אין חלחול: היתרונות בהורדות מסים מתנקזים לעשירים

ארגנטינה היתה הראשונה. המדינה הדרום אמריקאית העבירה לפני שלושה שבועות את חוק מס המיליונרים, שהעניק לה את הסמכות לגבות מתושביה בעלי הון אישי גבוה מ־200 מיליון פסו, מס חד־פעמי של 2%.

לפי הערכות, 12 אלף איש יזרימו כ־3.7 מיליארד דולר לתקציבי המדינה החבוטים, שנאנקים תחת העול הכלכלי של הטיפול במגפה המשתוללת. אבל ארגנטינה איננה לבדה. נוכח הנזק שגורמת מגפת הקורונה לכלכלות ברחבי העולם, עולה שוב הרעיון להיעזר באמידים ביותר כדי להתמודד עם הלחצים הפיננסיים.

בבריטניה, דו"ח מיוחד שהוגש החודש מציע להטיל מס עושר בגובה 1% על כל תושב עם הון אישי של מעל מיליון ליש"ט. הצעה דומה עלתה גם בגרמניה ואפילו בישראל. בארה"ב, הנשיא הנבחר ג'ו ביידן הצהיר כי יעלה את מס החברות, ובמאי, קבוצה של 83 מעשירי עולם קראה במכתב פתוח להגדיל את המיסוי עליה ועל שאר האליטה הכלכלית. "כשקוביד 19 מכה בעולם, למיליונרים כמונו יש תפקיד קריטי בריפוי עולמנו", הפיצו במכתב פתוח. "יש לנו כסף, הרבה כסף, שנחוץ כעת נואשות".

הנשיא הנבחר ג'ו ביידן. הצהיר כי יעלה את מס החברות צילום: גטי אימג'ס

מדד שכלל מסי עשירים

המתנגדים למיסוי עשירים הם אלו שמתעקשים, כבר שנים, כי מסים נמוכים המושתים על האליטות הכלכליות הם הכרחיים כדי לתמרץ את הכלכלה — מה שמכונה כלכלת החלחול (או טפטוף).

זהו ויכוח ישן בין קובעי מדיניות שמתרחש בעיקר לפי פרמטרים של גבהים: מלמעלה למטה, או מלמטה למעלה. אבל מחקר חדש ומצוטט מהמכון הבינלאומי לאי־שיוויון בלונדון סקול אוף אקונומיקס היוקרתי (LSE) מציג הוכחות אמפיריות למה שמבקרי התיאוריה טוענים כל הזמן: כלכלה זו הופכת את העשירים לעשירים יותר. זה הכל.

במחקר שבחן מדיניות פיסקאלית של 18 מדינות OECD בשנים 1965-2015, בהן ארה"ב, בריטניה, שבדיה, גרמניה, אוסטריה, קנדה, שוויץ ויפן, המחברים ד"ר דיוויד הופ וד"ר ג'וליאן לימברג בחנו את ההשפעות המקרו־כלכליות של הפחתות מס על העשירים. באמצעות מדד מורכב שכלל מסים רלבנטיים לעשירים (כמו מיסי עיזבון או מס על רווחי הון) נמצא שהיתרונות בקיצוץ מסים מתנקזים כולם לידי העשירים והגדילו את חלקם בהכנסה הלאומית בכמעט אחוז שלם. אותו מחקר מצא שעשרות שנים של הפחתות מסים לעשירים לא השפיעו כלל על שיעורי האבטלה, התוצר הריאלי לנפש או צמצום אי־השיוויון.

"המחקר מראה כי הטיעון הכלכלי לשמירה על מסים נמוכים על עשירים הוא חלש", אמר הופ בהצהרה, "הפחתות מס גדולות לעשירים, על שלל הבעיות שבהן, הגדילו מאז שנות השמונים את אי־השיוויון בהכנסות ולא התקזזו בביצועים כלכליים עודפים". לינברג הוסיף: "קובעי המדיניות לא צריכים להיות מודאגים יתר על המידה" מהמשמעות הכלכלית השלילית שבהעלאת מס לעשירים בתגובה למגפה. מים אולי מחלחלים מטה, פוסקים המחברים, אבל נראה שכסף מחלחל מעלה. מסקנה זו אולי נראית ברורה מאליה, או אינטואיטיבית לאחדים, אבל עבור רבים אחרים שמשתמשים בתיאוריית החלחול כאבן פינה להתוויית מדיניות כלכלית, מדובר בטענה לא פחות מפרובוקטיבית.

שורשיה ה"אינטלקטואליים" של כלכלת החלחול מיוחסים לרוב לעקומת לאפר מ־1974. גרף בצורת U ששרבט על מפית הכלכלן השמרן ארתור לאפר וממחיש את הקשר בין הכנסה לשיעור מס. בסיס העקומה הגיוני: בשיעור מס אפסי המדינה תכניס אפס הכנסות, ובשיעור מס של 100% המדינה גם כן תקבל אפס הכנסות, כי איש לא יעבוד רק כדי שהמדינה תיקח ממנו את כל ההכנסה. מה קורה בין לבין? לפי לאפר קיימת נקודת מפנה שבה המיסוי הוא כה כבד עד שהוא פוגע במוטיבציה לעבוד. היכן נמצאת נקודה זו (אם בכלל), והיכן המדינה קיימת ביחס אליה, הוא נושא שנוי במחלוקת.

