"נתניהו לא גמל לאלוביץ’ אלא פעל בהליך מקובל"

"ראש הממשלה לא ‘גמל’ לאלוביץ', אלא פעל בהתאם לעמדת גורמים מקצועיים רבים, בהליך מקובל. למותר לציין, כי ראש הממשלה לא רק שלא ראה בנעשה בוואלה משום ‘היענות חריגה’ - אלא שהוא סבר שהסיקור חסר איזון ומוטה לרעה בוואלה כנגדו". כך טוען נתניהו בתשובתו לכתב האישום על שוחד. באמצעות עו"ד בועז בן צור הוא מבקש לפרק את שני צדי המשוואה בתיק 4000. מהצד של וואלה לא הייתה כל "היענות חריגה" לפניות ראש הממשלה ואנשיו לסיקור חיובי, ומהצד של הרגולציה המיטיבה לא חתם נתניהו כשר התקשורת על כל הטבה לבזק שלא במסגרת חתימה טכנית לאחר אישור בעלי המקצוע.

תחילת תשובתו מוקדשת לדיון נרחב בתקשורת הישראלית, הרגליה והתנהלותה מול פוליטיקאים. "די לפסאודו־רומנטיקה הכאילו נאיבית של המאשימה", מטיף בן צור, "גם אם יש לו לאדם דעה על היבטים אתיים העולים מהתנהלות זו, אין מקומם של אלה בהליך פלילי". הערה זו מסכמת קורס מזורז בתקשורת הישראלית שעולה ממנו בין היתר: כל הפוליטיקאים הם 'פריקים' של תקשורת חיובית; לכלי תקשורת שונים יש אג'נדה ותשעים אחוז מהתקשורת הישראלית הם שמאל; ולכן, לגיטימי שראש ממשלה מהימין כנתניהו יפעל לפלורליזם תקשורתי ובמיוחד בוואלה. שאול אלוביץ, מסופר בתשובה, הוא איש ימין בעמדותיו שרכש מעמוס שוקן כלי תקשורת שמאוכלס לרוב בשמאלנים מתעבי נתניהו. "את ראש הממשלה נתניהו היו מכנים במערכת ‘קים’, על שם קים ג'ונג־און, המנהיג הדיקטטור של צפון קוריאה. הגב' שרה נתניהו כונתה ‘ריי סול’ - על שם ריי סול ג'ו, הגברת הראשונה של קוריאה הצפונית". ומי שהוביל את הקו הזה היו ראשי המערכת - המנכ"ל אילן ישועה, העורך אבי אלקלעי וסגנו אודי הירש.

שאול אלוביץ' ובנימין נתניהו. דוברות שגרתית צילום: אלכס קולומויסקי

כתב ההגנה מזהיר מפני ההשלכות שבהן עסקאות סיקור חיובי תמורת מידע שהוא "משאב ציבורי" מפוליטיקאים, מעשה של יום יום, ימוסגרו בתבניות פליליות. ולא רק פוליטיקאים מנהלים קשר שוטף עם התקשורת, גם פרקליט המדינה שי ניצן (32 פעמים עם עיתונאים בשנים 2017־2019) וגם היועמ”ש אביחי מנדלבליט שנפגש 71 פעמים עם עיתונאים בתקופה שבין פברואר 2016 לבין סוף פברואר 2019. כולם רוצים תקשורת חיובית, כולם רוצים לקדם את האג'נדות שלהם.

כתב התשובה בוחן את 315 הפריטים שהוגדרו כסיקור חיובי, טובת ההנאה שקיבל נתניהו. כזכור, האוסף הזה הופיע בכתב האישום המתוקן לאחר שהתקבלה בקשת הסניגורים להפריד בין נתניהו לבין שאר הפונים לוואלה. לאחר הפרסום התעורר ויכוח מי הרוויח מהפירוט הזה. בן צור טוען חד־משמעית שנתניהו הרוויח. מרבית הפניות (הוא אגב כופר במונח "דרישות" כמהנדס תודעה, וטוען שיש להשתמש ב"פניות") הן של דוברות שגרתית באמצעות בעז סטמפלר, לירן דן, רן ברץ ועוד. אחריהם, בטבלת הפניות, נרשמה מסה גדולה של ניר חפץ וזאב רובינשטיין בעיקר בשמם של שרה נתניהו, הבן יאיר, הכלבה קאיה וכיו"ב. ורק 13 פניות הן ישירות של נתניהו.

