המשורר וחתן פרס ישראל נתן זך הלך לעולמו בגיל 89

זך, שפעל כמשורר, סופר, עורך ומתרגם, והיה גם פרופסור לספרות, היה אחד מן היוצרים החשובים של דור תש"ח, שעיצב את דמותה של התרבות העברית עם קום המדינה. הוא עצמו נחשב לאחד ממעצביה הבולטים של השירה העברית החדשה, ובין הכיבודים הרבים שקיבל בולטים פרס ישראל לשנת 1995, פרס ביאליק לספרות לשנת 1982 ופרס אקו"ם למפעל חיים בזמר העברי לשנת תשס"ג. זך זכה אף בפרס הבינלאומי לשירה של איטליה בשנת 2009, ובתואר אביר הרפובליקה האיטלקית.

הוא נולד בברלין ב-1930 בשם הארי זייטלבך, כבן יחיד לאב גרמני ואם איטלקייה. כשהיה בן שבע עלה עם הוריו לארץ ישראל. המשפחה קבעה את משכנה בחיפה, ומאוחר יותר עברה לתל אביב. לימים סיפר כי חווית ההגירה מאירופה לישראל, קשיי ההסתגלות למציאות החדשה ומצבה הכלכלי הרעוע של המשפחה, הותירו פצע עמוק בנפשם של ההורים. שנות ילדותו והתבגרותו של זך בצל אותה תקופה הטביעו גם בו את חווית הניכור, שהמשיכה לפעם ביצירתו גם שנים מאוחר יותר, ומיקמה אותו בעמדת "המתבונן מהצד".

בהיותו בן 17, בזמן לימודיו התיכוניים, גויס זך להילחם בחזית מלחמת העצמאות. הוא שירת כקצין מודיעין בצה"ל עד לשנת 1951. עם שחרורו, נרשם ללימודי פילוסופיה ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, אולם קטע את לימודיו בשל קשיים כספיים. מאוחר יותר השלים תואר ראשון בספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת תל אביב. באותה תקופה חבר למשוררים צעירים אחרים, ביניהם אריה סיון, משה דור ובנימין הרשב (הרושובסקי), ומעגל מצומצם זה הוליד את חבורת "לקראת", שסגנונה הספרותי סימן פריצת דרך בשירה העברית. מאוחר יותר הצטרפו אליהם גם יהודה עמיחי, דוד אבידן, גרשון שקד, גבריאל מוקד, יצחק לבני, דליה רביקוביץ' ואחרים.

נתן זך צילום: יובל חן

בשנת 1955 ראה אור ספר הבכורה שלו, "שירים ראשונים", והתקבל בהתלהבות רבה. כמו רבים מבני דורו, זך ביטא בספר התנערות מהמסגרות הספרותיות שנשלטו על ידי היוצרים מן הדור הקודם - למשל, כתבי העת שערכו נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי, "טורים" ו"מחברות לספרות". תחת זאת, הדור הצעיר פרסם כתבי עת אלטרנטיביים, בהם "לקראת" ו"עכשיו". בעוד שיוצרי "דור תש"ח" שיקפו בכתיבתם את צו השעה החברתי והפוליטי והמרכיב הציוני-אידיאולוגי היה מאפיין חשוב ביצירתם (דוגמת "מגש הכסף" של אלתרמן), יוצרי דור המדינה, ונתן זך בראשם, העדיפו להיצמד לנקודת מבטו של היחיד המשקיף על ההוויה לא רק בהקשר האקטואלי אלא גם בהקשר אישי, אינטימי, ולפיכך גם אוניברסלי יותר. עמדה זו באה לידי ביטוי למשל בשירו הידוע, "כי האדם עץ השדה".

הוויכוח הבין-דורי לא עסק רק בתוכן, אלא גם בצורה. הדור הצעיר קרא להשתחרר מכבלי החרוז והמשקל הנוקשים שבהם דבקו משוררים כגון אלתרמן. במסגרת מהפכה זו פרסם זך את מאמרו המכונן "הרהורים על שירת אלתרמן", בו טען כי היצמדתו של המשורר הוותיק למסגרות נוקשות של משקל וחרוז הופכות אותו למשורר נוקשה וחסר רגישות לשפה, הלוקה בכנותו וביכולתו למסור רגש באמצעים פואטיים. נימתו של זך במאמר הייתה גורפת, חומדת לצון כמעט, ולצד המצדדים הרבים ברעיונותיו, בעיקר מקרב בני דורו, אנשי ספרות רבים הזדעזעו ממה שראו כמהלך תוקפני של "רצח אב". אלתרמן עצמו סיפר כי נפגע עמוקות מדבריו של המשורר הצעיר, והודה כי דכאו את רוחו. שנים לאחר מכן זך התנצל בפני אלתרמן על התנסחויותיו, סיפר כי לצד הביקורת למעשה רחש לאלתרמן הערצה רבה, ואף הקדיש לו שורות שיר.

