מלחמת האזרח: הסיפור מאחורי התסריט של הסרט "האזרח קיין"

הסרט הזה היה ״האזרח קיין״, שיצא ב־1941, ובו וולס לא רק הפיק, ביים וחתום כשותף לתסריט, אלא מגלם את דמותו של איל העיתונות צ׳רלס פוסטר קיין, משנות ה־20 לחייו ועד מותו בשנות ה־70 לחייו.

השבוע, כמעט 80 שנה אחרי יציאת הסרט ההוא, מוציא דיוויד פינצ׳ר את פרויקט החלומות שלו. הסרט ״מאנק״, שעולה עכשיו בנטפליקס, מספר את הסיפור מאחורי התסריט שכתב הרמן מנקייביץ׳ לסרט. פינצ׳ר, שמעריץ את וולס ואת ״האזרח קיין״, שכנע את אביו, העיתונאי ג׳ק פינצ׳ר, לכתוב את התסריט בהשראת ספרה של מבקרת הקולנוע הנודעת פולין קייל "Raising Kane״, שעסק במלחמה בין מנקייביץ׳ לבין וולס, על הקרדיט לתסריט. לטענת מנקייביץ׳, הוא כתב את התסריט לגמרי לבד, והקרדיט של וולס, כמו גם פסלון האוסקר שהשניים חלקו על תסריט המקורי — לא הגיע לו.

גארי אולדמן ב“מאנק". לא הגיע לטקס האוסקר לקבל את הפסלון המוזהב צילום: NETFLIX

80 שנה ש״האזרח קיין״ נותר סרט מיתולוגי וחד־פעמי, עד שאפילו דונלד טראמפ אמר פעםש״האזרח קיין״ הוא הסרט האהוב עליו, כשהוא ככל הנראה מפספס לגמרי את הביקורת של הסרט על אנשים כמו טראמפ: יורש עשיר, שאפתן, מסוכן ואומלל.

הסרט נותר מיתולוגי גם כי וולס עצמו לא הצליח לשחזר את ההישג הזה. העובדה שקיבל צ׳ק פתוח מהאולפן הפכה אותו לדיקטטור שלא הסכים לקבל הוראות מאף אחד ולמישהו שהוליווד שמרה ממנו מרחק.

״האזרח קיין״ אמנם לא זכה להצלחה מסחרית גדולה עם צאתו אבל נהפך מיד לסרט כה משפיע ושסרטים כה רבים חיקו אותו, עד שכיום כמעט כל מה שהיה מקורי בו בזמן אמת נראה כמעט נדוש. אך ב־1941 כמעט כל מה שנראה על המסך, נעשה בו לראשונה בתולדות הקולנוע האמריקאי.

כך, למשל, הסרט מספר את אותו סיפור שוב ושוב, מכמה נקודות מבט שונות. הסרט נפתח עם מותו של צ׳רלס פוסטר קיין, דמות בדיונית של איל תקשורת שאפתן, שמת לבד בארמון הענק שבנה לעצמו. עיתונאי צעיר, שאת פניו לא רואים, נשלח למצוא משהו אישי ופיקנטי על חייו של האדם המפורסם שאיש באמת לא הכיר.

השאלה שמניעה את הכתב היא: מה פירוש המילה ״רוזבאד״, שהיתה המילה האחרונה שאמר קיין לפני מותו? וכך הוא עובר ממכר אחד לשני, משותף לעסקים לנשותיו לשעבר, וכל אחד מהם מספק לו פרט אחר מהפאזל הביוגרפי, אבל כל אחד מהם מציג קיין שונה לגמרי.

