הקמפוסים עדיין סגורים - וזה טוב לכולנו

באוגוסט, כתבתי פה, שהקמפוסים צריכים להישאר סגורים. נימוקי היו בעיקר בריאותיים, וגם פדגוגים. בריאותית, המחקרים אז - וגם מאז - הראו ומראים שאנשים השוהים יחדיו בחללים סגורים למשך זמן ארוך, אפילו עם מסכות, מסכנים בהדבקה וחשופים להדבקות. פדגוגית, טענתי, אנשים בוגרים שמגיעים ללמידה מבחירה, אפשר ללמד מרחוק, היטב. הצעתי אז, ששנת הלימודים תשפ"א כולה תוגדר מלכתחילה כשנת למידה מרחוק, כדי לתת לסטודנטים אופק תכנון ולמרצים סיבה לבצע התאמות עומק במקום ללמד ב"ישיבה על הגדר" מתוך ציפייה לחזר לכיתות.

סטודנטים באוניברסיטת ת"א. לא יחזרו לשם בקרוב, וטוב שכך צילום: נמרוד גליקמן

מאז קרו שני דברים. סמסטר א' בישראל נפתח, מרחוק, בהצלחה רבה; וחשוב יותר, סמסטר הסתיו בארה"ב נפתח בחשש פדגוגי רב, ומסתיים בימים אלו, בהצלחה רבה. בישראל, מכיוון שהמגיפה תפסה אותנו כבר בסמסטר ב' של השנה החולפת, נאלצנו להתמודד "מעכשיו-לעכשיו" ולכן החשש לקראת הסמסטר הנוכחי היה ממותן. בארה"ב הסמסטר הנוכחי שנפתח באוגוסט, היה למעשה הראשון שעבד מראש, כולו, מרחוק, ולכן החשש לקראתו היה גדול ומובן.

תובנה מעניינת עולה מניטור אתרים וקבוצת רשת של סטודנטים ושל מרצים בארה"ב לאורך התקופה. אם בתחילת הסמסטר הטון התאפיין בטרוניה רבתי על מצלמות סגורות ועל עייפות זום, לקראת סופו הטון התחלף, כמעט התהפך. סטודנטים מגלים את יתרונות הלמידה מרחוק ואת החיסכון העצום שהיא מאפשרת בזמן ובלוגיסטיקה. ובעיקר, מרצים המדווחים על אינטראקציות עמוקות ועשירות עם סטודנטים, במידה שלא חוו בעולם הישן, ומשתפים הודעות מסטודנטים שניכר שמעריכים את מאמצי המרצים ואת הלמידה.

איך זה יכול להיות, מה קורה פה?

תשובה אפשרית אחת היא שבלמידה מרחוק כוכבים שקטים מאירים חזק. מיהו מרצה טוב? מיהי מרצה טובה? בכיתה רגילה, במפגש פיזי, הרבה נובע מנוכחות, מכריזמה. יותר משמודגשת הלמידה, מודגשת ההוראה. חישבו על עצמכם ונסו להיזכר במרצים שלכם באוניברסיטה, או אפילו בתיכון, את מי אתם זוכרים? כעת, תעבירו את התסריט מזיכרונכם לעולם של הוראה מרחוק. ההוראה מרחוק אפשרה ולפעמים אילצה, מרצים רבים "להמציא עצמם מחדש" – סליחה על הקלישאה אבל 2020 היא שנה מותרת גם לקלישאות. מטבע הדברים המרצים הכריזמטיים עם משובי ההוראה הגבוהים מן העבר, עשו זאת פחות. פעם אחת כיוון שביטחונם העצמי שנבנה לאורך השנים בכיתות פיזיות אפשר להם להניח שהם יסתדרו גם מול האקרן של הזום; פעם שנייה מתוך תקווה וציפייה שאוטוטו חוזרים לסביבה המוכרת שתאפשר להם לפרוח מול קהל אוהד.

מאידך, דווקא המרצים המופנמים יותר, שעצם ההוראה כבדה עליהם, שהגיעו למצב בחשש גובר – שהשתקף היטב בשיח ברשתות – מצאו בלמידה מרחוק הזדמנות. הזדמנות להיעזר בטכנולוגיה, לייצר וללקט חומרים כתכנים אסינכרוניים, לקיים דיאלוג עמוק מחוץ לשעות השיעור, לנהל "כיתה הפוכה" וכך להשיג למידה משמעותית ומוערכת. גם השינוי הזה, החיובי, משתקף כאמור בשיח ברשתות.

אגב, אחת הסיבות לשיפור בלמידה האקדמית שהקורונה מביאה, נובע מכך שרוב המרצים מעולם לא למדו ללמד. בניגוד למורי בתי ספר, מרצי האקדמיה נבחרים לתפקיד על פי יכולות לחקור, לא ללמד. באה הקורונה והכריחה את כולנו לחשב מסלול מחדש. פחות בהיבט המחקרי, יותר בהיבט הפדגוגי.

סייגים יש. הנ"ל מתייחס ללימודים אקדמאים של אוכלוסייה בגירה המגיעה מבחירה. את הקמפוסים ראוי וכדאי להשאיר סגורים. בבתי ספר, המחנכים ילדים, שיקולים נוספים, של חיברות והתבגרות, גוברים, ולכן ההמלצות שונות. כמו כן, יש מקצועות, כגון אלו המבוססי שולייתנות, או פרקטיקה פיזית, בהם למידה מרחוק מוגבלת. אבל הם המיעוט.

המלצות, גם יש. תעשיית האקדמיה הייתה ונותרה שמרנית. מידי. גם כעת, פרנסיה, בוודאי בארץ, מצטרפים לבונטון העכשווי בקריאות: לפתוח, לפתוח. קריאות לקיים לימודים היברידיים בהם המרצים בכיתות עם חלק מהסטודנטים כשהשאר בזום. זו טעות. אנו יכולים לתרום למדינה ולמשק בכך שלא נתקהל בעת הזאת ונעשה עבודתנו מצוין, מרחוק. בנוסף, באופן שאולי מפתיע את ההדיוטות, דווקא המשך כל השנה בלמידה מרחוק, תשביח גם את איכות ההוראה והלמידה לעתיד.

ד"ר עופר צלרמאיר הוא מרצה לשיווק בפקולטה למנהל עסקים בקריה האקדמית אונו