נתן זך צילום: מיכאל קרמר

לאורך השנים פרסם למעלה מ-30 ספרים, בהם ספרי שירה, עיון, פרוזה, תרגום ומחזות. ספרי השירה הבולטים ביותר שלו הם "שירים ראשונים" ו"שירים שונים", "כל החלב והדבש", "אנטי-מחיקון", "כי האדם עץ השדה", "כיוון שאני בסביבה" ו"הזמיר לא גר פה יותר". תרגומיו הבולטים כוללים את "מעגל הקיר הקווקזי" מאת ברטולט ברכט ו"קדיש ושירים אחרים" מאת המשורר היהודי-אמריקני אלן גינזבורג, מהיוצרים הגדולים והמשפיעים של דור הביט ותרבות הנגד של המחצית השנייה של המאה ה-20. זך היה מיודד עמו ואף נפגש איתו מספר פעמים בניו יורק.

גם על המוזיקה העברית השפיע נתן זך, כאשר רבים משיריו הולחנו ונעשו להיטים. שיתוף הפעולה הבולט ביותר שלו בתחום המוזיקלי היה עם חברו הקרוב מתי כספי. בין שיריו המפורסמים ביותר של זך ניתן למנות את "איך זה שכוכב", "כי האדם עץ השדה", "כלבלב הו בידי בם בם", "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה", "כשצלצלת רעד קולך", "לא טוב היות האדם לבדו", "שיר לאוהבים הנבונים" ו"ציפור שנייה".

בין השנים 1978-1967 זך עבר להתגורר באנגליה, שם שקד על עבודת דוקטורט בספרות. עם שובו ארצה, חזר למלא תפקיד מרכזי בזירת הספרות העברית - הן כעורך ומבקר ספרותי, כמרצה לספרות במוסדות להשכלה גבוהה וכמתרגם. בשנת 1982, כאשר זכה בפרס ביאליק לספרות, כתב חוקר הספרות דן מירון ב"ידיעות אחרונות": "את הברכות והאיחולים יש לכוון הפעם, בניגוד למקובל, לא אל הזוכה בפרס אלא לפרס עצמו; שכן פרס ביאליק זקוק מאוד לנתן זך, אם מבקש הוא לשמור על מעמדו כפרס הספרותי היוקרתי והמשמעותי ביותר שלנו, ואילו נתן זך אינו זקוק לפרס ביאליק או לכל עיטור כבוד אחר...למעשה, צריך היה להינתן לו לפני יותר מעשרים שנה, עם הופעת הספר 'שירים שונים' בשנת 1960. עין חדה יכלה להבחין כבר אז, שספר זה, קובץ שיריו השני של המשורר, הוא ספר היסוד של הספרות הישראלית החדשה, לב הקאנון שלה והמפתח לעולמה".

מירון הוסיף: "אילו ניתן הפרס ל'שירים שונים', יכול ליהפך ממחווה של כיבוד למעשה של תרבות, שהרי היה בו אז משום הצבעה ישירה והפניית תשומת הלב הציבורית אל הספר, שבו באו על ביטויין השלם והמעמיק ביותר כל הרגישויות החדשות - המוסריות, הלשוניות והאמנותיות - של תרבות ישראלית מתהווה...הוא לא רק סילק מעליה את שכבות המליצה המתה, אלא גם ביית ותרבת את השפה ה'אפורה' של הטרנסקציה המילולית היומיומית, הפיק אנרגיה מפתיעה בעוצמתה מן החומר הסמנטי הגלום במילים השדופות וה'רזות' ביותר...בכל הפשטות: בשנת 1966 כבר היה זך האישיות הדומיננטית בספרות העברית. למעלה מזה: אם כבר נוצר אז בישראל משהו מעין קומפלקס תרבותי אורגני, הרי דמותו של זך גילמה אותו. זך נעשה - לרצונו או בעל כורחו - למנהיג תרבות, שלא לומר גיבור תרבות, לא פחות מחיים נחמן ביאליק ברבע הראשון של המאה ומנתן אלתרמן בעשור שלפני הקמת המדינה ובשנים הראשונות שלאחריה. כבר אז היה זיכויו בפרס ביאליק רק בבחינת הטבעת חותם בשטר שכבר נפרע".

