הצביעות של בעלי קבוצות הכדורגל בישראל מתגלה בבית המשפט
ההתאחדות לכדורגל דורשת שקיפות פיננסית מלאה מרוכש פוטנציאלי של בית"ר ירושלים אבל נלחמת נגד השקיפות בזירה הישראלית
ביולי 2020 השופטת מיכל אגמון גונן מבית המשפט המחוזי בתל אביב קיבלה את עתירת רשת שוקן, שיוצגה
ע"י עו"ד דור ליאונד, וחייבה את ההתאחדות לחשוף את זהותם של מפקידי בטוחות בבקרה התקציבית, כמו גם של תורמים ומעניקי הלוואות לקבוצות.
מימין עם סיבוב השעון: משה חוגג עם השייח' חמד בן ח'ליפה אל נהיאן קבוצת הכדורסל של בית"ר ירושלים וטקס החתימה צילומים: ביתר ירושלים
אלונה ברקת צילום: עמית שעל
קראו עוד בכלכליסט:
- ביהמ"ש: ההתאחדות לכדורגל חייבת לחשוף את זהות התורמים לקבוצות
- השייח' של בית"ר ומה אנחנו לא יודעים על בעלי קבוצות ליגת העל
- ההתאחדות לכדורגל לא מאשרת בשלב זה את רכישת בית"ר ירושלים
השופטת הסבירה: "ללא פרסום המידע... נמנעת מהציבור יכולת הפיקוח על ההתקשרויות של קבוצות הכדורגל בהסכמי הלוואה או הסכמים להעמדת בטוחות, וממילא נמנעת מהציבור האפשרות להבעת עמדה בנושא זה. גישה למידע, ורק היא, תאפשר לציבור להפריך או לאשש, תחושות או חששות בקשר להתנהלות הרשות לבקרת תקציבים, ולבחון האם אישרה תקציבים כראוי".
ההתאחדות לכדורגל, באמצעות עו"ד עמית פינס, הגישה ערעור על פסק הדין, ובימים האחרונים של 2020 ביקשו להצטרף לערעור קבוצות כגון הפועל באר שבע, מכבי חיפה והפועל חדרה, באמצעות עו"ד יוסי עבאדי.
מימין עם סיבוב השעון: משה חוגג עם השייח' חמד בן ח'ליפה אל נהיאן קבוצת הכדורסל של בית"ר ירושלים וטקס החתימה צילומים: ביתר ירושלים
מלבד העובדה שמדובר בצביעות של ההתאחדות והקבוצות - הרי רק לאחרונה הפעילו משרד חקירה פרטי כדי לדעת יותר על הבעלים הפוטנציאלי של בית"ר ירושלים ולא אישרו לו את הרכישה מאחר שלא סיפק תשובות מספקות בקשר להונו - טענות המערערים משונות ומעלות תהיות לגבי האינטרסים שיש לבעלי קבוצות בישראל.
אחת מהטענות העיקריות של המערערים היא ש"חשיפת פרטי התומכים בקבוצות תצמצם את התמיכה בהן".
לפי המערערים: "הגורמים הפרטיים המעמידים משאבים לטובת קבוצות ספורט בישראל עושים זאת מטעמים אלטרואיסטים שונים ובהם אהדת הספורט, אהבת הכדורגל, חיבור מיוחד לקבוצת הכדורגל האהודה עליהם, הרצון לתמוך בפעילות קהילתית עממית, שהיא מושא להזדהות והשתייכות חברתית של אוהדים רבים וכו'".
זו טענה משונה במיוחד מהפועל חדרה - קבוצה בבעלות העירייה שהעבירה את זכויות הניהול לגורמים פרטיים ובעבר התקשתה להשיג אישור לניהול תקין. אבל הטענה מוזרה גם כשהיא מגיעה מאלונה ברקת ויעקב שחר, כשבעת הרכישה של קבוצותיהם לא היו אוהדי הקבוצה, ולמרות שאין ספק כלל וכלל לגבי התרומה הכספית שלהם לאורך השנים, הם אף פעם לא הסבירו למה למה הם החליטו להשקיע מכספם בקבוצה למה הם מתנגדים לחשוף כמה השקיעו בפני אלו שהם בעלי ה"חיבור מיוחד" לקבוצה ל"קהילה העממית" סביבה.
טענה נוספת של המערערים היא ש"חלק ניכר מהתומכים הפרטיים הללו מעוניינים לשמור על פרטיותם, אינם מעוניינים לחשוף את עושרם בפני הכלל ואינם מעוניינים להפוך לידוענים שאוהדי כדורגל צובאים על ביתם כדי להשפיע על המצב הכלכלי של קבוצתם". זו גם טענה משונה. מי יכול או רוצה לשמור על פרטיותו כשהוא מגיע להיות בעלים של קבוצת כדורגל, שהיא התמצית של "פעילות קהילתית עממית" ו"מושא להשתייכות חברתית"? הרי אחת מהסיבות לכך שמדובר בגוף "קהילתי-עממי" היא שעוסקים בניהול שלה באינטרנט, על גבי העיתון ועל גלי הרדיו והטלוויזיה. זה הגיוני שיעסקו בניהול קבוצה מבלי לדעת מי מנהל אותה?
