“בכתיבה לנוער מפעילים שריר אחר"

ממש במקביל ל"זמר במסיכה", ולגמרי במקרה, עלתה לאחרונה תוכנית אחרת על זמר במסיכה וניכר שגם היא זוכה להצלחה. "זיגי" היא סדרת ילדים ונוער על נער שיש לו מחלת עור שנקראת ויטיליגו, מציקים לו בגללה, והוא מחליט להופיע במסיכה במופע הגדול של היישוב החדש שאליו הגיע. יצרו את הסדרה שחר סגל ואורן יעקובי, והיא עלתה לפני כחודש בערוץ ניקולודיאון (טין־ניק) בהוט. הפרק הראשון שלה זכה לכמעט מיליון צפיות ביוטיוב. חלק מדמויות הסדרה משתתפות בפסטיגל, MY פסטיגל, שציין בחנוכה 40 שנה לקיומו, וגם אותו כתבו סגל ויעקובי ביחד. בגלל הקורונה נהפך האירוע החגיגי לשני סרטים מוזיקליים ואינטראקטיביים, עם ריטה, שרית חדד, סטטיק ובן אל ועוד כ־40 אמנים אחרים.

מתוך "התחנה" צילום: ענבר לוי

סגל, בת 42, ויעקובי, בן 46, כותבים ביחד כבר 15 שנה, ועוד קודם לכן כתבו כל אחד בנפרד. סגל כתבה בין היתר ל"גב האומה" ו"מצב האומה", ויצרה בין היתר את "שולץ"; יעקובי כתב (יחד עם גיורא יהלום) את "רביעיית רן" לטלוויזיה ואת "סימני דרך" לתיאטרון. הוא וסגל כותבים ביחד בעיקר לילדים. סדרת הנוער שלהם "התחנה" (בהפקת ADD), על חבורה של צעירים שמתנדבים למד"א, זכתה להצלחה רבה ועלתה בעונה שלישית השנה.

בשיחה איתם בזום הם מספרים על הסדרות לילדים ולנוער שלהם, על הפסטיגל, על הכתיבה לקהל הזה, השונה מהקהל שאליו החלו לכתוב ועל הפער והצביעות בין מה שהיו רוצים לכתוב לילדים ומה שמותר להם.

נועה קירל בפסטיגל צילום מסך: יוטיוב

הגיבור של ‘זיגי’ הוא דורי (אמיתי ארמן), נער שיש לו ויטיליגו (מחלת עור שיוצרת כתמים לבנים על העור), המתחבא מהעולם, אבל יש לו חלום להיות מוזיקאי. הוא ואחותו עוברים למקום חדש. היא משתלבת במקום כרקדנית במופע הגדול. הוא ממציא לעצמו דמות ששמה “זיגי”, שאיתה הוא מופיע על הבמה כשהוא עוטה מסיכה.

על החיבור בין “זיגי” לבין הפסטיגל הם אומרים שהוא נבע בגלל העניין שיש לאירוע הבמה הענק בערכים של הסדרה. "הסיפור של 'זיגי' מאוד מתאים לשם", אומרת סגל. "גם בו יש מוזיקה ומסר שרוצים להעביר. בכל שנה בפסטיגל רוצים להתמקד בערך כלשהו. 'זיגי' מבוססת על קבלת האחר".

ההחלטה להפוך את הפסטיגל לסרט התקבלה סופית רק בקיץ. "יש בגרסה הזאת גם יתרונות", אומר יעקובי. "הילדים יכולים ממש להשפיע על האירועים וקובעים איזה שיר יושר, וגם מבחינת המשתתפים זה פתח אפשרויות. צריך לזכור שהפסטיגל במתכונת רגילה עולה 150 פעם. לא בטוח שכל האמנים האלה היו מסכימים להרפתקה הזאת, בטח לא שרית חדד, ריטה, סטטיק ובן אל ביחד. לבוא ליום־יומיים צילום זה יותר פשוט". ההיענות היתה גבוהה, ביום שהאתר עלה הוא קרס — והצופים הצעירים היו צריכים לחכות כשעה עד שפתרו את התקלה.

מתוך "זיגי" צילום: טין ניקולודיאון

המסר של קבלת האחר או המלחמה בבריונות עלול לטבוע בים הנצנצים, הגלגיליות והסלבס של הפסטיגל, אבל בסדרות שלהם סגל ויעקובי מקפידים לטפל בו. "אנחנו מודעים לאחריות שיש בזה שהתכנים מקבלים מיליון צפיות, ואנחנו בוחרים במודע בדרך הדידקטית", אומרת סגל. "המסר נקלט בתוכן שילדים מוכנים לראות מרצונם לא באמצעות הורה או מורה שמטיפים להם. סדרת טלוויזיה היא כלי שאפשר לעשות בו דברים איומים, וגם דברים פופולרים וכיפיים: מתח, צחוק וסיפור טוב שיש בו את האקסטרה הזאת, החיובית והתומכת. כל פעם אנחנו מסמנים כמה מטרות. למשל, לעולם תהיה דמות יותר שמנמנה בסדרה, או לפחות היא תהיה לא בדיוק במידות המקובלות למשתתפים בסדרות היום".

