מי מעכב התייעלות סביבתית בתעשייה? לא מי שחשבתם

מוגש מטעם DUN'S 100

לפני מספר שנים השיק המשרד להגנת הסביבה בקול תרועה את "מדד ההשפעה הסביבתית" – דירוג הציונים של ההתנהלות הסביבתית של חברות ציבוריות גדולות. הדירוג הזה, אשר יעילותו ומהימנותו מוטלים בספק, משקלל בין היתר את הפליטות לסביבה של המפעלים התעשייתיים המוחזקים על ידי אותן חברות. יותר פליטות מיתרגמות לציון גרוע יותר במדד, וציון גרוע יותר מיתרגם לכותרות מושכות-קליקים בנוסח "מי הם עשרת המפעלים הגרועים בישראל?", "לציבור מגיע לדעת" וכדומה. אכן, שירות ציבורי חשוב.

נראה אפוא שהמשרד להגנת הסביבה יהיה הראשון שישמח לעודד את התעשייה להפחית את השפעותיה הסביבתיות, למצוא פתרונות שיצמצמו את הפליטות לסביבה ולקצר את רשימת "המפעלים הגרועים". אבל צעדים שנקט לאחרונה מעלים תהייה האם אכן כך.

לאחרונה פרסם המשרד להגנת הסביבה טיוטת מדיניות לעידוד מפעלים לנקיטת צעדי התייעלות סביבתיים והפחתה במקור לצורך הקטנת טביעת האצבע הסביבתית שלהם. הרציונל ברור: למה לטפל בבעיה רק אחרי שהיא נוצרת? בואו ננסה לפתור את הבעיה במקור. במקום, למשל, להתקין מתקנים יקרים ומורכבים לסינון פליטות לאוויר בקצה הארובה, ננסה לתכנן מחדש את קו הייצור על מנת להפחית את הפליטות מלכתחילה. במקום לדאוג רק לפנות את הפסולת לאתר מורשה, ננסה לשנות את אופן הייצור, לנצל פחות חומר גלם ולייצר פחות פסולת מראש. וכן הלאה.

אלמנטרי? לא לכולם. מטיוטת המדיניות שפרסם המשרד עולה שהמנגנון שמציע המשרד, שנועד כאמור לכלול תמריצים למפעלים לנטוש את פתרונות "קצה הארובה", להפשיל שרוולים ולחפש איפה אפשר להתייעל - מעודד אותם לעשות בדיוק להיפך. שמרנות וקפיאה במקום במסווה של תמריצים להתייעלות. לדוגמא, המנגנון קובע שבטרם יוכל מפעל להוציא לפועל תוכנית התייעלות במקור כחלופה פתרון "קצה ארובה", הוא יידרש להוכיח שהתוכנית תביא לעמידה בערכים הסביבתיים המחמירים ביותר – גם אם הרגולציה מאפשרת ערכים מקלים יותר. במלים אחרות, דווקא המפעל שיבקש להתנהל בדרך הסביבתית העדיפה, יצטרך לעבוד קשה יותר ולעמוד בתקנים מחמירים יותר. אכן תמריץ ראוי. יקום המפעל שיבחר, בנסיבות כאלה, ללכת בדרך הקשה ולא יבחר בפתרון הקל של עסקים כרגיל, ויסתפק ב"פקק" במעלה הארובה.

עו"ד חן תירוש

דוגמא לחסם נוסף שמעמיד המשרד להגנת הסביבה הוא האיסור, בנסיבות מסוימות, להציג תוכניות להתייעלות במקור מצד מפעלים בעלי היסטורית אי-ציות. חסם זה הוא כבר תמוה במיוחד. הרי דווקא מפעלים כאלה, אשר נתקלו בקשיים לעמידה בתקנים הסביבתיים (לדוגמא בגלל עלויות עתק של מתקנים לטיפול בפליטות או לטיפול בפסולת) יהיו המאגר המתבקש לאיתור הזדמנויות להתייעלות סביבתית. נראה, למרבה הצער, כי המדינה שבויה עדיין בגישה שהגנה על הסביבה משיגים רק בפתרונות קצה, וכי חשיבה סביבתית אמיתית לצמצום השפעות שליליות במעלה הזרם ולא במורדו, היא "פרס" שיש לתת רק לתלמידים המצטיינים. מלבד העובדה שגישה זו כבר נזנחה לפני שנים רבות במדינות האיחוד האירופי (אליהן נושאת המדינה עיניים בכל הקשור לחקיקה הסביבתית), היא מהווה חסם אמיתי בפני חדשנות וחתירה להטמעת שיקולים סביבתיים בכל שלבי הניהול והייצור, החל מהראשונים ביותר. מצד שני, היא מאפשרת להמשיך ולייצר כותרות דרמטיות אודות המפעלים המזהמים ביותר – כותרות שעשויות להיעלם אם יאמץ הרגולטור מדיניות שמבקשת לא לעשות שיימינג למפעלים, אלא לתמרץ אותם באופן אמיתי לאתר מקורות להתייעלות והפחתה ובכך להטיב עם הסביבה של כולנו.

מאת עו"ד חן תירוש, הרצוג פוקס נאמן , מחלקת איכות הסביבה ושינוי אקלים