כמו כן, קצת קשה לקחת ברצינות את הטענות הללו של שניים מהבעלים הכי מפורסמים בכדורגל הישראלי - העסקים שלהם ותדמיתם נהנו רבות מהחשיפה הרבה שקיבלו כבעלים של קבוצות כדורגל.
טענה נוספת של המערערים: "האפשרות שזהותם ואמצעיהם של התומכים יתפרסמו ברבים עלולה להרתיע אותם מהתמיכה בספורט, לצמצם את המשאבים המושקעים בספורט פופולרי ואף לסיים את דרכן של קבוצות רבות, שפעילותן תלויה בתמיכה כלכלית חיצונית, למשל הערבויות הניתנות לבקרה התקציבית של הקבוצות".
בכדורגל הישראלי יש קשר מובהק בין הכסף הציבורי לכסף פרטי
אז שוב, בתי המשפט קבעו מספר פעמים כי קבוצת כדורגל הינה גוף דו מהותי. קבוצת כדורגל אף פעם לא היתה בישראל גוף פרטי - בגלל האופי של הענף, האוהדים אינם לקוחות רגילים; ובגלל הכספים הציבוריים הרבים שזורמים לתוך הענף, בצורת כספי טוטו, כספי עיריות והקצבות שונות. כמו כן, עבור המועדונים הללו נבנו אצטדיונים בכספים ציבוריים ולא פעם מושקעים כספיים ציבוריים במחלקות הנוער השונות, שיכולות להיות יצרניות הכנסות ורווחים משמעותיים עבור המועדונים שכביכול בבעלות אנשים פרטיים.
בכדורגל הישראלי יש קשר מובהק בין הכסף הציבורי לכסף פרטי והתמיכה בספורט אף מוגדרת, לא פעם, כתרומה לגוף ציבורי. אין ספק שבכל חיבור בין כסף ציבורי לכסף פרטי, האינטרס הציבורי הוא לדעת בדיוק איך נראה החיבור הזה.
אלונה ברקת צילום: עמית שעל המערערים ממשיכים: "יודגש בהקשר זה כי רוב ענפי הספורט בישראל נתמכים בתמיכה ממשלתית אולם זו ניתנת במשורה ואינה מספיקה לקיומן של קבוצות רבות. על כן צמצום התמיכה מצד תומכים פרטיים משמע פגיעה קיומית בקבוצות רבות, ובפרט במבקשות ההצטרפות".
זו הטענה הכי משונה. בגלל שיש הרבה כסף ציבורי בכדורגל חייבים את השקיפות שהבעלים של מכבי חיפה והפועל באר שבע מתנגדים אליה. זה לא שהם בעלי מתחם קולנוע שהם בנו מכספם שלהם ומשלמים ארנונה ומס כרגיל. הם משתמשים במתקן ציבורי כדי להכניס לעצמם הרבה מאוד כסף ממכירת כרטיסים וחסויות, ומשלמים מס עבור מלכ"ר (מוסד ללא מטרות רווח). אנחנו חייבים לדעת כמה עולה לנו השותפות הזו. אם, נגיד, הפועל באר שבע היתה רוכשת את האצטדיון ומנהלת אותו או מכבי חיפה היתה הבעלים של האצטדיון שלה - אז אולי לטענתן היתה רגליים. אבל גם זה בספק כי המועדון, בהגדרה, לעולם לא פרטי לחלוטין. כרגע זו טענה שדווקא מחזקת את הטענה של הצד השני.
ובסופו של דבר, בוא נחזור לשייח' האמירתי חמד בן ח'ליפה אל נהיאן. החשש המבוסס שעולה מהחקירה של ההתאחדות הוא שהוא איש קש שישתמש בבית"ר ירושלים לפעולות כגון הלבנת הון.
הלבנת הון היא כמעט בלתי אפשרית בכדורגל אם יודעים מי הבעלים וכמה הוא משקיע מכספו. כלומר אם יש שקיפות פיננסית מלאה. עכשיו... הלבנת הון אינה רק פשע פיננסי. מלביני הון, בעבר ובהווה, מקושרים לארגוני פשע עם אינטרס מובהק בתעשיית הטיית המשחקים. כלומר זה גם פשע ספורטיבי, שפוגע בבסיס של התעשייה: אמון הציבור.
טענותיהם של המערערים בפני בית המשפט תמוהות כי זה ברור שעל מנת למשוך לענף גורמים חיוביים, יש להקפיד על שקיפות גם בתחום הפיננסי וזה מהטעם הפשוט שזה צפוי להרחיק גורמים בעייתיים מלהגיע לקבוצות כדורגל מסיבות לא ענייניות - בין אם כדי להשתלט על נדל"ן ובין אם כדי להסוות העברות כספים כאלה ואחרות.
אנחנו יודעים, לאור מקרי עבר בארץ ובעולם, שברגע שגורמים מפוקפקים נכנסים לכדורגל שלך, הנזק לאמינות הענף, תדמיתו והיכולת שלו להביא קהל ומשקיעים מתרסקות. הלבנות הון והטיות משחקים אלו סכנות ממשיות וגדולות הרבה יותר לכדורגל הישראלי מאשר שקיפות.
