איסור החמץ בפסח בבתי החולים: כפייה בלתי כשרה

בג"ץ סתם אתמול סופית את הגולל על הניסיון של הרבנות הראשית להכשיר את חיפוש החמץ בתיקי המבקרים בבתי חולים בפסח. זה לא חייב היה לקרות. יכול היה הממסד הדתי להמשיך במצב הקיים שבו אין חמץ בבתי החולים אלא למי שמתעקש ואז הוא לא היה מקבל הכשר בג"ץ. זה מקרה קלאסי שבו ההקצנה הדתית, ובמקרה זה הרעיון ההזוי של חיפוש חמץ בתיקים, הביא לתוצאה ההפוכה. זה מזכיר מאוד את המהלך של עיריית ירושלים שהחליטה לתבוע מסעדות שהגישו חמץ בפסח והביאה ב־2008 לפסק דין שאפשר רשמית הגשת חמץ במסעדות.

איסור על הכנסת חמץ לבית חולים (ארכיון) צילום: ליאור אל חי

שני ניסיונות הכפייה האלה הם חלק מהתופעה הכללית שבה הממסד החרדי מצפצף כליל על רגשות החילונים והרגישויות שלהם. בדרך כלל, החילונים משתדלים להדחיק את קיום התופעה. במשבר הקורונה הצפצוף הזה בדמות פתיחת מוסדות החינוך לבנים ועריכת אירועים המוניים הביא למות רבים, שני סגרים והרס כלכלי המוני.

קשה לזכור, אבל בעשורים הראשונים של המדינה כשהחברה החרדית הרגישה פחות חזקה, היא ידעה להתפשר. כך נולדה האמנה החברתית שנקראה הסטטוס קוו ובה שני הצדדים הסכימו להרבה מאוד פשרות בנושאי שבת, כשרות, גיור וחינוך. ככל שהחרדים התחזקו פוליטית, הנכונות שלהם לפתור מחלוקות בהסכמה הלכה ופחתה, פשוט בגלל הכוח. הסרבנות הזו הגיעה לשיא בשנים האחרונות כאשר ראש הממשלה הנאשם בנימין נתניהו הפך תלוי בהם לחלוטין להישרדותו.

אחרי הבחירות האלו יש לקוות שתוקם ממשלה ללא המפלגות החרדיות שראשיהן הובילו את המרי ההמוני נגד תקנות הקורונה. זה כנראה לא יקרה. לכן יש לדרוש ממרכיבי הממשלה הבאה לפחות להחזיר את המפלגות החרדיות ממעמד של בעלי זכות וטו למעמד של עוד שותף. בין היתר, זה אומר לדחות על הסף את דרישתן להעביר חוק שיתיר לחפש חמץ בכליהם של אנשים.