"מתווה משרד התרבות הוא בדיחה"

"התסכול הורג אותי ואני מעדיף לעשות ולייצר מה שאפשר, להסתגל ולחיות את הכאן ועכשיו", אומר אַצָ’ה (רן) בר, מי שמנהל את המרכז למוזיקה “הצוללת הצהובה” בירושלים כבר 23 שנה. כיום זה אחד ממועדוני ההופעות המובילים בארץ והגזירות הקשות שנחתו על עולם התרבות בקורונה לא פסחו גם עליו, אלא שבר מסרב לשקוע.

זה המנוע שהוביל אותו ושותפיו לקיים גם השנה את אירועי חשיפה בינלאומית למוזיקה, בשיתוף משרד החוץ (עד 11 בדצמבר) עם מוזיקה חיה ומפגשים בינלאומיים בהשתתפות נגה ארז, דודו טסה והכוויתים, פול טראנק, לירז צ'רכי, ריף כהן ועוד. בימים כתיקונם מגיעים לאירוע הזה כ־100 אנשי תעשייה מובילים בעולם, לקבל טעימה מהסצנה המקומית של הרוק, אינדי, אלקטרוני, היפ־הופ וג'אז. השנה זה יקרה באופן מקוון.

"ישראל היא אחת המדינות עם הכי הרבה תוצרים מוזיקליים. אנשים בעולם שואלים אותנו איך זה שמדינה כזו קטנה מייצרת כל כך הרבה ז'אנרים מוזיקליים ברמה כזו גבוהה”. בר מספר שלכל אמן או הרכב צולם סרטון דוקו אמנותי והופעה של רבע שעה. “כל אמן יוצא עם חבילה דיגיטלית שיווקית שיכולה לשמש אותו עוד שנים, גם אחרי שהקורונה תיגמר".

בר (56), נשוי לשחקנית שרון הכהן בר ואב לשני מוזיקאים, החל דרכו כנגן ובעל אולפן הקלטות, ניגן עם מיקי גבריאלוב וניהל מוזיקלית את גלי עטרי. "הגעתי לצוללת כשהיתה אולפן הקלטות ופרויקט נוער. המקום היה די נטוש וזה היה להיות או לחדול. נשאבתי להקמת מוסדות תרבות ולמדתי דרך הרגליים. המטרה היתה להקים מקום שכמוזיקאי מקצועי ארגיש בו בבית".

אצ'ה בר, הבעלים של "הצוללת הצהובה" צילום: אלכס קולומויסקי

עם כניסתו החלו הופעות חיות במקום לקבל הכרה ציבורית. "זה תפס בטירוף ופתח את הדלת לעשות דברים אחרים. ממחלקה בקרן ירושלים הפכנו לעמותה שמגייסת כספים והתחלנו לקבל תמיכה ממשרד התרבות. כשהגעתי המחזור היה 400 אלף שקל בשנה, ובשנה שעברה סיימנו עם תקציב של כ־6 מיליון שקל, מתוכם 2 מיליון תמיכה ממשרד התרבות וכ־55% מהכנסות עצמיות".

בר כיהן כמנהל תחום תרבות ואמנות בקרן לירושלים. "שרדתי שנתיים כי הפוזיציה של נותן התקציב לא התאימה לי, הרי רגע לפני הייתי בצד השני. הקרן גם עברה אז שינויים ובשלב מסוים זה פחות התאים לי וחזרתי לצוללת. אני איש של שטח".

כשהחלה הקורונה, ההופעות בוטלו אבל הצוללת לא הפסיקה לעבוד. "הקורונה חשפה את השוני בין מוסדות התרבות השונים בסוגי ההתנהלות והיכולת הפיננסית. אצלנו הפעילויות החינוכיות המשיכו, להקות עושות חזרות, יש בית ספר לסאונד, ואלה מייצרים הכנסה. יש גם סיוע חירום של חצי מיליון שקל שאנחנו אמורים לקבל החודש. ההכנסות העצמיות ממופעים הן כ־1.5 מיליון שקל בשנה אז זה לא לגמרי תחליף, אבל גם ההוצאות ירדו אז נשארנו מאוזנים בין התמיכה לפעילות".

בימים אלה מעלה הצוללת את סדרת המופעים החיים המוקלטים "בניגוד להנחיות" עם שי צברי, אלון עדר, רונה קינן ועוד. "עוד לא פיצחנו איך מייצרים מזה הכנסה, אני מפנה לזה תקציבים ומגייס כספים מקרנות כדי לשלם לאמנים ולעובדים. עלות השכר שלנו בימים רגילים היא 200 אלף שקל בחודש וכיום 170 אלף שקל. קוצצו בסך הכל 15%, אז אנחנו ממשיכים לעבוד. אני רואה סביבי מוסדות ואנשים שכואב לי הלב עליהם.

“יש הרבה מוזיקאים שחיו מהיד לפה ולא מפוצים, וזה לא מעניין את הממשלה למצוא פתרון. כל מה שמשרד התרבות הצליח לייצר בסגר הראשון אלה מופעי לייב מוקלטים, משעממים וטרחניים. מה עם להביא משהו יצירתי ולעשות את זה דרך מוסדות התרבות? פניתי והצעתי להיות במה להופעות בירושלים ולשדר בכל ערב הופעת מחול, מוזיקה ותיאטרון, אבל לוקח להם זמן לענות. בפועל, כל מוסד דואג לעצמו וזה עצוב לי”.

בר אומר שמה שקורה פה מדכא משתי סיבות: “יש ההתמודדות עם המחלה ויש מה שקורה ברמה הפוליטית. “בעניין הקורונה העולם השתגע לחלוטין כי בעיניי משבר האקלים הוא פחד קיומי הרבה יותר גדול, ואף אחד לא עוצר את העולם. יש 800 חולים קשים וסוגרים הכל. אני לחלוטין לא מכחיש קורונה, אבל מרגיש שאף אחד לא באמת יודע".

על המתווה שהציע משרד התרבות השבוע הוא מגיב בצחוק גדול. “אני לא רואה איך מישהו שרוצה ללכת להופעה ילך לעשות בדיקת קורונה. פעמיים פתחנו לקהל וסגרנו — זה היה מגוחך. מהקצת שהספקנו אני יכול להגיד שההתנהלות היתה ללא דופי. בסופר אושר־עד שמעבר לכביש לא שמעו על הקורונה כנראה. אוכל זה חיוני אז יאללה תתפרעו, אבל מוסדות תרבות שיכולים לשלוט בישיבה ובכמות הקהל — זה לא. אלה משחקי כוח. בזמן שאצל החרדים עולם כמנהגו נוהג, לנו אין שום כוח פוליטי ואפשרות להשפיע, זו בדיחה עצובה”.

ברמה האישית קרו לבר גם דברים טובים בקורונה. הוא התמקצע טכנולוגית בצילום ושידור בסטרימינג ונרשם לקורס בקאמרה אובסקורה. "יש לי מבערים בטוסיק ואני חייב לעשות וליצור בעצמי, אז טוב לי. אבל אני מתגעגע לחיים עצמם".

אתה מתגעגע לבמה לפעמים?

"מדי פעם אני מקנא באנשים שמופיעים אבל אני לא אדם שמתחרט. בהתחלה המשכתי לנגן והקמתי הרכב שנתן מענה לתשוקה, אבל גם זה נעלם כי המקום גדל ונכנסתי יותר לתחום של העשייה הציבורית"