ובעקבותיהם גם מטוסי יירוט מהירים ביותר - כדי שיספיקו לחסל אותם לפני הנחתת מכת מוות אטומית. באופן טבעי, כל קפיצה במהירות קיצרה את זמן התגובה, והעמיסה עוד ועוד על הטייס. בטח כבר ניחשתם: ההכשרות הפכו ארוכות ויקרות יותר.
מלחמת קוריאה: קרבות סילון המוניים ראשונים צילום: topwar
גם כשנראה שטילי אוויר-אוויר יוכלו לבטל לפחות את השימוש בתותחים ולפשט קצת את התהליך, המציאות הציגה תמונה שונה. בראשית מלחמת וייטנאם שלחה ארה"ב מטוסי פאנטום חמושים בטילים בלבד, ואיבדה לא מעט מהם; טייסי מיג 21 של צפון וייטנאם טסו נמוך-נמוך, כשהקרקע מחזירה הדי מכ"מ ומפריעה לאתר אותם - ואז הפתיעו את מבני הפאנטומים בטווח קרוב.
למטוסי הקרב החזקים של ארה"ב לא נותר אלא לשבור בפראות בין פגזי המיגים, לפתוח מבערים ולברוח - ואז להסתובב ולנסות לתפוס את היריב בטילים. השיעור היה ברור: טכנולוגיה חדשה אינה תחליף לטיסה אגרסיבית, תותחים וקרב פניות בטווח אפסי. הפאנטומים קיבלו תותחים והטייסים - הכשרה מורכבת יותר.
אין תחליף לקרב אגרסיבי. לחימה אווירית בווייטנאם צילום: joyreactor
וכנראה שאין מקום בו בלט העניין הזה יותר מאשר פה אצלנו במידל איסט; טייסי חיל האוויר הישראלי הוציאו 120% מהציוד שברשותם, חתרו למגע והביסו כל יריב באוויר עוד הרבה לפני שניתנה בידם העליונות הטכנולוגית.
הפיתוח נמשך, הטכניקות והמטוסים השתפרו וכל זה הגיע לשיא בשנות התשעים, עם הולדת של ה-F22. כלי בעל גוף חמקן וחיישנים מתקדמים ביותר, ניהוג וקטורי שנותן זריזות מדהימה - מטוס שטורף מטוסים. וכמה מטוסים טרף מאז? אפס. למעשה, מטוסי קרב שבאו אחריו כבר נבנו פחות למטרת קרב אוויר קלאסי.
אדון השמיים, F22; וכמה הפלות? צילום: USAF
מה קרה בעשורים האחרונים? מדוע קרב האוויר כבר אינו ספורט הדגל של התעופה הצבאית? ובכן, שלושה דברים השתנו בצורה קיצונית: המשחק, השחקנים והכדור.
נתחיל במשחק: עידן המלחמות הגדולות עבר מן העולם; מדינות יריבות הבינו שהרבה יותר כלכלי לנהל מלחמות-גבול בעצימות נמוכה מאשר להטיל בבת אחת אלפי אנשים ומאות כלים למלחמה שתטחן אותם במהירות. ומדינות בעלות השפעה יכולות לחרחר מלחמות פרוקסי ולהבטיח שחיקה מתמשכת של האויב בלי להיות חשופות לסנקציות בינלאומיות. בנוסף, התגברה הביקורת הציבורית על מלחמות; בארה"ב, למשל, מתגאים המנהיגים בהוצאת חיילים מאיזורי עימות. בהתאמה, יש צורך בפחות מטוסי קרב וזה בולט במיוחד בעימותים א-סימטריים: לארגוני טרור אין חילות אוויר לוחמים - בוודאי לא כאלה שמצריכים קרב אוויר.
דוגפייט? נגד מי, הטנדרים של דאעש? צילום: שאטרסטוק
נעבור לשחקנים: המעצמות שמימנו פיתוח וייצור של מטוסי קרב מסתפקות בהצהרות באוויר, במקום פלישה חמושה. יש בכך חוכמה רבה; הרי הכלכלה נעשתה גלובלית בצורה שכל משק גדול מושפע מכל משק גדול אחר, ומספיק שנשיא צפון קוריאה יבטיח הפתעה לנשיא ארה"ב בשביל שהמשקיעים יזעקו גוועלד והבורסה בניו יורק תעשה חיקוי של טורפדו מקולקל.
למה להשקיע מיליארדים בבניית כשירות של אלפי טייסים לקרבות אוויר ורכישת מטוסים מתאימים, כשאפשר לדפוק לאויב את הכלכלה באמצעות ציוץ בטוויטר? ובכלל, פיתוח מטוסי קרב שיעמדו בעומסי המבנה שמתקיימים בדוגפייט הוא אתגר הנדסי יקר; לך תסביר לציבור שאתה ממש-ממש חייב מאה מיליארד דולר כדי לפתח מטוס נגד יריב שבכלל לא מאיים עליך צבאית. לא פלא שפס הייצור של ה-F22 נסגר ושבמקום להחליף את ה-F15 כפי שתוכנן במקור, משרת החמקן לצידו.
