"כל אחד היה רוצה שחקן כמו דוראנט"
האם ברוקלין נטס תהיה הניסוי הכי מעניין בבניית קבוצה העונה? בקבוצה מקווים שקיירי אירווינג וקווין דוראנט לא יחשפו את חברבורותיהם מהר מדי
בוב מאיירס, הג'נרל מנג'ר של גולדן סטייט ווריירס, תמיד מבקש מעיתונאים "אל תשאלו את החבר'ה שלנו על כדורסל. דברו איתם כאילו הם בני אדם". זה מה שהוא עושה ב"ראיונות עבודה". הוא אמנם שיחק כדורסל בקולג' (בקבוצת UCLA שזכתה בפיינל-פור ב-1995) וכל חייו עסק בכדורסל כסוכן וג'נרל מנג'ר, אבל הוא מאמין שלא כישורי הכדורסל הם אלו שיקבעו אם שחקן מתאים או לא לקבוצה אלא היכולות האנושיות שלו ולאיזו משבצת אנושית הוא מתאים בתוך הקבוצה.
"כל קבוצה מוצלחת צריכה מתחרה רצחני כמו דריימונד גרין שמשגע את כולם בשביל שיתנו את הטוב ביותר כדי לנצח", אומר אית'ן שטראוס, שכתב את הספר על שושלת הווריירס ("The Victory Machine: The Making and Unmaking of the Warriors Dynasty"). "אבל צריך גם בן זונה חכמולוג כמו אנדרה איגודלה שרק רוצה לשחק כדורסל נכון ו'מקליל' את האווירה וקליי תומפסון, בחור יציב רגשית שלוקח דברים בקלות, מתחבר עם כולם ואף פעם לא מאכזב. אם לכל שחקן בקבוצה הזו היתה האישיות של סטף קרי או קליי תומפסון — שני חבר'ה חיוביים ומאוד יציבים נפשית, שגם מעניקים לך את התשתית הנכונה לבנות עליה קבוצה מנצחת — זה היה מאפשר לקיים את הווריירס כקבוצה מוצלחת לזמן רב".
לווריירס היה מזל שהכוכבים שלהם היו בחורים טובים וצנועים שרק רצו לשחק כדורסל מסוים. כקבוצה מגובשת שאוהבת לשחק אחד עם השני - ואפילו אם משגעים אחד את השני זה בגלל שאיכפת להם אחד מהשני. "הם אף פעם לא היו החברים הכי טובים" אומר שטראוס. "הם כולם אישיות שונה לחלוטין אבל הם היו חברים טובים לקבוצה".
המאמן סטיב קר ובוב מאיירס דיברו כל פעם על האישיות של הקבוצה כמקור הכוח שלה. קר שיבח את "ההקרבה" של אנדו בוגוט, שחקן שהיה בחירה מספר 1 בדראפט ואיגי, שהיה כוכב בליגה לפני שהגיע להיות שחקן שישי בווריירס. "הנכונות של כולם לקבל את התפקיד שלהם, האיזון של הקבוצה, זה היה המפתח של ההצלחה" כפי שהסביר קר. "התקשורת היתה תמיד טובה, השחקנים דיברו ולא חששו להביע את עצמם" מסביר שטראוס. "זה היה מקום עבודה כייפי".
הם זכו באליפות ושברו את שיא הניצחונות בעונה ביחד. אבל הם גם הפסידו סדרת גמר נגד הכוכב הגדול ביותר של המשחק והרבה מזל רע. ואז הצטרף למיקס הנדיר הזה קווין דוראנט.
"כל אחד היה רוצה שחקן כמו דוראנט. אתה אידיוט אם אתה לא רוצה את דוראנט בקבוצה שלך" אומר שטראוס. "הוא כל כך טוב בכדורסל, כל כך כישרוני, שאפילו אם הוא מצוברח ומבואס, ואפילו אם הוא אינדיבידואל שלא מתחבר לקבוצה - זה לא משנה. הוא כל כך טוב, שהוא עוזר לקבוצה אפילו אם הוא לא מרגיש חלק ממנה".
קווין דוראנט וקיירי אירווינג. כדורסל אמריקאי צילום: אם סי טי אבל "הרבה פעמים מה שדוחף אנשים לגדולה ולהצלחה הוא איזשהו פגם באישיות או אובססיה לא בריאה”. ודוראנט ניסה להתחבר למערכת בשנה הראשונה שלו והיה "ילד טוב". בשנה השנייה כבר הופיעו סדקים אבל הוא היה כל כך טוב שזה לא שינה. בשנה השלישית הכל התחיל להתפרק. "דוראנט פשוט אף פעם לא התחבר. הוא הרגיש שהקבוצה לא שלו, הוא לא קיבל את זה שסטף קרי, שחקן בית, יהיה תמיד אהוב הקהל לא משנה מה הוא יעשה וכמה טוב הוא יהיה והוא נתן לגורמים חיצוניים כמו פרשנים ואנשים בטוויטר להשפיע על האושר שלו". דוראנט התחיל "לזרוק חצים" כלפי חברים לקבוצה וצוות האימון, התפרץ על עיתונאים ועובדי מועדון, היה מצוברח יותר מדי פעמים במהלך העונה, סירב להשתתף בצחוקים או במשחק מסירות ו"הפך" את העונה השלישית לסיפור שקורה סביבו. "אני קווין דוראנט" אמר כשדיבר דווקא על משחק ההתקפה הקבוצתי והזורם של הקבוצה. "אתם יודעים מי אני".