יעקובי מוסיף: “ב’פלאשבק’ היינו הראשונים שעשינו סדרת נוער ישראלית על נער שיצא מהארון. יש כמה ז'אנרים בסדרות ילדים: כזה שבהם הילדים מצילים את העולם עם כוחות על; וכזה שאנחנו אימצנו שהוא ריאליסטי יותר. גדלנו על 'עניין של זמן', 'בוורלי הילס' ועל 'דגראסי', סדרות שבהן החיים האמיתיים השתקפו על המסך. ההזדהות שם היא כה מוחלטת שהילדים מסכימים לקבל כלים כדי להתמודד עם החיים באמצעותן".

אפילו אם הם עשו דברים שהיום לא מוצגים בטלוויזיה, אומרת סגל. "ב'דגראסי' אחת הדמויות היתה בהריון, והיום אין אופציה לכתוב על מישהי בהריון בתיכון, למרות שגם היום זה קורה. המטרה הבאה שלי, ואני גוררת גם את אורן לזה, היא לטפל בפער בין מה שמותר לכתוב, מה מותר להראות לנוער בטלוויזיה, למה שהם באמת רואים".

אורן יעקובי ושחר סגל. “אימצנו את הסגנון הריאליסטי. סדרות שבהן החיים האמיתיים משתקפים על המסך. ההזדהות שם היא כה מוחלטת שהילדים מסכימים לקבל כלים כדי להתמודד עם החיים באמצעותן” צילום: עמית שעל

כמו סדרות לילדים ולנוער בנטפליקס "פה גדול" ו"חינוך מיני"?

"זה במקרה הטוב שהם לא רואים סתם פורנו", אומרת סגל. "אצלנו תהיה נשיקה אחרי 50 פרקים. איך אפשר לצייד ילדים בכלים לדבר בגלוי על יחסי מין באופן הזה?"

"אנחנו, עם גישה פחות פוריטנית אולי נוכל לאזן את ההשפעה השלילית של חשיפה לפורנו", אומר יעקובי. "ההורים חושבים שהם עושים את הדבר הנכון בזה שהם יכולים לשלוט במה שיהיה בטלוויזיה מבלי שהם שמים לב מה יש בטלפון. אנחנו רוצים להנגיש את הנושאים האלה. חוץ מהביריונות יש אצלנו עלילות על שתיית אלכוהול, נער אומנה, והורים שמתגרשים".

אבל גם כאן יש מגבלה, אומרת סגל. "לחצי מהילדים יש הורים גרושים. הם שמעו מריבות. איך נציג את זה על המסך? נעשה ריב אמיתי או ריב מסומן כי זאת סדרת נוער? בבית הם שומעים דברים מחרידים, אם זה לא יוצג כמו שזה לא יהיו להם כלים לדבר ולהתמודד".

איך הגעתם בכלל לעולם הילדים?

"לי יש ילדים בני 11 ו־14", מספר יעקובי. "אני רוצה שהם יפגשו את עצמם על המסך". "אני הגעתי כיועצת תוכן לערוץ הילדים", אומרת סגל (שילדיה עוד קטנים). "לא הכרתי את העולם הזה אבל גיליתי שיש שם המון תוכן מקורי והזדמנויות לעשות יצירות שבעולם התוכן למבוגרים בישראל כרגע מאוד קשה: היום אם את רוצה להציע סדרה בעולם המבוגרים יש חמש דלתות שאת עומדת בתור אליהן עם עוד מיליון אנשים. בעולם הילדים מצאנו נישה שאם את מצליחה להשתחל אליה יש יותר הזדמנויות. זאת דרך אחרת לספר סיפור, ב־50 פרקים, לא בעשרה או 12. אנחנו, למשל, כותבים עכשיו סדרה חדשה שהיא מין אושן 11 בקורונה לבני נוער, והיא עולה בקרוב בניק טין, עם ליבי רן”.

יעקובי מוסיף ש”בכתיבה לילדים ונוער מפעילים שריר אחר. והקהל הוא מדהים, נאמן ומיידי. בשעה ארבע ועשרה תדעי בדיוק מה הם חשבו על הפרק שראו. זה קהל שאפשר לדבר איתו, קהל שהכוכבים שלו נגישים לו”.

"מבחינת הכתיבה”, מסכמת סגל, “הכל זה פילטר של עצמך, של העולם שלך, של האסוציאציות שלך ובין כה הכל קורה במקביל, ממש לא בִמקום".