התיאטראות בברודוויי סגורים - והדרך היחידה לראות במה היא בטלוויזיה

התיאטראות בברודוויי סגורים ממרץ וצפויים להישאר נעולים עד 1 ביוני 2021; בשנים שלפני הקורונה מכירות הכרטיסים בברודוויי הגיעו לשיאים: כ־13 מיליון כרטיסים נמכרו שם בשנה, וההכנסות השנתיות נעו סביב 1.7 מיליארד דולר. אבל, גם אם מחר המגפה תחלוף, התיאטראות יצטרכו שבועות ארוכים של הכנה לפני שיוכלו לחזור לפעילות עם בחירת רפרטואר, חתימת חוזים ותקופת חזרות.

לכן, בחודשים הקרובים הדרך היחידה לראות במה היא בטלוויזיה: שירותי הסטרימינג בארה”ב הבינו שיש געגוע לתיאטרון ולוחות השידורים התמלאו בהצגות במטרה להביא את ברודוויי הביתה.

״המילטון״

הלהיט שנפל בול על שנות הכהונה של טראמפ

צילום: דיסני

הראשונים היו אנשי דיסני פלוס שהעבירו את סרט ההופעה של "המילטון" — המיוזיקל הגדול של העשור בברודוויי — אל המסך הקטן. סרט ההופעה, שצולם ביוני 2016, היה מתוכנן להפצה בקולנוע באוקטובר 2021, אבל סגירת בתי הקולנוע גרמה לכך שעלה לסטרימינג לכבוד יום העצמאות האמריקאי האחרון, ביולי 2020. התזמון היה מושלם: מחאת Black Lives Matters וההתעניינות המחודשת בחוקה ובפוליטיקה האמריקאית לקראת הבחירות הפכו את "המילטון" של לין־מנואל מירנדה ליצירה שמסגרה את ארבע שנות נשיאות טראמפ. כל מי שחלמו לראות את ההצגה אבל לא השיגו כרטיסים, או לא יכלו להרשות לעצמם את עלותם, ראו סוף סוף במה מדובר, והבינו שההתלהבות אכן מוצדקת. בעיבוד מצוין למצלמות, שגם מציג את הכוריאוגרפיה מרחוק, אבל מציג את הדרמה מקרוב, "המילטון" הפך לאחד הדברים הסוחפים, הטעונים והמרגשים של השנה. דיסני מעולם לא שחררה נתוני צפייה, אבל דיווחה שהסרט הביא לקפיצה במספר המנויים שהצטרפו לשירות. מומחי מדיה העריכו שבתוך שבוע צפו בסרט 2.7 מיליון איש — כמספר האנשים שראו את המיוזיקל על הבמה. מאז ההערכות הן שמספר הצופים כבר חצה את ה־30 מיליון.

קליידוסקופ של צורות וצלילים

צילום: Catalina Kulczar

המופע המוזיקלי־תיאטרלי של דיוויד בירן היה אמור לרוץ עמוק לתוך 2020, וצולם כסרט הופעה שהיה אמור להגיע למסכים רק אחרי ירידתו מהבמות. גם כאן, הקורונה הביאה את שירות הסטרימינג החדש HBO Max להקדים את הפצתו הביתית. כמו עם "המילטון", גם כאן הסרט, בבימויו של ספייק לי, מציב מצלמות לפני, מאחורי ומעל הבמה בפסטיבל פנטסטי של נגינה ותנועה, כשכל 11 חברי ההרכב המוזיקלי המלווה את בירן הוא גם צוות הרקדנים — שלבוש כולו אפור על במה אפורה ושהופך כל שיר לקליידוסקופ אנושי נהדר של צורות וצלילים. את ההופעה, ששוזרת את שיריו של בירן כסולן וכאיש "טוקינג הדס" לרצף ארוך של טקסטים אופטימיים על מצב האומה. בגלל שדיוויד בירן הוא כוכב המופע, שהיא מעין גרסה מסוגננת להופעה חיה שלו עם מיטב משיריו, המופע הזה הוצג רק בברודוויי ולא באופן סימולטני ברחבי העולם, כפי שנהוג לעשות עם הפקות מצליחות. על הבמה בברודוויי ראו אותו 110 אלף איש. על פי ההערכות, בשבוע הראשון צפו בסרט ההופעה בדיוק פי עשרה מזה.

