השנה בה הטלויזיה ניצחה: אלה השחקנים ששרפו את המסך

ג’ייסון סודקיס ב"טד לאסו"

בתקופה שהבידוד והבדידות השתלטו על כל חלקה טובה הדמויות הטלוויזיוניות שהגיעו מאמריקה היו טורפות ומטורפות, כמו טייגר קינג (ומי ששימש לו מודל, זה שראה את עצמו כמלך בבית הלבן). אבל אז הגיח אמריקאי אחר, חייכן ולבבי, שכל כולו כוונות טובות, לטלוויזיה בכלל, ולקבוצת הכדורגל הבריטית AFC ריצ'מונד בפרט, והרחיב את החיוך על הפנים.

למרות כל הציניות וגלגולי העיניים, בא ג'ייסון סודקיס, המאמי האמריקאי המוכר והידוע, בתפקיד טד, עם השפם המטופש שלו, הבגדים המגוחכים והמבטא האמריקאי שלו, והפיל את חומות המגננה שנבנו סביב הדמויות העוקצניות והכה בריטיות בסדרה “טד לאסו”, ואת זו של אלה בבית שצפו בו ובהם באפל טי.וי+. כך המאמן הזה של הקבוצה, שאימן בעברו פוטבול אמריקאי, ובכלל לא הבין כלום בכדורגל של הפרמייר ליג, הצליח לכבוש שערים, בזה אחר זה, ובעיקר לכבוש את הלב.

ג’ייסון סודקיס ב"טד לאסו" צילומים: גטי , APPLE TV

טרבור נואה ב”הדיילי שואו"

טרבור נואה נכנס ב־2015 לנעליו הגדולות של ג'ון סטיוארט בהנחיית "הדיילי שואו", תוכנית הסאטירה המוגשת כמהדורת חדשות בדיוניות בערוץ קומדי סנטרל (וביוטיוב). היה זה מעבר לא קל לקומיקאי הדרום־אפריקאי, שלראשונה הגיש תוכנית יומית, אהודה מאוד, עם ציפיות גבוהות על כתפיו. לקח לו זמן למצוא את הקול שלו, מה עוד שזמן קצר אחר כך נבחר דונלד טראמפ לנשיא ארה”ב, וכל תוכניות הלייט נייט הסאטיריות, נהפכו לחריפות במיוחד. התחרות היתה קשה.

ואז באה 2020 עם הקורונה והניסה את מנחי תוכנית הלייט נייט לשדר מביתם, ללא קהל שיצחק מבדיחותיהם, בלי מיקרופון או חליפה. כולם התקשו עם הפורמט הלא רשמי החדש: ג'ימי קימל, ג'ימי פאלון, סת’ מאיירס וסטיבן קולבר. אבל לא נואה. הוא פרח על ספת ביתו, מול המצלמה, עם הסווטשירט והקפוצ'ון, כשתסרוקת האפרו שלו צומחת כל יום קצת. הוא חידד את השפה שלו, שכללה מבט מבחוץ על החברה האמריקאית, הרבה חיקויים, ופיענוח נינוח ומדויק של כל מה שקורה שם בחוץ.

טרבור נואה ב"הדיילי שואו"

שירה האס ב"המורדת"

בדיוק כאשר קהילת החרדים בברוקלין היתה בחדשות בגלל אחוזי ההידבקות הגבוהים בקורונה, עלתה לנטפליקס “המורדת”, מיני־סדרה של ארבעה פרקים על צעירה בת 19 מקהילת סאטמר הסגורה שעוזבת אותה כדי לחיות כחילונית בברלין. הסדרה זכתה לפופולריות רבה, היתה מועמדת לשמונה פרסי אמי, והזניקה את הקריירה של האס הישראלית, המבוגרת רק במעט מאסתר שפירו, הדמות שגילמה.

האס, השברירית ועם זאת רבת העוצמה, היתה מועמדת לאמי בקטגוריית השחקנית הראשית במיני סדרה לצד כוכבות כמו קייט בלאנשט, רג'ינה קינג, אוקטביה ספנסר וקרי וושינגטון. האס, שכבר גילמה חרדית ב"שטיסל", נשאה את הסדרה האמריקאית על כתפיה, תוך שהיא מפטפטת ביידיש, חובשת פאה ואחר כך נפטרת ממנה ונותרת גלוחת ראש. בהחלט לא משימה קלה.