זמן לא רב אחרי ששורטטה, העקומה יצרה הצדקה אקדמאית להורדת שיעורי המס לעשירים ולתאגידים. הנשיא רונלד רייגן אימץ אותה במהירות כרקע לשתי רפורמות מס גדולות ברוחו של לאפר, שכונו רייגנומיקס. המשמעויות הכלכליות החיוביות בקיצוץ מס לעשירים לא זכו להוכחות אמפיריות, אלא להפרכות, מה שהמיט על לאפר שלל כינויים, כמו "הרקב האינטלקטואלי של המפלגה הרפובליקאית" על ידי ה"ניו ריפבליק", או "הכלכלן הגרוע בעולם". גם תיאוריית החלחול הועלתה על המוקד כשהכלכלן המעוטר ג'ון קנת גלבריית כינה אותה "תיאוריית הסוס והדרורים", לפיה אם תאכיל סוס במספיק שיבולת, חלק ממנה תמצא את דרכה החוצה ותספק מזון לדרורים.

אחרי רייגן יידרשו עוד 31 שנה עד שנשיא אמריקאי אחר יבצע רפורמת ענק המבוססת על לאפר ותיאוריית החלחול – דונלד טראמפ ב־2017. אחריה כתב לאפר ספר על טראמפ (בשם טראמפונומיקס), ומאוחר יותר (אולי בתמורה) טראמפ העניק לו את מדליית החירות הנשיאותית — הכבוד הרם ביותר לאזרח אמריקאי.

ב־15 בדצמבר, ימים אחדים לפני שהתפרסם המחקר של הופ ולימברג, פנה מנהיג הרוב הרפובליקני בסנאט מיטש מקונל לבית הנבחרים. בנאום ההכרה בניצחונו של ביידן, החל למנות מקונל את הישגיו של טראמפ בארבע שנות כהונתו. באמצעות "שינויים רגולטוריים אמיצים" ו"רפורמת מס של פעם בחיים", הסביר, הצליח טראמפ להוריד את שיעור האבטלה לרמתו הנמוכה מזה 50 שנה ולהזניק את משכורות העשירונים הנמוכים. אותה רפורמה, נזכיר, כללה בעיקר הפחתת מס החברות מ־35% ל־21%, הפחתת מס הירושה וגבייתו רק בסכומים של מעל 10 מיליון דולר (במקום 5 מיליון דולר) והענקת הטבות חד־פעמיות להשבת רווחים כלואים במקלטי מס. טראמפ כינה שלל קיצוצים אלו בשם "דלק טילים" וטען כי הכסף הנוסף בידי העשירים יאפשר להם להעסיק עובדים נוספים, לשלם שכר טוב יותר ולהשקיע יותר. ההיקש של מקונל בנאום והעובדה כי ניאו־ליברלים אחרים מקדמים את הרעיון לפיו קיצוץ המס לעשירים של טראמפ תרם לזינוק הכלכלי, הם תמציתו של תיאוריית החלחול.

הנשיא דונלד טראמפ. "רפורמת מס של פעם בחיים" צילום: איי פי

גל עצום של רכישות חוזרות

אך כבר לפני שנחקקה הרפורמה לחוק, טענו מבקריה כי היא בעיקר מתנה לעשירים, וכי הקיצוצים לא יחלחלו למשכורות או להשקעות חדשות, אלא ימונפו לחלוקת דיבידנדים, רכישות חוזרות של מניות והפחתות חוב. מהלכים שמיטיבים עם מחירי המניות ובעליהן, האליטה הכלכלית במדינה.

הפחתת המסים אכן דחפה את הכלכלה מעלה. אבל לא את כל הכלכלה. ההון הפנוי הנוסף הביא לגל עצום של רכישות חוזרות של מניות וחלוקות דיבידנדים שהזניקו את מחירי המניות ואת המדדים המובלים לשיא כל הזמנים. בהתאמה, 651 מיליארדרים בארה"ב הוסיפו לעושרם האישי המצטבר בשנה החולפת, בעיצומה של המגפה, טריליון דולר לסכום של 4 טריליון דולר. ומה לגבי שאר האמריקאים? הם נותרו הרחק מאחור. למעשה, 20 מיליון אמריקאים חדשים נמצאים היום בסכנת פינוי מבתיהם, כ־50 מיליון הגישו בקשה לדמי אבטלה מאז פרוץ המגפה, 26 מיליון זקוקים לסיוע במזון ו־8 מיליון תושבים נוספים נפלו מתחת לקו העוני. חלחול אין כאן.

השפעה על מדיניות כלכלית

המחקר של הופ ולינברג מחזק שורת מחקרים אחרים שמצאו כולם כי רעיון החלחול הוא לא פחות מנוכלות שנועדה להעשיר את העשירים. ובכל זאת, הפחתות מס מסוג זה ממשיכות להיות פופולריות אצל פוליטיקאים וקבוצות אינטרס אחרות, גם לנוכח המשברים החדשים. כך למשל, התעשיינים והיבואנים בארץ הגישו ביולי למשרד האוצר הצעה להפחית את מס החברות, והנשיא טראמפ מנסה להביא לשינוי קטן בקוד המס בימיו האחרונים, כדי לשמר את הפחתות המסים שלו. הסיבה? להופ ולינברג הסבר אחד: באמצעות לוביסטים ותרומות כלכליות, העשירים והתאגידים מצליחים להשפיע על קביעת מדיניות כלכלית. בימים של משבר כלכלי יוצא דופן, הם מסכמים, המדינה לא צריכה להפעיל את הכלים שאולי עובדים, כי אם את אלה שעובדים בוודאות — גבייה רחבה יותר מהעשירים והשקעה ציבורית.