אטריות מחוממות: על "מוות ל־2020", סיכום השנה של יוצרי "מראה שחורה"

במקום להתבייש על כך שמכל התרחישים הדיסטופיים ש”מראה שחורה” המעולה הציעה במשך השנים, היא לא דמיינה איך העולם כולו ייעצר בגלל מגפה שהחלה עם אכילת מרק עטלף, יוצריה צ’ארלי ברוקר ואנאבל ג’ונס החליטו לעשות סרט המסכם את השנה הזאת שעומדת להסתיים בסרט בעל השם הסובטילי “מוות ל־2020”, שעלה השבוע בנטפליקס.

כיאה לשנה שהחלה במרק, היוצרים מסכמים אותה עם ערימה של אטריות מחוממות. ממש כמו השנה הזאת, כך גם הסרט של נטפליקס, עטור הכוכבים, שנעשה במגבלות הקורונה, הוא די גרוע.

“מוות ל־2020". שונאים הכל צילום: SAEED ADYANI/NETFLIX

“מוות ל־2020”, בן ה־70 דקות, הוא מוקיומנטרי, פרודיה על סרטי תעודה, שמתחיל במסדרונות הריקים של מערכת “הניו יורק טיימס”, וקופץ לספרייה של היסטוריון, ולמדרגות בית הלבן. הסרט מעניק מבט על השנה שחלפה, תוך עקיצות משומשות על האופן שמנהיגים הגיבו למשבר, בראשם בוריס ג’ונסון ודונלד טראמפ, האלימות המשטרתית נגד אפרו־אמריקאים בארה”ב שהובילו להפגנות של תנועת “חיי שחורים חשובים”, הבחירות הרעילות בארה”ב, וסרטי ארכיון של אירועים אמיתיים שאולי הצלחנו להדחיק (שריפות הענק באוסטרליה). אין שום דבר חדש בלקט המסכם הזה, או חריף בבדיחות על כך שג’ו ביידן, הנשיא האמריקאי הנבחר, הוא זקן. הרי אם יש משהו שעשינו השנה זה לראות טלוויזיה, וראינו הרבה חדשות והרבה תוכניות סאטירה המתבדחות על אוזלת ידם של הפוליטיקאים. מה עוד שבעולם שמחזורי החדשות מהירים כל כך, קשה לעמוד בקצב. בדיחות על טראמפ שהמליץ לשתות אקונומיקה כתרופה לקורונה כבר גידלו זקן.

בגלל מגבלות השמירה על המרחק כל אחד מהשחקנים מצולם פחות או יותר לבד. כמו בניסיונות האחרים של יצירות בימי קורונה (“ריחוק חברתי” של ג’נג’י קוהן ו”קורונה טיים”), גם פה התיאטרונטו הזה לא עובד. זה מלאכותי ומאולץ, גם אם השחקנים הם באמת מהשורה הראשונה: לורנס פישבורן מקריין; סמיואל ל’ ג’קסון (“ספרות זולה”) מגלם את העיתונאי, יו גראנט (“היית צריכה לדעת”), שבקושי אפשר לזהות אותו בתפקיד ההיסטוריון, וליסה קודרו (“חברים”) היא מעין קליאן קונווי, היועצת של הנשיא האמריקאי, רק שקשה להתחרות עם הדמות האמיתית; כריסטין מילוטי (“איך פגשתי את אמא”) היא האשה הגזענית הממוצעת שמתלהבת מכל תיאוריית קונספירציה שעולה לה בפיד של הפייסבוק; קומאיל ננג’אני (“עמק הסיליקון”) בתור מיליארדר הייטק; טרייסי אולמן (“גברת אמריקה”) היא מלכת אנגליה אליזבת השנייה; ולסלי ג’ונס (“סטרדיי נייט לייב”) בתפקיד הפסיכולוגית השונאת הכל. וזאת אולי החולשה הגדולה ביותר של הסרט - הוא שונא הכל. והפתרון שלו לכל האיכסה הוא מוות. תודה, אבל נוותר.