מבחינה צורנית, וולס — יחד עם הצלם גרג טולאנד והעורך רוברט ווייז — יצר את אחד הסרטים היפים של הוליווד. זה הסרט שלימד את הצופים האמריקאים שהדבר הכי חשוב בסרט, או בכל יצירת אמנות, הוא לא מהו הסיפור, אלא איך מספרים אותו. זה הסרט שלימד שאמצעי המבע הם חלק מהותי מהטקסט המלא של הסרט, והם מספרים את הסיפור באופן כמעט אוטונומי, לעתים בניגוד לצד המילולי שלו. וכך, באמצעות שימוש מודגש ודרמטי בזוויות צילום ותאורה, שימוש בשוטים ארוכים ובפוקוס עמוק, ובאמצעות העובדה שהסרט, באופן נדיר לתקופתו, נראה כאילו נכתב בגוף ראשון, כשהיוצר הוא לא רק השחקן הראשי אלא נראה שההזדהות שלו עם הדמות הראשית היא אבסולוטית — וולס יצר סרט שבו כל מרכיב בפריים הוא רמז מטרים לסיפור עלייתו ונפילתו של קיין.

כבר בזמן הצילומים, הוליווד ידעה והבינה על מי וולס ומנקיבייץ׳ מדברים: צ׳רלס פוסטר קיין היה בן דמותו של איל התקשורת וויליאם רנדולף הרסט — וסן סימיון, הטירה שבנה הרסט בקליפורניה, הויא ההשראה לקסנדו שבנה לעצמו קיין. הרסט כה נעלב מהסרט, עד כי דאג שאף אחד מעיתוניו לא יפרסם או יכתוב עליו, ושכנע לא מעט רשתות קולנוע להימנע מלהציג אותו. וולס היה זקוק למבקרי הקולנוע הצרפתים — שראו את הסרט רק אחרי תום מלחמת העולם השנייה ולא הכירו את דמותו של הרסט — כדי שיגלו לעולם שמדובר ביצירת מופת.

לכן, בכל פעם שהקולנוע האמריקאי חוזר לאופן שבו וולס והרסט נלחמו ביניהם סביב הסרט כמו כעת עם ״מאנק״ של פינצ׳ר, זה דווקא מקטין את ״האזרח קיין״, ולא מעצים אותו.

״מאנק״, שבו וולס כמעט ולא קיים מלבד לסצנה האחרונה בסרט, מספר על הקשר הידידותי שהתנהל שנים בין הרסט (צ׳רלס דאנס) לבין התסריטאי מנקייביץ׳ (בגילומו הנפלא של גארי אולדמן, בתפקיד הטוב ביותר שלו זה שנים), שהיה בן ביתו וחבר טוב (או ״המאהב האפלטוני״, כמו שמכנה זאת אשתו) של בת זוגו של הרסט, השחקנית מריון דיוויס (אמנדה סיפריד). אבל כשמנקייביץ׳, אלכוהוליסט בעל יצר הרס עצמי, רואה איך הרסט משתמש בהונו כדי להטות את הבחירות למשרת מושל קליפורניה ב־1934, ימי שיא המשבר הכלכלי, על ידי פיברוק יומני חדשות ושתילת כותרות בעיתוניו, ואיך הכסף והכוח שלו משחית את כל חבריו למקצוע, הוא מחליט לכתוב עליו תסריט שיבקר אותו, ויציג את הבדידות שבחיי העושר והכוח.

למראה ”מאנק” והשכתוב העדכני שעשה אריק רות לתסריט שכתב פינצ׳ר האב — קל להבין למה נטפליקס הסכימה לממן את הפרויקט כעת, ולהראות שפייק ניוז בעיצומו של משבר כלכלי היסטורי אינו סיפור חדש. אם טראמפ לא הבין את הסאבטקסט הביקורתי של ״האזרח קיין״, בא ״מאנק״ - עם הבימוי הפנומנלי של פינצ׳ר, אבל עם המסר המעט רדוד, ומסביר אותו.

ומנקייביץ׳, בסופו של דבר, ממש כמו וולס, פשוט אהב לריב עם כולם וסרב לתת לאחרים להתערב לו בעבודה. וולס ומנקייביץ׳ לא הגיעו לטקס לקבל את האוסקר שלו. בנאום הזכייה שלו, שאותו צילם לבד מאוחר יותר, מנקייביץ׳ ציין שהוא שמח שהזכייה שלהם באוסקר היתה בדיוק כמו תהליך הכתיבה של התסריט: ללא וולס.

