בימי המגפה, חובה לבטל את בחינות הבגרות

הטירוף והכאוס אוחזים במערכת החינוך מכל עבר. הנה הסיבה: במקום לפרוש מערך רפואי גדול-ממדים, שיוכל לטפל במי שזקוק – הרוב הגדול ממילא מעבירים את המחלה בבית עם מעט תסמינים – הוחלט שמשרד הבריאות יטפל במחלה על כל היבטיה, והוא בעל הסמכות העליונה לכך. בתוך כך הורסים את הבריאות הנפשית, את מקורות ההכנסה, את התרבות, את הכלכלה ואת החינוך.

ההנחיות של משרד החינוך משתנות חדשות לבקרים, והתלמידים כבר אינם יודעים היכן להניח את עצמם ומה יילד יום. במצב הזה – כצפוי – כולם באטרף: המנהלים והמורים יותר מכולם, אבל אחריהם ההורים ולבסוף הילדים שנכנסו למידה של אדישות למצב.

אצל התלמידים הבוגרים מתווסף לכך מתח הבגרויות: יהיו או לא? צריך להספיק חומר ואיזה? מתי יחליטו? משרד החינוך אינו נותן תשובות כיוון שאינו יכול לתת; הוא אינו יודע. על אי-הוודאות של כלל התלמידים הוא מוסיף את ערפל הקרב של בחינות הבגרות לכיתות הבוגרות. מדוע הוא אינו מודיע על ביטולן ומפחית חלק לא מבוטל מהלחץ על המערכת?

לפני שנענה על השאלה צריך עוד להוסיף, שהאקדמיה – שעברה ללמידה מרחוק באופן גורף – יכולה עתה לעבור כבר לבחינות מיון וכניסה ממוקדות משלה, בלי תלות בתעודת הבגרות ובפסיכומטרי. ועוד: הכל כבר יודעים, שהחינוך הפך בתקופת הקורונה לתחום בלתי שוויוני עוד יותר מכפי שהיה, בשל היעדר תשתיות ללמידה מרחוק בקרב אוכלוסיות נרחבות. כך, שמיון על בסיס בחינות בגרות מתקופת הקורונה מוציאה את האוכלוסיות המודרות כל שנה, מסיכוי למועמדות לאקדמיה בשנה הזאת במיוחד.

בחינת בגרות במתמטיקה (ארכיון) צילום: גדי קבלו

חשש מאבדן שליטה

אפשר למנות סיבות אחדות לכך שמשרד החינוך נמנע מן הצעד המתבקש של ביטול הבגרויות. הראשון בהם הוא כמובן – חשש מאבדן שליטה. משרד החינוך, הריכוזי עד מאד, שולט במערכת באמצעות בחינות סטנדרטיות הכוללות מיצ"ב, בגרות ועוד. המיצ"ב בוטל כיוון שזאת אינה בחינה בעלת השלכות על הפרט, אלא על המוסד החינוכי כגוף במסגרת התמודדות על מיקום בטבלת הליגה. התלמידים היו נמנעים מלהגיע להיבחן. אבל בחינות הבגרות הן שונות: במהלכן כל פרט עומד לגורלו האישי, והתלמידים חוששים. ההצגה הזאת – המיותרת לחלוטין – חייבת להימשך! אם לא בגרויות מה יעשה המשרד בימים אלה של אבדן עשתונות? ואם תבוטלנה בחינות הבגרות השנה אולי יזכה הביטול חלילה לאריכות ימים?

סיבה אחרת היא החשש להתפתחות "החמורה", שהתלמידים לא יגיעו ללמוד כלל. הם יחשיכו מסך ויעשו דברים אחרים. הסיבה הזאת היא ודאי ממשית אם משרד החינוך לא יחליט על תכנית חינוכית אחרת מזו שהוא שולח לבתי הספר כל שנה בקובץ מתנ"ה. אם התלמידים ממשיכים בינתיים להגיע לשיעורי הזום, סימן הוא שהם פועלים במידה רבה מתוך אינרציה ומתוך חשש שיפסידו משהו.

הרעיון שהתלמידים יושבים שעות ארוכות מול המחשב – במקום מול מורה חי – ועוסקים בלמידה שלא הם בחרו, הוא גרוע. התלמידים צריכים להכיר את נטיותיהם ולחזקן, גם ואולי בעיקר בלמידה עצמית.

הולך ומסתיים העידן שבו אנשים מבוגרים כופים בבית הספר על אנשים צעירים, מכיתה ה' ומעלה, מה עליהם לעשות עם חייהם. תקופת הקורונה חשפה סוד גדול: האנשים הצעירים יכולים לעשות עבור עצמם הרבה במסגרת החלטתם האישית. מבית הספר הם רוצים שיהיה זירה לחיים חברתיים, שיחזק בהם כישורים ונטיות, וייצור להם תנאים של חיבה. לא בחינות בגרות מבלבלות ומפחידות בשנת קורונה.

אברהם פרנק הוא ד"ר למינהל ומדיניות החינוך ומרצה לחינוך