המטרה של תלונות על שופטים היא תלונות על שופטים
כשמאמן מתלונן על השיפוט הוא כמעט תמיד עושה זאת בשביל הספין, כמניפולציה. זה גם מה שהפוליטיקאים הכי בכירים עושים. למשל, נשיא ארה"ב היוצא דונלד טראמפ שרוצה שידברו על כך שהוא לא מוכן להודות בהפסד כדי להסתיר את העובדה שהוא מותיר מדינה מרוסקת כלכלית ונגועה בקורונה
במחקר שערכו בבית הספר לניהול ופיננסים בפרנקפורט בדקו אלפי משחקים וגילו שרוב עצום מהחלטות השופטים בכדורגל - בסביבות 95% מההחלטות - נכונות. במקרים מסוימים, כמו החלטות שקשה לקבל מבחינה אובייקטיבית - כמו אופסייד - השופטים צודקים "רק" ב-80%.
ועדיין, מאמנים ואוהדים רבים מאשימים את השופטים בהפסדים של הקבוצות שלהם. וזה מגיע לקיצוניות חסרת פרופורציות.
- "המועדונים בישראל לא מכירים את חוקי הספורט"
- רוצים שהם ישתקו, אבל הכדורגלנים חייבים להיות מעורבים פוליטית
- "ה-G5 הולך להיות זרז משמעותי מאוד בכל הקשור למגרשי אימון חכמים"
שופטי כדורגל. התלונות הן כלי בידי המאמנים צילום: איי אף פי
קודם כל, לתלונות הללו יש השפעה ממשית. במחקר של קולג' סקידמור בניו יורק הוכיחו שיש השפעה של צעקות המאמנים על החלטות של שופטי פוטבול. במחקר של אוניברסיטת טמפרה בפינלנד הראו שלתלונות על השיפוט של מאמני הוקי קרח יש השפעה על השופטים ועוד יותר חשוב עבורם: התלונות על השופטים אף חיזקו את הגיבוש של הקבוצה ואת האמון של השחקנים במאמן.
התלונה היא כמעט תמיד מניפולציה
אבל גם יש גבול ברור לתלונות. ד"ר מרטין פרי, פסיכולוג ספורט מאוניברסיטת UWS בסקוטלנד, הגדיר אותו כך: "הבעיה של מאמנים היא שהאשמת השופט יוצרת מסך עשן שמסתיר את האמת. זאת תגובה קלה שמונעת מהקבוצה לקחת אחריות על עצמה. במקום להאשים את השופט, המאמן צריך לסייע לשחקניו באופן מקצועי על ידי הבלטת הטעויות שלהם ומתן דרכים לתקן אותן. האשמת השופט מונעת מהשחקנים להבין את האחריות שלהם למצב הקבוצה, בעוד התעלמות מהשופט והחלטותיו השגויות יכולה לגרום למאמן ולקבוצה להגיע לדיאגנוזה ברורה יותר לגבי מצבם המקצועי".
ד"ר פרי מאמין גם ש"בסופו של דבר מאמנים שמתלוננים על שופטים, אפילו לגבי החלטות שעשו עמם עוול, מאבדים בטווח הארוך את האמינות שלהם ויוצרים לחץ תת-קרקעי שמשפיע על כל פעולה שלהם לרעה. היכולת להתעלם מהחלטה שיפוטית ולהתמקד רק בשאלה 'למה לא הצלחנו לנצח למרות החלטת השופט' תעזור בטווח הארוך בהבנה של הבעיות של הקבוצה".
מאמנים לעיתים הולכים לאיבוד בתוך המניפולציה שהם עושים ואז חדר ההלבשה מתפרק. זה קרה לא פעם לז'וזה מוריניו שלקח את החלטות השופטים לעולם הקונספירציות והתלונן - און דה רקורד - שאופ"א לא רוצה שהקבוצות שלו ינצחו. אבל כאן גם חשוב לזכור שהתלונה היא כמעט תמיד מניפולציה ולא פעם המטרה עצמה: לזרוק אחריות, לעשות ספין, לא לדון בסיפור האמיתי של ההפסד.
כן, אולי השופט טעה ב-2% עד 5% מהמקרים אבל השפעתו של המאמן על תוצאת המשחק גדולה בהרבה.
