"מותר לי לעסוק במלחמה בסוריה"

בדיוק בחודש שבו עלתה "שעת נעילה" על מלחמה שהתרחשה בדרום סוריה, עולה סדרה נוספת, של אותם יוצרים, רון לשם ועמית כהן, גם היא על מלחמה בסוריה, הפעם בצפונה — "הסהר הפורה", ובאנגלית, השפה שאותה מדברות חלק מהדמויות, "No Man's Land". הסדרה הראשונה עוסקת במלחמת יום הכיפורים ב־1973; הסדרה השנייה היא בינלאומית ועכשווית יותר, מ־2014, אבל הצילומים של שתיהן התקיימו במקביל וכעת גם ישודרו כך: "שעת נעילה" בכאן 11 ו"הסהר הפורה" בהולו האמריקאית, החל מהיום, ובארטה האירופית (מ־26 בנובמבר).

גיבור "הסהר הפורה" הוא אנטואן (פליקס מואטי), גבר צרפתי שחי בפריז עם זוגתו. הם עוברים טיפולי פוריות, מנסים להקים משפחה, הוא מנסה להתגבר על מותה של אחותו, עד שערב אחד בדיווח חדשותי הוא מזהה מישהי שנראית בדיוק כמוה. לפי הידוע לו ולמשפחתו, האחות, שנהייתה פעילה פוליטית, נרצחה בפיגוע טרור בקהיר. אבל הוא משתכנע, לפי הסרטון שראה, שהיא בחיים ונוסע מבלי ליידע את אהובתו או את משפחתו לטורקיה ומשם לסוריה — ומגלה יחידת לוחמות כורדיות, המבוססת על ארגון צבאי אמיתי של מיליציות הנשים YPJ, והוא מצטרף אליהן, במלחמתן בדאעש.

מתוך "הסהר הפורה"

יוצרת הסדרה, ביחד עם לשם וכהן, היא מריה פלדמן. בראיון איתה מביתה בניו יורק היא מספרת: “לפני ארבע שנים ראיתי ב'עובדה' כתבה של איתי אנגל, שהצטרף לכורדים בצפון סוריה. היתה שם סצנה של שתי נשים כורדיות במדי הסוואה, עומדות בבית נטוש, אחת ירתה ברובה צלפים והשנייה פרצה בצהלולים. אמרתי לעצמי, 'מה היא עושה?', הן הרי אמורות להתחבא, הן יורות על דאעש. מה היא צוהלת?’ אחרי זה הן הסבירו שחיילי דאעש לא מפחדים למות בקרב. כי הם יודעים שבמותם ילכו לגן עדן ויקבלו 72 בתולות, אלא אם כן הם ימותו בידי אשה, ואז אין גן עדן ואין בתולות. כשהם מבינים שנשים יורות עליהם, הם מאבדים את העשתונות, זורקים את הנשק ובורחים — ולכן הנשים הלוחמות מנסות שיזהו אותן ככאלה. התחלתי לחקור את זה וגיליתי עולם מדהים של לוחמות ולוחמים, שאנשים מצטרפים אליהם מכל העולם: כאן מורה דני, שם נחת אמריקאי לשעבר. במקום כל כך פטריארכלי צמחה חברה מאוד שוויונית על עקרונות הפמיניזם והאקולוגיה".

פלדמן (44) נולדה למשפחה יהודיה אוקראינית בטורקמניסטן. היא עלתה בגיל 17 לישראל. למדה קולנוע באוניברסיטת תל־אביב ושם פגשה את בעלה. אחר כך הם עברו לניו יורק למשך שבע שנים, חזרו לישראל ל־11 שנים שבהן הקימה את טנדר הפקות (ובינתיים סגרה אותה), בין היתר היתה אחת המפיקות של "הומלנד" ויצרה והפיקה את "כפולים" שהיתה להצלחה בינלאומית. לפני שנתיים חזרה עם משפחתה לארה"ב.

מריה פלדמן צילום: Sigrid Estrada

"רציתי לעשות סדרת מלחמה גדולה, על משהו שמתרחש בחצר האחורית שלנו", היא אומרת. "פניתי לאיתן מנסורי, שנהיה שותף לפרויקט. מאז 'כפולים' הבנתי שאני לא צריכה לחכות שאיזה אמריקאי יבוא ויעשה בשבילי את הסדרה שאני אעלה קודם בעברית והוא יהפוך אותה ללהיט בינלאומי — אנחנו נעשה את זה בעצמנו.

"כמו ב'כפולים', לקחנו את האדם הכי רגיל וזרקנו אותו לסיטואציה מפתיעה. היה לי חשוב שהגיבור יהיה ממוצא אירופי במקור כי יש השפעה גדולה מאוד למה שקרה בסוריה על אירופה עם גל הפליטים משם וגם הפיגועים — והצרפתים, שהתעניינו בתסריט, ביקשו שהוא יהיה מצרפת. ומהרגע שעמית ורון נכנסו, הכל התפתח הרבה יותר מהר.