“ניסיון לאזן את ההטיה הקשה של וואלה”

"בפעמים הבודדות בהן פנה ראש הממשלה", נכתב בתשובה, "פניותיו לא היו אלא ניסיון לאזן במידת מה את ההטיה הקשה של אתר וואלה. הכתמתן של פניות אלו כחלק מיחסי שוחד, והניסיון לטעון כי פניות אלה יצרו אצל ראש הממשלה ‘הבנה’ ויסוד נפשי שמגבשים את עבירת השוחד — בלתי מתקבלים על הדעת, ועלולים ליצור את הרושם כי עמדתם והטייתם של עורכי וואלה וכתביה הם ה’סטנדרט’, ואילו פניותיו של ראש הממשלה חורגות מ’קו אמצע’ זה". מלבד זאת נטען שפניות נתניהו לבעלי שליטה לא היו חריגות. עם כולם הוא דיבר. בשורה האחרונה נטען שוואלה כלל לא פינקה את נתניהו בסיקור חיובי. את העדות לכך שואב בן צור מגורם אובייקטיבי כמו 'העין השביעית' שמצא כי הסיקור של ראש הממשלה בתקופת הבחירות שהייתה חשובה במיוחד לנתניהו (מעבר לתקופה זו נטען, הוא התייחס בביטול לוואלה כאתר קיקיוני) "נע בין מאוזן לבין ביקורתי".

אלוביץ הוא גם איש ימין שראש הממשלה, במאמציו לאזן את התקשורת הישראלית מצביע בפניו על האתר השמאלני ש"משתולל" תחתיו. ולאלוביץ אינטרסים חובקי עולם בשוק התקשורת. וואללה לא ממש מעניינת אותו. הוא מושקע בעיקר בגזרת בזק. ולכן, רצונו לשאת חן בעיני ראש ממשלה. הוא חפץ ביקרו, לא כדי לגמול לו אלא כדי להתחנף אליו, "להימנע מעימות עם גורם מאסדר, לרבות שר תקשורת", טוען בן צור. מגמה כזו, טוען הסניגור היא "אינהרנטית לפעילות של גופים מפוקחים ובכללם כלי התקשורת, ובהתאם זהו שיקול שכלי תקשורת — ללא תלות בשאלת אופן סיקור שוק התקשורת מצדו — שוקל. אתר "וואלה" אינו שונה מכלי תקשורת אחרים, העושים לעצמם "חשבון פנימי" ביחס לאופן שבו הם מסקרים גורמים רגולטוריים. דברים דומים מתרחשים גם ביחס למפרסמים גדולים".

רגולציה מטיבה או חתימות טכניות

כמובן שעד כאן אין באמת עקבות לפלילים. אלה מתגבשות בעיני הפרקליטות מהרגע שהפעילות התקשורתית נחזית כ'טובת הנאה' אל מול ה'תמורה' שנותן נתניהו — רגולציה מיטיבה שפסגתה אישור עסקת בזק־יס. נתניהו ובן צור מבקשים לקעקע את התזה הזו. הם מצביעים על כל מהלך "מרשיע" בעיני התביעה כמהלך לגיטימי – בין אם פוליטי, מקצועי או רגולטורי. ואכן לכל צעד יש הסבר והשאלה היא למי יאמינו השופטים. כך לעניין מועד פיטורי מנכ"ל משרד התקשורת אבי ברגר שנחשב עוין לבזק; כך לגבי פגישת ההנחיה להיטיב עם פילבר; או לגבי פגישת אלוביץ נתניהו. ולצד ההסברים, מנסה בן צור להראות שבתוך תקופת השוחד הנטענת לא פעל נתניהו בהתאם לציפיות בזק. לעתים זה היה ההיפך. כך למשל התעלם משלושה מכתבים שנשלחו לו כדי לקדם את המיזוג. כך לגבי הפעלת צעדים במסגרת רפורמת השוק הסיטונאי שנועדה לפגוע בבזק. כל אלה היו בתוך תקופת השוחד הנטענת והמוכחשת.

בכך מוקמת סימטריה נגדית לסימטריה של כתב האישום. אל מול העסקה שמציעה הפרקליטות — טובת ההנאה של הסיקור החיובי מול ההטבות הרגולטריות – מצביעים נתניהו ובן צור על קבלת סיקור שלילי מוואלה אל מול חתימות טכניות של נתניהו כשר התקשורת על מהלכים שאושרו בידי הדרגים המקצועיים. זו האסטרטגיה של ההגנה. בתיקים מסוג זה, מבקשת ההגנה לפרק לגורמים את העובדות והנסיבות ולבנות מהם הסבר אלטרנטיבי נקי לנראטיב של כתב האישום. לעומת זאת, על התביעה להפריך ולשלול את ההסבר של ההגנה, כך שהנראטיב של כתב האישום יישאר כאופציה ההגיונית היחידה — מעבר לכל ספק סביר — כתנאי להרשעה. שתי המגמות נבנות במסלולים הפוכים. התביעה היא דדוקטיבית. היא מציגה את התמונה הגדולה של עסקת השוחד וממנה גוזרת את המהלכים שמשרתים את התזה ואילו ההגנה פועלת בכיוון הפוך האינדוקטיבי. היא מצביעה על התנהלות ונסיבות לגיטימיים שמבטלים את התזה הפלילית. ועכשיו הכל תלוי בשופטים.