נגיד, למשל, מאמן טועה בהרכבת שחקן מסוים בהרכב יש לכך השפעה של כ-9% על ההרכב ועד כ-4.5% על המשחק. השפעה גדולה פי 2 לפחות מאשר השופט. ואם, מאמן, נתן הוראות לא נכונות לשני שחקנים (18% מההרכב) אז ההשפעה כבר גבוהה בהרבה משל השופט - אפילו כזה שטועה הרבה.
קשר הלוזרים: מאמני כדורגל והנשיא טראמפ
ותלונות של מאמנים לוזרים מביאות אותנו, באופן טבעי, לנשיא ארה"ב היוצא דונלד טראמפ, שמסרב לקבל את החלטות "השופטים", כלומר הבוחרים, לגביו ועבודתו כנשיא ארה"ב.
קודם כל, הוא הכין את השטח היטב לכך שיאשים את הליך הבחירות דרך הדואר. כבר חודשים שהוא מצייץ על זה. מאשים את השיטה בכך שהיא פגומה - ללא ראיות או הוכחות.
דונלנד טראמפ. לא מקבל את החלטת "השופטים" צילום: איי פי וככל הידוע כמעט אף פעם אין זיופים בהצבעות בדואר. מחקר של מכון ברוקינגס הראו ש-36 שנים של הצבעה דרך הדואר סיפקו יותר מ-2 מיליארד הצבעות ורק 1,285 ניסיונות זיוף, כלומר פחות מ-0.000007% הצבעות מזויפות.
אבל שוב, צריך לזכור שהתלונה לא קשורה לנתונים או מציאות. היא מניפולציה. בטח בהקשר של טראמפ, שמחקר חדש של אוניברסיטת ווסטרן אוסטרליה, הראה - באמצעות 5,000 ציוצים שלו וכותרות העיתונים ואתרי החדשות - איך הוא הצליח להסיט את תשומת לב התקשורת מנושאים שהוא לא רוצה שיעסקו בהם לנושאים אחרים.
למשל, טראמפ צייץ על מחאה של שחקני המחזמר המילטון בדיוק כשהוא הגיע לפשרה בשווי 25 מיליון דולר עם קורבנות שנפלו במעשי הנוכלות של "אוניברסיטת טראמפ". מן הסתם כולם עסקו בהמילטון ולא בכך שנשיא ארה"ב הקים אוניברסיטה מזויפת שרימתה את הסטודנטים שנרשמו אליה.
החוקרים זיהו גם תבנית ציוצים של טראמפ מאוד ברורה בכל הקשור לחקירת מולר והקשר הרוסי של טראמפ ואנשי הקמפיין שלו - שחלקם הורשעו במגוון פשעים שנועדו לחסל או להפריע לחקירת הקשר בין טראמפ לרוסיה.
לפי המחקר, בכל פעם שנושא החקירה עלה לכותרות, טראמפ צייץ על "סין", "הגירה", "צפון קוריאה", "פשע" או "מס" כדי להסיט את הדיון.
כמובן שטראמפ הוא לא הפוליטיקאי הראשון שמשתמש בספינים אבל החוקרים מהאוניברסיטה בפרת' הראו במספרים ובכותרות איך הוא מצליח להפחית את השיח על הנושאים הלא נעימים לו ב-50%(!)
וכעת, כשהציוצים שלו והפעולות שלו על כך שהוא לא מודה בהפסד הפכו לסיפור המרכזי, שוב עיתונות העולם מתעקשת לא לראות את הסיפור האמיתי: הציוצים הם מניפולציה.
טראמפ רוצה שידברו על כך שהוא לא מוכן להודות בהפסד ולא לדבר על כך שהוא מותיר מדינה מרוסקת כלכלית ונגועה בקורונה. כמו כן, הוא רוצה שיעסקו טנטרומים שלו בטוויטר ולא במטרה - המוצהרת של האנשים שקידמו ומקדמים אותו, רוג'ר סטון, סטיב באנון וולדימיר פוטין: לערער את הדמוקרטיה ואת אמינות המוסדות הדמוקרטים וההליכים הדמוקרטים.
זה הסיפור, לא "הזיופים" ו"ההליך המשפטי". הסיפור הענק שמוסתר בציוצים של ילד מגודל הוא שנשיא ארה"ב מנסה לחסל את הדמוקרטיה.