"היינו צריכים להציג מהר משהו לפסטיבל הסדרות 'סיריז מאניה', וכשעשינו את הפיץ' זכינו במקום הראשון — פרס בשווי 50 אלף יורו. בעקבות זאת חברת פרימנטל האמריקאית השקיעה ראשונה. עמית כהן חשב שאירופה לא רוצה לשמוע על סוריה. אבל ברגע שפרימנטל השקיעה, עמית ורון השתכנעו והתיישבו לכתוב. הולו הצטרפו אחר כך, ואז ארטה, וגם חברה בלגית נתנה מימון, והיו גם מפיקים ממרוקו. בסך הכל מעורבות בסדרה שש מדינות".

הסדרה נחשבת לישראלית?

"תלוי איך מגדירים את הישראליות שלה. היא מוצגת כפרודוקציה של צרפת, ארה"ב וישראל, אבל אין בה כסף ישראלי. עם זאת, יש לה יוצרים ישראלים (שלושה מתוך הארבעה חיים בארה"ב) ובמאי ישראלי (עודד רסקין), שזה בעצם הכל. אבל לא מדברים עברית בסדרה. יש רק שחקן ערבי ישראלי אחד שמשחק מצרי".

הסדרה ברובה צולמה במרוקו. "לפי התסריט היא מתרחשת בשש מדינות, הסטים של ארבע מהן צולמו במרוקו: טורקיה, סוריה, מצרים ואיראן", מספרת פלדמן. "יכולנו לצלם גם בישראל. אבל מה שיש במרוקו ואין בישראל זו תמיכה אדירה בצילומים. במרוקו בית המלוכה אחראי לזה. פירוש הדבר שאת מקבלת החזרי מס, שזה לא מעט כסף, וגם תמיכה, עזרה, ויחס שאומר: 'מדהים שאתם פה'. כמי שצילמה את 'הומלנד' בישראל, אני יכולה להגיד שהיחס כאן שונה. לא ברור לי למה: אנחנו מביאים המון פרנסה (בסדרה החדשה משתתפים הרבה מאוד ניצבים, הוקם למענה מה שנראה כמחנה פליטים, והצילומים הסתיימו בנובמבר לפני הקורונה — ר"ק), עבדו אצלנו אלפי אנשים והשארנו שם מיליוני דולרים. כשאתה בא לצלם בארץ, התחושה היא שאומרים לך: 'מה, אתם רוצים לצלם פה? אוי ואבוי, איזה תיק'".

הסדרה עלתה כ־2 מיליון דולר לפרק. "בתקציב אירופי זה נחשב לגבוה, באמריקאי זה נמוך", אומרת פלדמן.

מי קהל היעד של הסדרה?

"בהולו הכינו מצגת שלפיה אלה בני 25 פלוס, כלומר קהל בוגר, שמתעניין במזרח התיכון, שאהב את 'הומלנד' או אוהב סדרות מלחמה. הסדרה גם נמכרה לרשת OSN שיושבת בדובאי ומשדרת לסעודיה וטורקיה ומדינות המפרץ".

זה חלק מהסכם השלום?

"לא. זה קרה לפני. אנחנו הופעתנו".

אחרי "פאודה", "הומלנד" ו"טהרן" עכשיו הסדרה שלכם. אין איזו אי־נוחות שאת הסיפור המזרח־תיכוני מספרים ישראלים?

"אני לא מרגישה שסיפרנו סיפור מזרח־תיכוני. לא הייתי מעזה לספר סיפור של אשה כורדית שגדלה בכפר והצטרפה ל־YPJ, ולכן הדמויות הראשיות הן מערביות. אפשר לבקר גם את זה, ולהגיד שמספרים את הסיפור המזרח־תיכוני דווקא מנקודת מבט מערבית, אבל אין מה לעשות, זה המבט שלי ולא יכול להיות לי מבט אחר. הסדרה מתרחשת על רקע המלחמה בסוריה, המלחמה הכי מדממת עכשיו, והיא משפיעה גם על החיים שלנו במערב. אני לא מרגישה שאסור לי לגעת בזה".

גם בגלל הרקע האישי שלך?

"גדלתי בטורקמניסטן, מדינת עולם שלישי מוסלמית. היו לי חברות מוסלמיות שמגיל 9 אסור היה להן לשחק בחוץ יותר, ובגיל 12 היו צריכות ללכת עם שמלות. אני לא זרה לחוויה של להיות אשה בעולם פטריארכלי, מוסלמי. אני יהודייה, במשפחה שלי זה לא היה ככה, אבל גדלתי קרוב לאנשים שאלה חייהם. ועדיין הרגשתי שאני צריכה להביא דמויות מערביות ודרכן לספר את הסיפור הזה".