שירה האס ב"המורדת" צילום: Matteo Chinellato, נטפליקס

אניה טיילור ג’וי ב"גמביט המלכה"

בזמן הבינג' בסדרה היפהפיה, ושוברת השיאים "גמביט המלכה", מתעורר הדחף לבדוק אם הגיבורה בת’ הרמון — השחמטאית עם החוש המושלם לאופנה — היתה דמות אמיתית שאניה טיילור ג'וי ("פיקי בליינדרס"), ואנחנו פשוט לא שמענו עליה מעולם או שהיא פשוט המצאה מוצלחת מאוד. התשובה היא ב' כמובן. לא היתה יתומה עם שיער אדמוני, שבילדותה נהפכה לשחמטאית מצטיינת, וכבר בנעוריה, בשנות ה־60 של המאה הקודמת, נהפכה לאלופה בינלאומית.

אבל הרצון בגיבורה נשית כזאת הוא גדול כל כך, והמראה המפהנט של טיילור ג'וי עם עיני האיילה הגדולות הממוסגרות באייליינר, והמשחק המושך שלה, הפכו את "גמביט המלכה" למיני הסדרה הנצפית ביותר בתולדות נטפליקס, עם 62 מיליון צופים (מובילה על מלכה אחרת, אחת אליזבת, בסדרה "הכתר"), ולשחמט לספורט סקסי ומבוקש בכל רחבי העולם.

אניה טיילור ג’וי ב"גמביט המלכה" צילום: גטי, נטפליקס

מיקלה קול ב"להרוס אותך"

מיקלה קול השמיעה השנה את הקול של דורה, והקול של קול הוא חזק, שונה, משעשע וכואב. הדמות שלה, אראבלה אסיידו, בסדרה “להרוס אותך”, ששודרה ב־HBO (אצלנו ב־HOT ,yes וסלקוםtv), כתבה ספר שנקרא “סיפורים של מילניאלית שנמאס לה”. הספר הופך אותה לכוכבת, ומכניס אותה למחסום יצירתי. היא מנסה לפוגג את המחסום ביציאה עם חברים בערב המסתיים בתקיפה מינית, שאותה היא בקושי זוכרת (בשל סם האונס שהוכנס למשקה).

האירוע נכתב בהשראת אירועים בחייה של קול, כמו הסדרה כולה, והם מקבלים תוקף בעידן Metoo#, שהיא אחת מסמליו. הסיפור מוגש באופן כל כך ריאליסטי וכנה, שהוא שורט את הלב, וגם השפה ייחודית: זרם תודעה כאוטי, כמו הזיכרונות שעולים אצל הגיבורה חלקים־חלקים. אמנם קצת נמאס מהסיפורים של גיבורות המסך המילניאליות, אבל לא ממנה. ממנה רוצים רק לקבל עוד.

מיקלה קול ב"להרוס אותך"

מריה בקלובה ב“בוראט סרט המשך”

בפתיחת סרט ההמשך ל“בוראט”, אומר יוצרו סשה ברון כהן שבוראט נהפך למפורסם מדי. לכן גייס לצדו שחקנית בולגרית אלמונית בת 24 בשם מריה בקלובה, שגונבת ממנו את ההצגה. בקלובה מגלמת את טוטאר סגדייב, בתו של בוראט, שבאה כדי למצוא לעצמה חתן עשיר, כמו שעשתה מלאניה טראמפ, הנערצת עליה. בדרך היא מפילה את רודי ג’וליאני בפח ועושה תפקיד קומי בלהטוטנות של אקרובטית ללא רשת ביטחון. זה תפקיד קיצוני, אמיץ וקורע מצחוק.

מריה בקלובה ב"בוראט"

טאפנס מידלטון ב“מאנק”

רבות נכתב על “מאנק”, שיר האהבה של דיוויד פינצ’ר ל”האזרח קיין” . אבל בתוך אלפי המלים דמות אחת בסרט קצת נדחקת הצדה, כנראה כמו בחיים: דמותה של שרה מנקייביץ’ לא מקבלת המון דקות מסך, אבל בכל סצינה שהיא נמצאת בה אנחנו נחשפים לסיפור מקסים, גם אם הרסני, של זוגיות, בין שני אנשים דומיננטיים מאוד.