נתן זך צילום: יובל חן

לדברי מירון, כבר בשנות ה-60 "נעשה זך לנקודת המוצא, שממנה פרץ לדרכו כל כוח חדש בספרות הישראלית. אין כמעט משורר מאלה שבאו אחריו שלא למד ממנו דבר: דרך ארגונה הריתמי של השורה; שימושי הפסיחה; קסמי החריזה המפתיעה, הבאה, כביכול, שלא במקומה; חשיפת הפוטנציאל הפיוטי של הלקסיקון הדיבורי העכשווי; השימוש השירי בציטט, אם מן התנ"ך ואם מספרי-הקריאה של הילדות; הטמעתו של היסוד התיאורי ביסוד האמירתי-ההגותי בשיר; דרכיה עקיפה של ההיבע המטפורי; שימושי הטרופות האירוניות וכו'. אין מבקר שלא נאלץ להתמודד עם קביעותיו והעדפותיו ושלא למד את יסודות מלאכתו ממאמריו, שנעשו בינתיים לחיוויים ביקורתיים קלאסיים. אף שזך לא כתב דברי סיפורת, ניתן להוכיח שאין מספר של ממש, שלא מצא בכתביו חומר ועקרונות הפעלה של הלשון, ששימשו אותו בעיצוב אמנותו. בטוחני, שא.ב. יהושע ועמוס עוז יאשרו קביעה זו. יעקב שבתאי המנוח חזר עליה באוזני פעמים רבות".

השפעתו של זך על התרבות הישראלית חורגת מגבולות השירה העברית, והתבטאויותיו השנויות במחלוקות עוררו הדים גם מחוץ לעולם הספרות. לאורך השנים פרסם מאמרים פוליטיים שביקרו את השלטון הישראלי בשטחים, וכמו כן את שאיפתו להשגת דו-קיום לאומי. הוא הרבה לקיים מפגשים ושיתופי פעולה עם יוצרים ערבים בישראל ומחוצה לה. התבטאויות רבות של זך בתחום החברתי עוררו לא פעם שערוריות וביקורת ציבורית מחוגים שונים. בשנת 2010 הצהיר כי היה "מוכן להתנדב" להצטרף למשט לעזה. לאחר שדבריו חוללו סערה, אמר ל-ynet: "אני רוצה להזכיר לאנשים שדעותיי לא השתנו ב-20 השנים האחרונות. כשחזרתי מאנגליה ב-1978 הודעתי בתוכנית של מני פאר בטלוויזיה שלעולם רגליי לא יחצו את הקו הירוק. לא אבקר שם, ואינני רוצה שספריי יגיעו לשם. לא אדרוך בשטח כבוש".

באותה הזדמנות אמר המשורר כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא המקור לרוב תחלואי החברה הישראלית. "האלימות בכבישים ובבתי הספר חלחלה מהכיבוש. אני לא משתמט, השתתפתי בשלוש מלחמות שהיו לחיים ולמוות", אמר והוסיף כי בעיניו ישנו רק פיתרון אחד למצב: "אם העם יתעשת והממשלה הזו תיפול ותבוא ממשלת שלום במקומה כדי להציל את עצמנו - לא את הערבים. הם פחות מעניינים אותי. איך אפשר להלחם עם כל העולם הערבי לנצח?".

ב-2009 אובחן זך כלוקה באלצהיימר. ב-2016 החמיר מצבו הרפואי והוא אושפז במחלקה הסיעודית של בית האבות "משען" ברמת אפעל. שרה אביטל, עמה היה ביחסים קרובים לאורך עשרות שנים ולה נישא בשנת 2014, כשהוא בן 84 והיא בת 58, מונתה לאפוטרופוסית שלו. חברים ומקורבים לזך, בהם מתי כספי וא.ב. יהושע, טענו כי אביטל מרחיקה אותו מן העולם - ואף הגישו נגדה עתירה לבג"ץ. בשנת 2014 סיפר בריאיון לתכנית "חוצה ישראל" כי הוא מתחרט שלא הביא ילדים לעולם: "אני מצטער שאחרי 84 שנים אני אומר את זה, אני אף פעם לא אמרתי את זה, והיום אני מאוד מתחרט, וזה גורם לי להרבה כאב. אני הייתי האב הכי נפלא שיכול להיות בעולם. חשבתי שאם אני אקים משפחה, היא תהיה דומה למשפחה שלי".