פס הייצור של ה-F22 צילום: wired
ולקינוח, הכדור: עוד מיומו הראשון נועד טיל האוויר-אוויר להוריד את עומס הלחימה מהטייס. אמנם מדובר בנשק שאמינותו בעייתית והוא עדיין מצריך חישובים ודיוק מצד הטייס, אך הוא דורש פחות מן המטוס עצמו.
האבולוציה בתחום החיישנים והטילים יצרה מצב בו מטוס קרב יכול לחסל יריב שהוא הרבה יותר זריז ומהיר ממנו - ע"י איתור מוקדם וירי מנגד; לא צריך לתמרן ולפנות כהרף עין, לא צריך לטפס כמו טיל, רק לנעול על האויב לפני שיגלה אותך, ולארגן לו מפגש אינטימי עם חימוש מהיר ואמין. לא פלא שה-F35 פחות מהיר מה-F16 אותו נועד להחליף; הוא כבר לא צריך להיות מהיר כדי לנצח.
F35 ו-F16; המהירות כבר פחות רלוונטית צילום: (Defensie (CC0
בערך 1,800 ק"מ מזרחה מכאן יושבת לה דוגמה טובה לכל אלה: הרפובליקה האיסלאמית של איראן. במקום מלחמה ישירה עם אויביה בתפוצות (ישראל וארה"ב) ועם אויבה הגדול מכולם (סעודיה), הלכה על מלחמות-פרוקסי. והיא אמנם מחזיקה חיל אוויר קטן ואף משקיעה במו"פ, אך הדגשים הם על כלי טיס בלתי מאוישים למשימות ביון וסיוע קרוב לכוחות הקרקע. התקציב שלה מופנה בעיקר לתחום הנ"מ: בידי איראן טילים מהירים ומתקדמים ביותר, שיודעים ליירט גם מטוסים וגם טילי שיוט, ומהווים איום מהותי גם על החמקן הכי חמקן.
אז ראינו שקרבות האוויר הפכו למשהו נדיר ביותר. והדוגפייט? ממש דינוזאורי. למה צריך ללמוד את האמנות הזו בימינו? ושלא תטעו, זו חתיכת השקעה: לימודי תורת הקרב, לימודי תמרונים, לימודי חימוש ויכולות אויב - כל אלה מאריכים ומסבכים את קורסי הטיס בעולם.
הדרכת קרבות אוויר בטופ גאן, בית הספר לאימוני קרב מתקדמים של צי ארה"ב צילום: USN
ולא רק קשה: גם מאוד יקר ללמוד. כשמבצעים תמרונים חריפים וצריך לטפס מהר למשל, שורפים הרבה יותר דלק. ואם מבצעים פה ושם ירי אמת, עושים אותו על מל"ט-מטרה; יורים טיל יקר על כלי טיס אחר, שבעצמו עולה הרבה כסף.
הסיבה היא אחד הדברים שמשכו את אותם צעירים עם עיניים נוצצות כבר לפני מאה שנה: העובדה שכדי להיות טייס קרב, עליך להיות חד יותר, ממושמע יותר, קר רוח יותר, ושקול יותר מכל מה שאי פעם הכרת. שכדי להיות טייס קרב אתה צריך להיות אדם לא רגיל. והמעטים שמתקבלים לקורס צריכים להיבחן באתגרים הכי גדולים שאפשר; רק כך יוכל הצבא לדעת שאכן בחר את הטובים והמתאימים ביותר.
בוגרי קורס טיס בצה"ל צילום: שאטרסטוק
וגם לאחר ההכשרה, תרגילי קרב אוויר דורשים הכי הרבה גם מהטייס, שכוחות ה-G יעברו על גופו כמו גודזילה על יפן, אך גם מכל חיל האוויר סביבו: אנשי התחזוקה יצטרכו לשמור את המטוס בכשירות שתתאים לעומסים העצומים אליו מגיעים בתמרון, אנשי הבקרה הקרקעית יצטרכו להיות סופר מדויקים בשל מרווח הטעות בקרב שנמשך לפעמים שניות ספורות, ועוד.
חיל אוויר שמתרגל קרבות הדוקים הוא חיל אוויר ששומר על שיא היכולת, ושבעצם כל אנשיו ורכיביו, כל מערכותיו ונהליו, כולם נבנו לעמוד באתגר הכי קיצוני.