"כשאתה צריך לתהות אם אתה צריך לדבר עם חבר לקבוצה או לא... מה שיש לך לעולם לא יעבוד", סיכם דריימונד גרין.
"בארגונים מוצלחים, צריך להתמודד עם נרקיסיסטים מוכשרים ורגישים" מסכם שטראוס. "צריך לדעת איך לעבוד סביבם, צריך אינטליגנציה רגשית, צריך להבחין בסדקים שבגיבוש הקבוצתי. צריך להתמודד עם אגואים גדולים, ללטף אותם ולהרגיע. זאת עבודה קשה ומתישה...סקאוטים תמיד מתפתים לכישרון, וקבוצות תמיד ייקחו צ'אנס על שחקן כישרוני, גם אם לא הוכיח שהוא יכול להיות חלק מקבוצה. הם אומרים לעצמם 'הארגון כל כך טוב, שאנחנו יכולים לשנות את אישיותו של הכישרון הזה'. אבל ברוב המקרים הנמר הזה לא הופך את חברבורותיו. זה כשל שוק".
"הכשל שוק" הזה מגיע לברוקלין העונה. קווין דוראנט מגיע לקבוצה "שלו" וישחק לצד קיירי אירווינג, חבר טוב ושחקן כדורסל מוכשר אבל אם מדברים על נרקיסיסטים שצריך להתנהל סביבם באינטליגנציה הרגשית הרגישה ביותר, אז הוא נער הפוסטר של נרקיסיזם רגיש שבלתי אפשרי לבנות עליו.
אם דריימונד גרין מצא את זה קשה לדבר עם דוראנט, אז ייתכן שאם קיירי זה כמעט בלתי אפשרי. ולמה? כי לפעמיים קיירי פשוט מפסיק לדבר עם חבריו לקבוצה. גם בקליבלנד וגם בבוסטון היה יכול להגיע לאימונים - במשך שבועות - מבלי לדבר בכלל. למה? כל פעם יש לו הסבר משונה אחר. פעם דיכאון, פעם תהיות קיומיות, פעם כעס על התקשורת, פעם כעס על המאמנים.
בבוסטון היה יכול להתעלם לחלוטין מחברי צוות האימון שעלו איתו במעלית - מי עושה דברים כאלה? הוא התנצל על התנהגותו לאורך העונה בעונתו האחרונה בבוסטון אך בפלייאוף האחרון שלו בסלטיקס פשוט הפסיק לעשות הגנה נגד מילווקי ועזב את המגרש מבלי לדבר עם אף אחד. "אירווינג אף פעם לא היה חבר טוב של חברים לקבוצה" הסבירו בפודקאסט שהכינו בפוקס ספורט שמסכם את את העונות של לברון ג'יימס בקליבלנד (2014-2018). "השחקנים התעייפו די מהר מהתעלולים של קיירי".
קנדריק פרקינס, ששיחק בקליבלנד, הוסיף הסבר בראיון ל-The Ringer: "קיירי קינא בלברון וניסה לעשות דברים כמוהו ולברון ניסה לעזור לו, לתת לו את הבמה אבל לקיירי נמאס שלברון מקבל את כל הפריבילגיות. אבל רובין אף פעם לא יקבלו את הפריבילגיות של באטמן. זה אף פעם לא יקרה".
האם ברוקלין נטס יהיו כישלון בגלל השילוב האנושי הבלתי אפשרי בין שני שחקנים רגישים כמו דוראנט וקיירי? בכלל לא בטוח. אין להרבה קבוצות את רמת הכישרון שיש לה בסגל שלה.
דוראנט הוא השחקן הפעיל היחיד בליגה, ביחד עם לברון, שזכה ב-MVP וב-MVP של סדרת גמר. השניים יכולים להתגבר על עצמם ולתת עונה מהחלומות. ואולם, עוד לפני שהעונה התחילה דוראנט וקיירי מתווכחים באינסטגרם כמה פוסט-אפים הגארד צריך לעשות (קיירי רוצה 7-8 במשחק, דוראנט 2-1). אז נותר לתהות, האם הסגל שנבנה סביבם מאוזן מקצועית ונפשית? האם הצוות המקצועי בראשותו של המאמן הרוקי סטיב נאש יכול להתמודד עם העבודה הקשה שהיא התמודדות עם האגואים של השניים והמוזרויות שלהם? והכי חשוב: האם רובין מוכן להיות רובין או שהוא מעוניין להיות באטמן?