8 עובדות על ״האזרח קיין״

1. אורסון וולס היה בן 25 כשביים את ״האזרח קיין״. זה היה סרט הקולנוע הראשון שלו, אחרי קריירה מצליחה כבמאי תיאטרון.

2. ״האזרח קיין״ לא זכה להצלחה גדולה כשיצא, וגם הביקורות האמריקאיות לא מאוד החמיאו לו. השינוי קרה בשנות ה־50 בזכות שני מבקרי קולנוע: אנדרה באזן הצרפתי ואנדרו סאריס האמריקאי, שניהם הכתירו את ״האזרח קיין״ לסרט האמריקאי החשוב ביותר שנוצר אי פעם.

3. ״האזרח קיין״ היה הפסקול הראשון לקולנוע שהלחין ברנרד הרמן, ש־14 שנה אחר כך השיק שיתוף פעולה פורה ומפורסם עם אלפרד היצ׳קוק. הטריילר ל״מאנק״ של דיוויד פינצ׳ר עשה שימוש בקטע מתוך הפסקול של הרמן ל״האזרח קיין״.

4. האופן שבו הסיפור מסופר — באופן לא כרונולגי ובאמצעות פלאשבקים שבכל פעם מאירים צד אחר באישיותה של הדמות הראשית — היה חדשני לתקופתו. ״ראשומון״ של אקירה קורוסאווה, שהתפרסם בזכות האופן שבו הוא מספר סיפור לא כרונולוגי על פי עדויות של אנשים שונים, והעניק את שמו לסגנון הנרטיבי הזה, יצא עשר שנים אחריו.

5. את ״האזרח קיין״ ערך רוברט ווייז, שהיה מועמד לאוסקר על עבודתו הפנומנלית בסרט. כמה שנים אחר כך ווייז עבר מעריכה לבימוי, והוא חתום, בין השאר, על בימוי ״סיפור הפרברים״ ו״צלילי המוזיקה״, שעל שניהם זכה באוסקר על בימוי, מה שהפך אותו למעשה לאיש עם הקריירה ההוליוודית הכי מצליחה מבין כל צוות ההפקה והמשחק של ״האזרח קיין״, כולל אורסון וולס. ב־1979 ווייז ביים את ״מסע בין כוכבים, הסרט״.

6. הצלם גרג טולאנד כבר התפרסם בתור הצלם של ג׳ון פורד בכמה מהמערבונים הכי מצליחים שלו, אבל עבודתו ב״האזרח קיין״ השפיעה באופן דרמטי על סגנון הצילום של הקולנוע האמריקאי לאורך שנות ה־40, ולימד את העולם את המושג ״Deep Focus״, שבו שימוש בעדשות רחבות יוצר תמונה שבה קדמת הפריים וגם הרקע מוצגים באופן חד, בלי הבדלי מיקוד.

7. נהוג להזכיר את העובדה ש״האזרח קיין״ הוא הסרט ההוליוודי הראשון שבו רואים את התקרות בסטים שעוצבו לסרט. עד לסרט זה מעצבי התפאורות בהוליווד לא טרחו לשים תקרות לסטים, כי הן לא צולמו וכי גג האולפן שימש לתליית תאורה. וולס, שהגיע מחוץ להוליווד, דרש שהעיצוב יכלול גם תקרות, ודאג להציב את המצלמות בזווית נמוכה כדי להכניס אותן לשוט.

8. מפיק הסרט הוא ג׳ון האוסמן (שהוא גם דמות מרכזית ב״מאנק״) שבשנות ה־70 התפרסם דווקא כשחקן כשגילם מרצה מעורר אימה למשפטים בסרט ״המירוץ אחר הגלימה״, ובסדרת הטלוויזיה הפופולרית (בישראל) שהופקה בעקבותיו.