כשירות קרב הדוק דוחפת את כולם לקצה צילום: אתר צה"ל
טייס שיודע לבצע תמרון מספריים תחת אש ותוך כדי לשים לב מה עובר על מס' 2 שלו והאם הוא צריך עזרה, הוא חתיכת מכונה מדהימה לקבלת החלטות. ועצם ההצלחה נותן המון כוח לצוותים, ומראה להם שגבול היכולת שלהם הרבה יותר רחוק ממה שחשבו. רואים את הגישה הזאת בכל צה"ל; צנחנים לא עושים מסע של 90 ק"מ בהכשרה שלהם כי שירותם המבצעי יצריך הליכה של 12 שעות עם ציוד מלא על הגב. הוא נועד להראות להם כמה איתנים ביכולתם להיות.
וישנו גם שיקול אופרטיבי ללימודי דוגפייט: העובדה שהטילים הולכים ומשתפרים - וגם בעידן הלוחמה האלקטרונית, לפעמים רק שבירה לכיוון הנכון בתזמון מושלם תעשה את ההבדל שבין הפלת F16 בשטח אויב ותרחישי חילוץ ושבי, ובין מלמול לקוני של "כל מטוסינו שבו בשלום לבסיסם" במהדורת החדשות.
ירי טיל נ"מ S300 צילום: Sputnik
אגב, חילות אוויר בכל העולם מתמודדים עם דילמת הדוגפייט, ובמקרים רבים יש בתמונה גם פוליטיקה. למשל, ארצות הברית משתפת פעולה עם איחוד האמירויות ומדינות נוספות ומתאמנת איתן בשטחה - ובחלק מהמקרים גם משפרת כך את השפעתה עליהן וגם מרוויחה מכך כסף. ביטול אימוני קרבות אוויר הדוקים יצמצמו משמעותית את השותפויות הללו, ואיתן ההכנסות. ולא רק: ביטול אימונים ישנה את מצב רזרבות הדלק של כל צבא, דרישות החלפים ועוד - ולדברים כאלה יש השפעה גדולה על ספקים חיצוניים - וספקים עם כוח פוליטי עצום: תעשיות הדלק והאנרגיה.
יש לא מעט פרשנים שסבורים שבקרוב יהפכו אימוני הדוגפייט, כמו גם יתר אימוני קרבות האוויר, לזולים ביותר: כבר שנים שאנו רואים צמיחה בתפוצה וביכולות של מערכות אוטונומיות מוטסות. ישנן הערכות לפיהן מעבר לפינה מחכה כבר מל"ט קרב אמיתי, כזה שיוכל להביס כל יריב בכל קרב ובכל טווח - ובלי כל העלויות והסיבוכים שנגזרים מהדרכת טייס בשר ודם. ומה אגיד לכם, אני פה בשביל לבאס: הפינה הזו הרבה יותר רחוקה משנדמה.
במקום טייס?
למה? כי מאוד קשה לסנתז מוח של טייס קרב. באוגוסט 2020 התפרסמו תוצאות ניסוי שערכה דארפ"ה, סוכנות הפרויקטים המיוחדים של הפנטגון, ובו התנגשו ראש בראש טייס ומחשב. הניסוי בוצע ע"ב קרב סימולטור בין טייס F16 ותוכנה של חברת Heron, שבוצע בתותחים בלבד. המחשב ניצח חמש-אפס, ופרשנים כבר התחילו לדבר על תום עידן קרב האוויר המאויש - אבל קצת פספסו את העובדה שהמחשב טס בצורה אגרסיבית עד התאבדותית, כאילו שאין מטוס שהוא צריך להחזיר הביתה, כאילו שאין מגבלת דלק, כאילו שהמטרה היא לנצח בניסוי ולא יותר.
ואכן, הניסוי האמור התגלה כמוטה - שכן למחשב היתה מודעות סביבתית מוחלטת (היכן האויב ביחס אליו, באיזו זווית הוא לקרקע, אם ירה, האם יפגע וכולי), הוא טס עם צ'יטים. בדארפ"ה מיהרו להסביר שהוא נועד רק להציג לקשישי הפנטגון כמה נפלא יכול להיות עתיד של טיסה קרבית אוטונומית. ובהווה? בהווה עדיין צריך יד אנושית על הסטיק.
בשורה התחתונה, הסיבה ללימוד דוגפייט נראית פחות מובהקת מאשר בשנות השמונים והתשעים - אך עדיין יש בכך צורך. לימודי קרב אוויר קיצוני שכזה בונים איתנות ודיוק, ומשמרים אותן לאורך שנים. ולכן, אני סבור שחילות אוויר יתמידו וימשיכו ללמד אותם - לפחות עד שתבוא הקפיצה הטכנולוגית הגדולה הבאה: בינה מלאכותית שתאפשר פיתוח טייס מלאכותי קומפלט, נשק לייזר ארוך טווח, מנועים יעילים בהרבה או חומרים שיאפשרו בניית מטוסים קלים משמעותית. נקווה שעד אז, תתבגר האנושות וייעלם גם הצורך במלחמות. טיסה נעימה!