הרמן מנקייביץ’ התסריטאי היה הכוכב, והאלכוהוליסט והמהמר, אבל שרה, או “שרה המסכנה” כמו שכל הוליווד כינתה אותה, היתה הבוסית האמיתית בבית, שניסתה לאלף את מאנק, אבל גם הכילה את “השתייה, ההימורים והרומנים האפלטוניים” שלו, כפי שהיא אומרת במונולוג שלה. בכל פעם שהשחקנית שמגלמת אותה, טאפנס מידלטון נראית על המסך, משהו אישי, רגיש וחומל וכנוע נחשף באישיותו הרועשת וההרסנית של בעלה.

טאפנס מידלטון ב"מאנק" צילום: גטי, נטפליקס

ביל בר ב“המלך של סטטן איילנד”

ג’אד אפטאו אוהב ללהק קומיקאים ומוזיקאים לסרטיו. במקרה של “המלך של סטטן איילנד” המשודר ב־VOD של HOT ,yes וסלקוםtv, ומבוסס על חייו האמיתיים של כוכב הסרט, פיט דיווידסון, דווקא שחקני המשנה גונבים את ההצגה. הסיפור הכי יפה בסרט שייך לרומן שמפתחת בין אמו של גיבור הסרט (מריסה טומיי) ובין כבאי גרוש, אותו מגלם הסטנדאפיסט ביל בר.

בר, שמתויג בדרך כלל כג’ינג’י עצבני, הוא הפתעת הסרט, כשהוא מתחיל בדמותו הכועסת המוכרת ובהדרגה הולך ומתרכך, לא רק כמאהב החדש של האם, אלא כתחליף אב לבן המגודל והדפוק שלה. אם רק אפשר היה לזרוק לפח את כל הסצינות של דיווידסון מהסרט ולהשאיר את סיפור האהבה המפתיע של בר וטומיי, “המלך של סטטן איילנד” היה יכול להיות סרט השנה.

ביל בר ב"המלך של סטטן איילנד"

ביל מוריי ב“On the Rocks”

כשתגיע לסיומה הקריירה הנפלאה והמצחיקה של ביל מוריי (שחגג השנה 70) האם נגלה שמי שידעה לכתוב אותו הכי טוב היתה סופיה קופולה? אחרי התפקיד שלו ב”אבודים בטוקיו”, מוריי וקופולה שיתפו השנה פעולה שוב בסרטה החדש “On the Rocks” באפל טי.וי+, בו מגלם מוריי את דמות האב הנעדר, הנהנתן והאנוכי שנראה שהוא הבסיס והמקור לכל יצירותיה של הבמאית, שתמיד עוסקת בדמויות נשיות בודדות ונטושות.

אלא שמרגע שאנחנו הצופים פוגשים את האב הזה — שחי חיים של חופש מוחלט, ולכן גם הוא בודד ועצוב — אי אפשר שלא להתאהב בו, וביכולת שלו להפוך את העולם למסיבת קוקטייל שבה הוא עסוק במינגלינג אינסופי. משהו בכימיה בין קופולה למוריי מוציא ממנו את השורות והסצינות הכי טובות בסרט.

ביל מוריי ב-"On the Rocks"

ג’ו אקזוטיק ב“טייגר קינג”

כשרק התחילה הקורונה כל העולם התמכר, התמסר ודיבר על “טייגר קינג”, הסדרה התיעודית שהציגה את תת התרבות המופרעת של אנשים שקנו חיות בר (נמרים, אריות, פילים וג’ירפות) והפכו את התחביב שלהם לעסק, בלי פיקוח ובלי מצפון. המייצג המובהק שלהם הוא כוכב הסדרה ההזוי ג’ו אקזוטיק, שמייצג היטב גם את העידן הזה, ואת ארבע השנים של טראמפ בבית הלבן שבהן השתכללה היכולת של אנשים להמציא לעצמם פרסונה תקשורתית שמבוססת כולה על שקרים ופרדוקסים, ולזכות בפרסום; ומעשים וערכים מתגמדים מול דימויים ונוכחות תקשורתית.

ג’ו אקזוטיק הוא מישהו שאף סופר או תסריטאי לא היה מצליח להמציא, ולאורך לא מעט שעות הוא הצליח לתעתע בצופיו: האם הוא צדיק או נבל, קורבן או פושע? בסופו של דבר הוא הצליח להיות גם טיפוס מקורי לחלוטין וגם קלישאה מוחלטת.

ג'ו אקזוטיק ב"טייגר קינג" צילום: NETFLIX