אסקפיסטי, מופרז, מטופש וחביב

צילום: נטפליקס

ביום שישי הקרוב יעלה בנטפליקס "הנשף" ("The Prom"). העיבוד הקולנועי שעשה ריאן מרפי למיוזיקל שרץ בברודוויי רק עונה אחת בין 2018 ל־2019, אבל הקסים את היוצר מספיק כדי לגאול אותו מכישלונו על הבמה ולהנציח אותו כסרט. ולא סתם סרט: עם מריל סטריפ, ניקול קידמן, ג'יימס קורדן ואנדרו ראנלס ("בנות", "ספר המורמונים") בתפקידים הראשיים. זה אותו ריאן מרפי שכמפיק הביא לנטפליקס לפני כחודש את "הנערים בחבורה", שירדה מהבמות ב־2018. בעוד "הנערים בחבורה" הוא עיבוד כמעט זהה לגרסה התיאטרלית — בלוקיישן אחד, עם אותו צוות ואותו במאי — "הנשף" הוא גרסה קולנועית מושקעת יותר, שלא נראית כמו הצגה מצולמת. במקום זאת, הסרט כולו הוא כמו שיר געגועים לברודוויי, שלועג למלאכותיות של התיאטרון, אבל עושה זאת בחיבה.

בחסות חוזה הענק שלו עם נטפליקס מרפי השתלט שם לגמרי על המוני תכנים (כבמאי או כמפיק הוא חתום שם השנה על הסדרות "הוליווד", "הפוליטיקאי", "ראצ'ד" ועל הסרטים "הנערים בחבורה", "הנשף" ו"קרקס הספרים"). וברוב המקרים מדובר ביצירות קאמפ נוצצות, שמציגות דימויים להט"ביים מיושנים. יש לו לא מעט מעריצים, למרות שקשה להתעלם מהעובדה שכמעט כל מה שמרפי עושה סובל מרדידות נוראית. "הנשף", למשל, נראה כמו ערב דראג במתנ"ס השכונתי, כשסטריפ וקידמן נלחמות ביניהן מי הדיווה הכי גדולה בעיר.

אבל כתרופת נגד לגמילה הזמנית מברודוויי בימי מגיפה, הסרט האסקפיסטי, המופרז והמטופש הזה דווקא חביב. סטריפ, קורדן, קידמן וראנלס מגלמים שחקני ברודוויי מזדקנים ומובטלים, אחרי שההצגות שלהם ירדו מהבמות. כשהם שומעים על אירוע באינדיאנה — שבו נאסר על נערה לסבית להביא לנשף סוף השנה את בת הזוג שלה — החבורה מחליטה לרדת לדרום, לתמוך בנערה, ללמד את הקהילה שהכלת האחר זה חשוב ועל הדרך לארגן לעצמם תעלול יח"צני שיחזיר אותם לתודעת התקשורת, שרואה בהם דיוות נרקיסיסטיות. על הדרך, הסרט (וההצגה) מלאים במחוות וציטוטים מעשרות מיוזיקלס אחרים.

נשארים בגלל המוזיקה

צילום: נטפליקס

אוגוסט ווילסון היה בכיר המחזאים האפריקאים האמריקאים של העשורים האחרונים. הוא מת ב־2005 אחרי שזכה פעמיים בפוליצר. רק עכשיו יצירותיו זוכות לגרסאות קולנועיות, בהפקת דנזל וושינגטון. "הבלוז של מא רייני", שיעלה בנטפליקס ביום שישי הבא, נראה ברובו כמו הצגה מצולמת (עם עוד כמה סצינות ש"נפתחו" ללוקיישנים אחרים), במה שנראה בעיקר כמו פרויקט תיעוד ושימור. במאי הסרט הוא ג'ורג' סי. וולף, אחד הבמאים האפריקאים־אמריקאים הבולטים כיום בברודוויי (שזכה שלוש פעמים בפרס הטוני לבימוי, בין השאר על "מלאכים באמריקה", והוא מנהל כיום את הפאבליק תיאטר). ויולה דייוויס — וירטואוזית כהרגלה — מגלמת בסרט את דמותה של זמרת הבלוז מא רייני, שב־1927 היתה אחת הזמרות השחורות הראשונות שהוציאו תקליט. הסרט וההצגה מספרים על סשן ההקלטה הזה. צ'דוויק בוזמן, שמת לפני כמה חודשים, מגלם בתפקידו האחרון את דמותו של החצוצרן הצעיר והיהיר שמנסה לגנוב את ההצגה מחברי הרכב הליווי הוותיקים של הזמרת. המוזיקה נהדרת, אבל התוכן קצת חינוכי מדי.