הטעויות של מתנגדי החוק למניעת אלימות כלכלית

השבוע צפויה ועדת הכנסת לשוב ולדון בהצעת החוק למניעת אלימות כלכלית שמציעה להכיר באלימות כלכלית במשפחה כעוולה ולאפשר מתן צו למניעת אלימות כלכלית. דיון ראשון בנושא התקיים לפני כשבועיים וזכה למתקפה חריפה מצד חלק ממהח"כים שטענו ש"השתגענו לגמרי", שההצעה "מנותקת" ו"מטורללת" וכי מדובר בהצעה של " חֶבְרָה שרוצה לאבד עצמה לדעת". האמנם? האם יש צורך בהתייחסות משפטית נפרדת לאלימות כלכלית?

השאלה המרכזית שעמדה בבסיס המחלוקת, גם אם זו לא נאמרה בגלוי, היא האם החברה הישראלית בשלה לשינוי בתפיסה שהיתה מקובלת עד היום, לפיה רק אלימות מוחשית (בעיקר פיסית ומינית) ראויה להכרה במסגרת החקיקה בישראל והאם לא הגיעה העת להכיר גם בסוגי אלימות אחרים.

במסגרת הדיון עלתה טענה לפיה הצעת החוק מיותרת מכיוון שניתן להכניס את האלימות הכלכלית לגדרה של "האלימות הנפשית", המוכרת כביכול, במסגרת החוק. אלא שאין כיום בחקיקה הישראלית הגדרה למונחים "אלימות" או "אלימות נפשית", וכך גם לגבי סוגי אלימות אחרים. דיני העונשין מכירים רק באלימות פיזית ומינית כעבירות. האלימות הנפשית, לעומת זאת, מוכרת בחוק העונשין (מ-1989) רק כלפי קטינים וחסרי ישע ולא כלפי בני-זוג.

גם בחקיקה האזרחית האלימות הנפשית מהווה מעין "בן-חורג" ואינה מוכרת כעוולה, דהיינו כבסיס נפרד לתביעה על פי פקודת הנזיקין (החוק הנזיקי המרכזי), בשונה מתקיפה פיזית.

החוק למניעת אלימות במשפחה מאפשר, אמנם, מתן צווי-הגנה גם במקרי אלימות נפשית אך זאת רק במקרים חריגים בלבד של התעללות נפשית מתמשכת שאינה מאפשרת ניהול סביר ותקין של החיים (באלימות פיזית ומינית הגבולות רחבים הרבה יותר) ובתי-המשפט אינם מעניקים צווים כאלה כדבר שבשגרה.

לפיכך, אישה שסובלת מאלימות כלכלית, מבלי שמתלווים אליה סוגי אלימות אחרים, אין לה כל מענה בחוק כיום. 

מהי אלימות כלכלית?

במקרה של "אלימות כלכלית" אין מדובר באישה שבעלה מונע ממנה רכישת שמלה ב-10,000 שקל (כפי שנאמר בדיון בוועדה). מדובר במקרים חמורים של הפעלת כוח ושליטה כלכלית ובפגיעה שיטתית ומתמשכת באוטונומיה ובחירות האישית של בן-הזוג ובזכותו להחליט כיצד לכתוב את סיפור חייו. מדובר באישה שקמה מידי בוקר ולא יודעת כיצד תאכיל את ילדיה; שבעלה הכניס אותה לחובות קשים; שנאלצת למסור את משכורתה לבעלה מידי חודש ולא יכולה לקנות דבר על דעת עצמה; שנאסר עליה לצאת לעבוד וללמוד, ועוד. מדובר ב"טרור כלכלי".

אלימות שקטה וסמויה (נפשית וכלכלית), עלולה להיות קשה מאלימות פיזית ולגרום לפגיעה בבריאותו הגופנית והנפשית של בן-הזוג הקרבן. במקרי אלימות כלכלית נוצרת גם תלות כלכלית, שחוסמת יציאה ממעגל האלימות. מה שהפריע מאוד לחלק מחברי הכנסת הוא חוסר הסימטריה,  אבל לא מדובר רק באלימות כלכלית של על כלפי אשתו אלא גם אשה כלפי בעלה. הצעת החוק אינה מגבילה אותה מגדרית.

צילום: שאטרסטוק

האם החוק יהווה שלב נוסף בהרס התא המשפחתי?

טענה נוספת שעלתה בדיון היא שהצעת החוק תביא לפגיעה בתא המשפחתי. ואולם, נשים לא ממהרות כל-כך להרוס משפחות וחוששות להתלונן גם כשהן סובלות מאלימות פיזית או נפשית. כמו כן, הסיכוי להגשת תביעה אזרחית של אישה נגד בעלה על אלימות כלכלית, במהלך חיי הנישואים כשאין לה כוונה להיפרד ממנו, נמוך יחסית.

לעומת זאת, יש מצבים שבהם התא המשפחתי בכי רע, ואז ראוי ואף רצוי לפרק את התא המשפחתי. הצעת החוק מבקשת לספק כלים משפטיים לבן-הזוג הנפגע (אישה או גבר) שמבקש לצאת ממעגל האלימות ולפתוח דף חדש בחייו.

אם יש כאלה שחושבים שמדובר בהצעת חוק תקדימית והזויה שאין לה אח ורע בעולם, טעות בידם. ב-2016 נכנס לתוקפו בבריטניה חוק שמכיר בכל התנהגות של הטלת כפיה ושליטה במערכת יחסים אינטימית ("controlling or coercive behavior") כעבירה פלילית, ובכך הלכו שם צעד רחוק יותר, ממה שמתכוונים ללכת בישראל. גם החקיקה באוסטרליה מכירה באלימות כלכלית וכך גם במדינות נוספות. גם המשפט הבינלאומי (אמנת איסטנבול) מכיר באלימות כלכלית כאחד מסוגי האלימות שעל המדינות לבער.

הגיעה העת שגם המחוקק בישראל ישנה את התפיסה שהיתה מקובלת עד היום ויכיר בתופעת האלימות הכלכלית כעוולה נזיקית, אם לא מעבר לכך. גם בהיבט ההצהרתי יש חשיבות רבה בקבלת הצעת החוק בכך שהיא מעניקה לתופעה "שם" (naming) ומעלה את המודעות הציבורית ביחס אליה. החוק עשוי להעצים נפגעי אלימות כלכלית בכלל, ובפרט לעודד נשים לעצמאות כלכלית ולהביא בסופו של דבר לחברה שוויונית יותר, בבית ומחוצה לו.

עו"ד ציפי יגלניק-פרישטיק כתבה את עבודת התזה שלה על נושא אלימות כלכלית וכעת כותבת דוקטורט בנושא זה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן