"אחרי חודשים בבית התנפלתי על החזרות"

המתווה למודל "הדרכון הירוק" לתעשיית התרבות מעורר בשחקנית סנדרה שדה תקווה. היא רוצה להאמין שהפעם, עם החיסונים, זה יקרה. "אני חייבת להאמין אחרת אין טעם לכלום, אני נאחזת בזה כמו קרש הצלה ומתפללת", אומרת שדה. "פורסם שהנפגעים העיקריים הם מסעדות, קניונים ותיירות, אנחנו אפילו לא בחמישייה הפותחת מבחינתם. נכנסתי למונית והנהג אמר לי: 'אני ויתרתי על תיאטרון, אני יכול לחיות בלי זה'. בעיניי זה נורא. למרות זאת אני מאמינה שהקהל רוצה שנחזור, אבל מי יודע איזו מוטציה תבוא ותשנה לנו חלילה את החלום. במקצוע שלנו נהנים לקטר כשעולים על הוואן להצגה בצהריים וחוזרים בלילה — פתאום זה הופך להיות הדבר הכי נחשק שיכול לקרות".

השחקנית סנדרה שדה מתוך המחזה דבר על מקום הימצאם צילום: שיר מוסן

 עד שהחיים יחזרו למסלולם מסיימת שדה בימים אלה חזרות בתיאטרון הבימה להצגה "דבר על מקום הימצאם" מאת נאוה סמל בעיבוד ובימוי של איה קפלן. ההצגה תעלה על במת התיאטרון עם פתיחת האולמות לקהל, אך בינתיים צולמה ותשודר החל מהחודש הבא ב־VOD של שידורי HOT בספרייה המיועדת להצגות הבימה. "חזרות זה כמו לטפס על הר. נופלים, מחליקים, נעמדים שוב, מתלכלכים ומחפשים איך להגיע הכי טוב לסוף. כל היופי בתיאטרון זה לראות את הדבר חי ונושם מולך, אין לזה תחליף ואני מקווה שזה יקרה בקרוב. היה לנו געגוע מטורף לתיאטרון, ואחרי חודשים בבית התנפלנו על החזרות האלה כמו כלב רעב שזרקו לו עצם. זו היתה חוויה מדהימה לעמוד פיזית על הבמה. ביום האחרון של החזרות היינו מתשע בבוקר עד אחת בלילה, ולשנייה לא הרגשתי עייפות".

את "דבר על מקום הימצאם" כתבה סמל כדרמת טלוויזיה ששודרה בעבר בערוץ הראשון. בהמשך כתבה אותו כמחזה. קפלן עיבדה את המחזה ושזרה בו רעיונות מספרה האחרון של סמל "פאני וגבריאל" המביא את סיפורם של סבה וסבתה. השנה היא 1949 ושתי משפחות עולים מחפשות אחר מקורות פרנסה. הרדיו הוא מרכז חייהם, בעיקר המדור לחיפוש קרובים. למרות הקושי וצלקות העבר נוצרים בין הגיבורים קשרי נפש. המחזה מביא את סיפורם של מהגרים ועולים חדשים המנסים בכל כוחם למצוא לעצמם בית חדש ועם זאת לשמור על זהותם.

שדה מגלמת את אנוצה, דמות בהשראת סבתה ואמה של סמל. "עברתי חוויה אישית כי הדמות הזאת היא בהרבה מובנים אני. אשה רומנייה שמגיעה לישראל מתרבות אחרת, שפה אחרת וציפיות אחרות, וחוטפת הלם מהמקום הזה. אני זוכרת שאמרתי לאמא שלי כשעליתי בגיל 14 שניסע להוליווד, כי הג'וינט פיתו אותנו לנסוע לניו יורק, ואמא שלי אמרה שרק לישראל. אנוצה גם חולמת להגיע לאמריקה ובסוף כמוני מתאהבת במקום הזה".

דבר נוסף שהשפיע עליה במשך העבודה על הדמות, היא מספרת, “הוא העובדה שזה סיפור אמיתי. זה על המשפחה של נאוה וכל הזמן יושב לי בראש שזו לא פיקציה. הבעל עזב לאמריקה לחיות את החלום האמריקאי, והיא אומרת 'רק הוא יוכל להוציא אותנו מהמדבר הזה'. בתקופה ההיא גם התחיל כל העיסוק בגזענות. אני קוראת על הבמה לשכנה שלי (שמגלמת רובי פורת שובל) 'פרענקית', ומתכווצת בכל פעם מחדש ומדמיינת את המשפחה שלי בבית נובחת עליי, אבל אז זו היתה דרך חיים. היום זה מצמרר להגיד על מישהו שהוא ‘פרענק’ — אז זה היה מקובל. אפילו ריקי רוזן לא יורדת עליהם ככה כמו אנוצה".

רוזן היא הדמות הבוטה והגזענית שאותה מגלמת שדה בקומדיה הטלוויזיונית "סברי מרנן". באמצע יום הצילום של ההצגה קפצה עם הבגדים והפאה לעשות חיסון קורונה בכיכר רבין והיא מספרת: "לרגע הייתי ריקי, ניגשתי לתחילת התור ואמרתי שאני זקנה עם מחלת רקע, מה שנכון, כי אני בת 71 ויש לי אסטמה. זה היה נחמד, ואף אחד לא צרח עליי שאני חצופה".

יחסית לאחרים בני גילם עברו שדה ובעלה מוני מושונוב את הקורונה לא רע. שדה היתה בחזרות להצגה ובסוף החודש תתחיל את צילומי העונה השמינית של “סברי מרנן” לקשת, ומושונוב חזר למסך עם עונת קורונה משובחת במיוחד של "זהו זה" בכאן 11. "’זהו זה’ היתה מתנה. החוויה שמוני עבר עם החברים שלו היא מעבר לכל החלומות, וגם העובדה שכולם כל כך אוהבים את זה. בכל פעם שהוא משמיע לי את שיר השבוע, אני מתאהבת בו מחדש".